top of page
  • Writer's pictureAdmin

מקהילה של אחים לחברה של אחרים. מאת: אורית יושינסקי

מקהילה של אחים לחברה של אחרים

הרצאה באירוע פתיחת שנה"ל 2023-2024: "להתעורר, לדעת, לדעת לעשות: השיח הפסיכואנליטי כהופכי לשיח האדון בתקופתנו"


לאחרונה נשמעים קולות מהימין שמבקשים הידברות עם המתנגדים להפיכה המשטרית בתואנה ש"כולנו אחים". כמה עשרות חברי ממשלה חתמו על מסמך שכותרתו "הצהרה פומבית בדבר אחדות העם" שבו כתבו כך: "אנו מצהירים בזאת כי הוויכוחים והפערים אשר נוצרו בין חלקי העם ומנהיגיו יישארו בגדר וויכוח בין אחים ובשום מצב לא בין אויבים. אנחנו עם אחד בעל גורל אחד, אין לנו ארץ אחרת – אחים אנחנו. על פי הצהרה זו, יידעו אויבינו ויזכרו היטב, כי עם ישראל יחיד ומאוחד, על סך חלקיו. בשום מצב לא נאפשר לוויכוחים ואי ההסכמות הפוליטיות בינינו לשרת את האינטרסים של מבקשי רעתנו, וכל הבאים עלינו לכלותינו".

כאזרחים שגדלו על ערכי הדמוקרטיה, דברים אלה מעוררים בנו אי-נחת וכעס גדולים. אנו מבקשים לשמר – ואף להרחיב – את הצביון הדמוקרטי של המדינה, והנה באים נציגי הממשלה ומציגים במתק שפתיים את ניסיונם לשנות את כללי המשחק ולהפר את האיזון בין ה"דמוקרטית" ל"יהודית" תוך הצגה של המשבר החברתי והפוליטי כ"חילוקי דעות" קלים בתוך ה"עם", בין "אחים". וזאת בשעה שהם עצמם יוצרים קרע עמוק במרקם החברתי העדין בישראל, בין קבוצות שאין ביניהן הרבה מן המשותף גם ב"ימים כתיקונם".

מעבר לכעס ולביקורת שלנו כאזרחים שמתנגדים לרטוריקה הכוזבת של הממשלה – איך השיח האנליטי יכול לתרום לפירוק התפיסה הפופוליסטית של "כולנו אחים", מהו ההופכי של שיח האדון הזה שמבקש לחולל הפיכה דתית ואנטי-דמוקרטית בלשון מכובסת של פיוס ואחדות?


ברגיל, בחברה ובתרבות שוררים אי-נחת, אנטגוניזם או אי-יחס שנובעים מכך שהחברה עשויה מסובייקטים שונים, קבוצות שונות ואזרחים שנבדלים אלה מאלה, שהם בעלי אמונות שונות, רצונות, אינטרסים ואיוויים שונים, נסיבות חיים, צרכים, חלומות וסיפורים שלא תמיד נמצאים בהלימה עם אלה של אחרים. כשחיים בחברה, אף אחד לא מקבל תמיד בדיוק את מה שהוא רוצה. אנחנו מקיימים משא ומתן ויחסי חליפין כדי לקבל מאחרים שווה ערך למה שאנו נותנים להם, אבל הסיפוק הוא לעולם לא שלם ומוחלט. אפשר לומר אולי שבין אחרים כל אחד מאיתנו הוא תמיד מסורס. אי אפשר לקבל הכל בדיוק כמו שרוצים, אבל החלקיות והחסר הם גם מנוע עבור האזרחים שרוצים חברה צודקת יותר וטובה יותר.

