כביכול - להשתחרר מהמיתוס (דברים למפגש השקעה לספר "לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה") / רונית שי

כביכול – להשתחרר מהמיתוס

רונית שי

למיתוס יש תפקיד, הוא מספק הסבר, גם כשהוא סינגולרי לסובייקט וגם כמיתוס בחברה. יש במיתוס אמת אבל זו לא כל האמת, מהסיבה הפשוטה שהאמת לא ניתנת להיאמר במלואה מבחינה מבנית.

למה? משום שהסובייקט נמצאת בו זמנית בהתענגות ובמסמן, בממשי ובסמלי, והם, גם לא תואמים וגם לא מתלכדים (פרק 7).

אם פרויד השתמש במיתוסים כדי לדבר את האמת שלו על הסובייקט בחברה, כלומר להבין, להסביר, אז לאקאן מוותר על הדרמה שבמיתוס. לאקאן מראה שהחוק הסמלי מתקיים גם בלי רצח אב. סירוס סמלי הופך כל סובייקט למשוסע ולא סופי וזה מה שמאפשר יחס חברתי: החוק הסמלי מגביל את ההתענגות, לא הכל אפשרי, ומאפשר אותה.

אני מציעה לקרוא שני משפטים ומילה אחת בפרק 8

"אדיפוס שוכב עם אמו אחרי שרצח את אביו.

כביכול.

אבל הוא זוכה ביוקסטה בזכות פתרונו לחידת הספינקס"

בשני משפטים אלו נדמה שהסובייקט נמצא בו זמנית, בהתענגות ובמסמן, בממשי ובסמלי, והם לא תואמים וגם לא מתלכדים. לא רק הסובייקט אדיפוס נמצא בו זמנית בשני הממדים, אלא גם סופוקלס שכתב את המחזה, פרויד שעשה מזה תיאוריה וכנראה גם מי שממשיכות לקרוא היום, אורית ועכשיו גם אני.

"אדיפוס שוכב עם אימו אחרי שרצח את אביו.

כביכול.

אבל הוא זוכה ביוקסטה בזכות פתרונו לחידת הספינקס"

אורית לא כותבת 'אבל הוא זוכה באימו'. היא אומרת שם של אישה, יוקסטה. הוא לא שוכב עם יוקסטה במשפט השני, הוא זוכה בה. ולא כי רצח את אביו או מישהו בכלל (לא בסצנה הזו) אלא בזכות השכל שלו, בזכות פתרונו לחידת הספינקס.

כביכול

המילה כביכול מתייחסת לשני חלקי המשפט שהם "כביכול אחד כלפי השני". הם לא תואמים, הם לא מתלכדים, שניהם אמת אך היא חלקית והשסע לא מאפשר להיות בהם בעת ובעונה אחת ובה בעת המילה כביכול, בשבילי, היא דרך לאחוז ברווח הזה שלא דרך אמת מוחלטת או מיתוס שמסביר, ככה זה.

הסובייקט המסורס אדיפוס פתר את החידה, המצור על העיר הוסר, הוא הפך למלך ונישא ליוקסטה. הוא יכול-כביכול... האמת מושעית, שום סובייקט, ככה כתוב בפרק, לא יכול לדעת את כל האמת ולפתור את חידת חייו (146). ואכן, בסיבוב הבא, אולי המצור הוסר, אבל הנה הגיעה מגיפה ואדיפוס ממשיך לשאול שאלות, מבקש לדעת, הוא צריך הסבר ולפתור את הבעיה של המגיפה.

גם פרויד, אולי, ביקש לדעת וחיפש הסבר למה שאי אפשר להסביר?... התענגות

אני לא יודעת אם אורית התכוונה בשני המשפטים ובמילה שביניהם לְדַבֵּר את אותו סובייקט שנמצא בו זמנית בממשי ובסמלי, בהתענגות ובמסמן. אני לא בטוחה שאפשר להתכוון לזה. אני יכולה להגיד שהיא פתחה לי מרחב משוחרר לקלוט לא רק בשכל את מה שנאמר בהמשך: האב הממשי היחיד זה תא הזרע ואין לו קשר לפונקציה האבהית שהיא סמלית ולא ביולוגית. פונקציה שחלה על כל האבות ועל כל הסובייקטים. (151)

*

לאקאן משחרר אותנו מהמיתוס כשיח אדון שקובע. זה כביכול...

אני זוכרת איך שוב ושוב שמעתי שמדריכים שלי היו מסבירים מִתקפות של חברים בקבוצות טיפול על המנחה כביטוי או משאלה לרצח אב כדי שיוכלו לתפוס את מקומו. זה היה גם מרגיע לרגע, יש הסבר, אבל בעיקר זה היה מפחיד ומרגש בעת ובעונה אחת. עד כדי כך שההתענגות לא פעם הייתה ממיתה – הקבוצה הפכה כל כך אלימה עד שמנחים עזבו באמצע ההנחיה, קבוצות התפרקו, סובייקטים בקבוצה התמוטטו.