המצב הזה הוא ברירת המחדל של החיים בחברה. אבל יש מי שמנצל את האנטגוניזם החברתי כדי למצוא שעיר לעזאזל שאשם כביכול בכך שהדברים לא עובדים "כמו שצריך", בצורה חלקה ומושלמת. כך מאשימים את הזר בכל הבעיות החברתיות. בעבר היה זה היהודי, וכיום במדינת ישראל מאשימים באי-הנחת החברתית שקיימת ממילא את כל מי שאינו יהודי, או שהוא חופשי (חילוני) ו"שמאלני" או ביקורתי ביחס ל"אחווה הקדושה" של ה"עם". באופן הזה הפוליטיקאי הפופוליסט והשיח שהוא מייצג מחוללים סגרגציה ומשסים קבוצות שונות בחברה אלה באלה: "אנחנו אחים וצריכים להישאר מאוחדים כנגד כל אויבינו" – זו הרטוריקה המאפיינת שיח זה. הבעיה היא שמהר מאוד האויב הופך להיות אויב מבית, אויב פנימי. למרות אשליית הביטחון, קהילת האחים לא מגנה על חבריה ולא בטוחה בשבילם, כי האחדות והאחידות אף פעם לא מושלמות, תמיד יש מישהו שיוצא מהשורה, משמיע את קולו, מביע קצת ביקורת, והנה, הוא כבר לא "אח" – הוא כבר "בוגד". התוצאה המיידית של קהילת האחים היא סגרגציה – או הקאה וסילוק של כל מי שלא מתאים ולא מסכים, שהוא אחר (בן דת שונה, בן לאום אחר), או ניסיון להטמיע אותו ולהפוך גם אותו ל"אח". ב"הצהרה הפומבית בדבר אחדות העם" של חברי הממשלה היה ניסיון להטמיע באחווה המתענגת את כל מי שלא תופס את עצמו כ"אח".


בישראל סכנת ההפרדה הלאומית, הדתית והגזעית הייתה קיימת תמיד בשל האופי שנקבע למדינה מאז הקמתה. זו מדינה ליהודים שמקיימת "חוק שבות" ליהודים בלבד. כל מי שנחשב יהודי מבחינה הלכתית, דתית, יכול "לעלות" לישראל – ההגירה מכונה "עלייה". הארץ נתפסת כקדושה, כעליונה, ככזו שצריך לעלות אליה. היום הסגרגציה שהייתה קיימת מלכתחילה מכה בנו בפנים. האפרטהייד היה חבוי וכעת הוא גלוי. אם מלכתחילה רק יהודים יכולים לקבל אזרחות מלאה במדינה ולכל מי שאינו יהודי קשה יותר לחיות כאן כאזרח, הבעיה חמורה בהרבה מהשאלה האם המדינה היא דמוקרטית. השאלה היא האם בתנאים של סגרגציה, של מדינה שרק יהודים יכולים לחיות בה כאזרחים שווי זכויות וכל השאר (לא יהודים, פלסטינים) הם אזרחים רק מדרגה שנייה או שלישית, מתאפשרת בכלל חברה אזרחית.

השיח שמתוכו אני מציעה חשיבה הופכית זו יכול אולי להניע אחדים לזוז מעמדותיהם העיקשות ומהמנטרות של שיח האדון, סיסמאות שכל מי שגדל בישראל מכיר: אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים; היהודים תמיד היו נרדפים, וגם היום הם נרדפים בידי הפלסטינים וגורמים "אנרכיסטים" שרוצים למוטט את קהילת האחים; עם ישראל הוא יחיד ומיוחד, אור לגויים, וכיוצא באלה סיסמאות שחוקות. אבל אני תוהה האם אומר טוב פסיכואנליטי שמערער ומעורר ספק באידיאולוגיה של ארץ ישראל לעם ישראל יכול לגרד את האמונה הפונדמנטליסטית של אלה שלא רוצים לחשוב ולא רוצים לדעת, אלא רק להאמין אמונה מוחלטת ולפנטז על התענגות שלמה בתוך קהילת אחים אחידה ומאוחדת. האם ישראל יכולה להיות אי פעם מדינת כל אזרחיה ואזרחיותיה? האם היא יכולה להיות חברה של קבוצות וזהויות שונות שחיות יחד באין מפריע?

אני נזכרת בכך שאחד הפרקים בסמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה, נקרא "כוחם של הבלתי אפשריים". זהו הכוח של המקצועות הבלתי אפשריים שפרויד תיאר כחינוך, שלטון ורפואה \ אנליזה. אלה מקצועות בלתי אפשריים כי בלתי אפשרי לומר למישהו אחר כיצד לעבוד, איך ללמוד ואיך לבנות את חייו. להגיד למישהו אחר איך לעשות את כל אלה הוא להכניס אותו לשיח אדון שלפעמים, גם אם לא תמיד, יכול להיות רודני. צריך לדעת לעשות – להנהיג מבלי לצוות, לחנך כך שנוטעים בתלמיד את האיווי ללמוד ולעשות אנליזה באופן כזה שפונה לסינגולרי של כל אחד ואחת. אם אפשר לצטט בהקשר זה את ולטר בנימין, אזי הדעת-עשות במקצועות הבלתי אפשריים מאפשרת לנו "כוח משיחי חלש" – לא המשיחיות האוטופית-דיסטופית של חיים קפואים בגן עדן ללא תנועה וללא עבודה, חיי דת ללא דעת, אלא היכולת לספר סיפור אחר, לכתוב היסטוריה חדשה עבור הסובייקט ועבור המדינה.

השיח האנליטי לא יכול לפנות להמונים ולדבר בראש חוצות כי הוא לא מייצג תנועה פוליטית. הפוליטיקה שלו היא ביחס ללא מודע של הסובייקט. מה הסובייקט האחד יכול לעשות עם חייו, איך היא יכולה להתרחק ממסמני האדון שקובעים אותה ומשקעים אותה בכפיית חזרה, ולמצוא או להמציא מסמני אדון חדשים ומיטיבים שדרכם היא יכולה לחיות קצת יותר טוב. ביחס לחברה, השיח האנליטי יכול לזהות את הלא מודע הפוליטי, לערער על מוסכמות של שיח אדון, לאתר הזדמנויות ולנתח משברים, לפרק מסמנים שחוקים ולפתוח פתח או אף להציע מסמנים חדשים.


חברי הממשלה ותומכי ההפיכה המשטרית מציעים לנו להידבר איתם. אני חושבת שכדאי להרים את הכפפה. אולי הגיע הזמן שנדבר אליהם, אחד אחד ואחת אחת, אבל לא בתנאים שלהם, לא מתוך מחשבה ש"כולנו אחים", אלא מתוך היותנו אחרים זה לזה. אולי אחדים מהם יהיו מוכנים לשמוע שקהילת האחים היהודית שהם נאחזים בה היא לא כל האמת והיא לא קהילה שטוב לחיות בה, אלא היא מייצרת הפרדה ולעומתיות וחרדה וטרור חיצוני ופנימי מתמידים. אפשר להיפטר מכל אלה לא על ידי כך שמאפשרים גם ללא-יהודים להיכנס לקהילת האחים, אלא דרך האפשרות לחיות בחברה רק כאחרים ולא כאחים. רק כאחד אחד ואחת אחת ובתוך קבוצות שיש להן אמונות משותפות וסיפור דומה, אבל מבלי להסיק מכך שהקבוצה היא קדושה ועליונה על קבוצות אחרות. וגם אם אלוהים אמר שהקבוצה או העם הם קדושים ונעלים – אפשר לפרש אחרת את הקדושה. הקדוש יכול להיות זה שיכול לחיות עם אחרים מתוך סובלנות וסבלנות ודעת-עשות, ולא בהכרח מתוך לעומתיות ורגש של עליונות. לדבר עם אחד אחד ואחת אחת – לא כדי שיינטשו כליל את אמונותיהם אבל כן כדי לגרום לתהות ולחשוב ולראות איך אפשר לחיות יחד כאחרים ולא כאחים. אף אחד לא רוצה לחיות בפחד ובטרור ובכפייה תוך כדי שמדביקים לו תווית של בוגד ורובצת עליו סכנה של חרם וסילוק מקהילת האחים.

אז כן, הבה נדבר, אבל לא כאחים אלא כאחרים, כסובייקטים שונים וסינגולריים, בעלי אמונות, דעות, תשוקות וקולות שונים, שנידונים לחלוק מרחב אחד, מדינה אחת וחברה אחת. הבה נדבר גם אל ועם הפלסטינים אזרחי ישראל – עם אלה שמוכנים לשמוע ולדבר – על כך שאנו רואים בהם שותפים שווים לבניית חברה ומדינה עם מוסדות ושלטון חוק שישרתו את כולם, תוך כדי מחשבה ויוזמה לסיים את הכיבוש הצבאי בשטחים. זה נשמע מהפכני: מסמני אדון חדשים, מדינה אחרת, חברה אחרת שיש בה מקום ליחידים ולקבוצות בעלי סיפורים, אינטרסים, צרכים ואיוויים שונים. אבל השיח האנליטי לא מציע מהפכה, ועם זאת בהיותו פונה ועונה לכל סובייקט בייחודיותו ובייחודיותה הוא מאפשר לחתור תחת שיח האדון, וכשעוד סובייקט ועוד אחת מתחילים להרהר ולערער – נוצר סיכוי לשינוי.


25 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page