זה לא היה כביכול... הפונקציה האבהית, הסמלי, היה חלש, או לא היה בכלל. הרי, ככה כותבת אורית בפרק, לא הדמות האבהית היא שמסרסת, כמו במיתוסים של פרויד (ואצל חלק מהמורים שלי להנחיית קבוצות). הפונקציה האבהית היא סמלית, ולא ביולוגית. אין באמת דמות אבהית שמנשלת את הילד מהתענגות. מקסימום יש מה שלאקאן מכנה סוכן, נציג שגם עליו חל הסירוס: התענגות מוחלטת לא אפשרית בסדר של התרבות ומשהו יהיה חסר.

יש סירוס שמוביל לכך שחַסר לסובייקט, וכך יכולה להופיע סיבת איווי, בהתאם לחוק. לכל אחד מאיתנו כסובייקט יש מסמנים שלפעמים אנחנו כפופים אליהם, ואין צורך להרוג את מי שמלכתחילה לא קיים כדי להשתחרר, או לברוח מגורל (כמו למשל, שוב ושוב לעזוב עבודה כי הבוסית, שוב, בלתי נסבלת). אין אדון להשתחרר ממנו. יש שיח אדון בחברה שמריחים אותו, ויש מסמני אדון שנרשמו לך כסובייקט בלי שמישהו החליט על זה בוועדת מסמני אדון או בהדרכת הורים שהוריך קיבלו.

לקחת מרחק ממיתוס בעזרת מסמן שמחליף מסמן, וכשמשחקים עם החומריות, עם האקיווק, משחרר מה-תמונה, מה-סיפור, ממיתוס אדון. אבל אמא תמיד שם – זה מסמן בלבד, זה לא חייב להיות מיתוס ובטח שלא אמת מוחלטת או ערך שווה במיוחד. חתירה תחת המסמן היא לא כדי להשאיר אותך יתומה מאמא (או את ילדייך), אמא שעברה סוג של רצח אם בטיפול כדי שתוכלי להשתחרר. אין מאשימים ואין נאשמים. ואז זה לא רודפני ופולשני כי ה"אני" לא מותקף, אבל גם לא מובן; הפירוש לא מטביע ולא מציל – אני יודעת שאני לא יודעת את כל האמת של הכתוב ואני לא יכולה וגם לא צריכה לפענח עד הסוף.

בשבילי שני המשפטים, באופן שבו נוסחו על ידי אורית: בהחלפת אמו ב יוקסטה, שכב בזכה, רצח בפתר – ואז עם מילה אחת שמחברת ו מבדילה: כביכול, פתחו מרחב טופולוגי. מרחב-מרחק שמאפשר לנוע בין מסמנים שהפתיעו אותי, כמו שמופתעים באנליזה, בפעימה שמגלה.

המרחק מהמיתוס נולד בשבילי במשפטים האלה ואמת, (לא ה-אמת) התגלתה.

כביכול...

אחרי שקראתי וחשבתי וכתבתי חזרתי לקרוא מחדש את הפרק, מחפשת את המשפטים והמילה שייסדתי כ"גרעין הַפועל" של הטקסט כאן – כביכול – ואז גיליתי שקצת המצאתי...

זה המקור בעמוד 145:

"אדיפוס כסובייקט משוסע. התבוננות בתוכן הגלוי של הסיפור המיתי מראה שרצח האב הוביל לכאורה את אדיפוס לשכב עם אימו. אבל הקריאה המדוייקת יותר מראה שאדיפוס זוכה ביוקסטה בזכות פתרונו לחידת הספינקס"

יש לי נטייה, טכניקה שכזאת: לקחת טקסט שאני שומעת וקוראת, ולפרק אותו, לכתוב קצת מחדש, עם השיסוע שלי... או כמו שאורית כותבת (148):

"מה שנכנס למכונה השיחית עובר בה גלגול ומתפרש בדרך מסוימת, והוא לא יוצא ממנה כזהה לעצמו אלא כמתייחס למסמנים אחרים, כי המסמן לא יכול לומר הכל, לשאת את כל האמת, אלא הוא מכוון למסמנים אחרים".

בסמינר 10, פרק 21 לאקאן אומר שבכל פעם שילד חוזר על סיפור הוא לא חוזר על הסיפור המקורי. דרך איך שחזר על הסיפור הוא מדבר אותו מחדש עם האיווי הסובייקטיבי שלו.

רונית, 5.4.25