top of page
  • Writer's pictureAdmin

משבר: הזדמנות לפרידה מזהויות ודעות קדומות. מאת: אנה גלמן

משבר : הזדמנות לפרידה מזהויות ודעות קדומות \ אנה גלמן


הרצאה באירוע פתיחת שנה"ל 2023-2024: "להתעורר, לדעת, לדעת-לעשות: השיח הפסיכואנליטי כהופכי לשיח האדון בתקופתנו"



אני מבקשת להתבונן במשבר הפוליטי- החברתי הפוקד אותנו דרך פריזמה של זהויות.

אנחנו במשבר היסטורי המזמין ראיה מחודשת של ה"סטורי" שיש לכל אחד.

המשבר נוגע גם בחיים החברתיים וגם בחיים האישיים ,ובכל משבר קיימת הזדמנות לפרידה מבגדים ( במשמעות של מה שלובשים כלפי חוץ). אמונות-שמירת אמונים -ואמיתות שכבר לא מתאימות למציאות העכשווית.

זאת הזדמנות להמצאה של פתרון חדש, סיפור חדש, תשוקה חדשה, כי כבר לא ניתן לחזור למה שהיה. בחיים האמיתיים אין רגרסיה רק בחיים הדמיוניים, באמיתיים חייבים להמשיך קדימה.

ברור שמשבר תמיד מאיים , רעידת אדמה, כל מה שהיה יציב כבר לא יציב, אבל בפסיכואנליזה משבר הוא הזדמנות לתזוזה. הזדמנות לתזוזה מדעות קדומות בשביל להתחיל לשפוט

From prejudice prejudment to judgement.

תהליך המצריך את כל הזמן הנדרש.

במשבר הנוכחי קיימת הזדמנות המלווה במועקה והתעוררות מתרדמה. הזדמנות שיש בה הזמנה לרכוש דעת, ללמוד, ולחקור, כדי לגבש חוות דעת חדשה הופכית.

חשוב שכל אחד יגיע לחוות דעת משלו, פירוק משלו מול המסמנים שמדברים אותנו כמו פאטישים שדופקים לנו בראש. לכן כל אחד חייב לפרק את השיח השולט בו.

התבניות השגורות של עם, של דת,עדה, של שבט המבעבעות מתחת למה שנקרא מ-דינה, פוגעות בחופש של הסובייקט להיות הוא, ובכך להיות אזרח. היכן שיש מבנים של זהות, באופן אוטומטי ה"זהות היהודית" מזמינה סגרגציה, נידוי של האחר. בחוץ נמצאים המנודים ובפנים ה"המון" שתופס את עצמו כעליון עליהם, ומתאחד תחת תפיסה לא רציונאנלי של כל יכול.

צריך לעבוד כדי להיות חופשי.זאת תוצאה של פרידה מציווים אנכרוניסטים למען בחירה אפשרית ומתאימה יותר.

ההמנון שר " להיות עם חופשי".

כדי שהסובייקט יוכל להיות ולהרגיש חופשי במדינה שלו, הוא צריך לרצות לקרוא בין השורות, ולהיות מוכן ללכת להפגנות ולשמוע שיקראו לו "בוגד". הוא בוגד בפרות הקדושות של העם, נפרד מהעם אבל לא מתנכר לו, הוא רוצה להיות הוא.

דמוקרטיה ומ-דינה הם הכלים שדואגים לזכויות של האזרחים להיות חופשיים.

חרותינו באחריותנו.

אי אפשר לעשות פסיכואנליזה בבועה, זה יהיה פסיכי לחשוב שזה אפשרי ששני סובייקטים יעבדו מנותקים ממה שקורה במציאות. הפוליטיקה והשיח שלה נכנסת לפגישה, והיא חלק של השיח האנליטי בקליניקה. הכל תחת דקונסטרוקציה ......בדיקה....שאלה.

השיח הפסיכואנליטי תמיד נשען בהופכי של שיח האדון, זה מה שהוא יודע לעשות. להתמקם באופן מחתרתי בצד השני. הוא לא אומר הרבה אבל יודע לפרק. בדרך כלל אנחנו הפסיכואנליטיקאים שומעים טקסטים, הם בעצם חודרים לאוזנינו ואנחנו מהדהדים אותם ומנסים לפרק אותם. עושים דקונסטרוקציה שבעצם מתרחשת באופן אוטומטי, כי האוזן השלישית שלנו מאד רגיהש לשפה, לא יכולה שלא לשמוע , מופתעת ממה שהיא שומעת, לפעמים מזועזעת.

המשפט המפורסם " הכתובת היתה על הקיר" מתיחס ללדעת לקרוא בין השורות על מנת לדעת ולדעת לעשות.

המסמנים היו על הקיר.

אתחיל במשפט אחד שחדר לאוזניים שלי ושרף אותו לאחר מכירת המטוסים: " אנחנו היהודים מרגישים גאווה יהודית בעובדה שמכרנו לגרמנים את הנשק להגנה עצמית"

כבוד וגאווה, ההיבריס של הזהות, שבדרך כלל היא באותו הצד של הבושה. כי למה מישהו צריך להרגיש גאה אם זה לא כי הוא מרגיש בושה. ולמה להזכיר את זה? מי צריך את הגאווה הזאת?

בשביל הפסיכואנליזה גאווה או בושה הם רגשות של האני , אולי גם נרקיסיסטים, כי הסובייקט שחי את החיים שלו לא צריך בטחון של אני חזק הוא צריך להיות בטוח שהוא עצמו, יודע לשיים את עצמו כסובייקט, כבן אדם עם האחרים, שהם גם סובייקטים, לא זהויות, בני אנוש עם הבדלים שהמטריה של הזהות מנסה לטשטש.

אנחנו היהודים, המושג " אנחנו" מצמיח את שיח האדון שמתכוון להשתלט עלינו ולהיות הוא החוק מעל החוק. כבר לא מ-דינה בעזרת הדין אלא כוח הרעיון העליון, האדון.

הקטסטרופה העכשווית, אינה קשורה לשום אויב מבחוץ, היא שבר בתוכנו כי אנחנו כבר לא עם אחד. האויב יכול לאחד אבל אם אין אויב זמין, אז אנחנו הרבה שונים וכולנו שווים.

אבל אנחנו צריכים תשוקה לא רק פחד וחרדה. בתחילת המדינה היתה הרבה תשוקה , לא תשוקה לכבוד אלא תשוקת למדינה לעם היהודי. אבל זאת היתה אשלית שווא בהאמונה שאיפשרה לבנות מדינה ללא חוקה , אלא כמה חוקי יסוד שביניהם " כבוד האדם וחירותו" בסיכון, משום שהזהות היהודית היא מעמידה את עצמה מעל הערך שכל בני אדם שווים.

סדר סמבולי הכרחי וחסרונו מביא למחלה שמביא למסמנים כמו "עוצמה יהודית".

חסר בחוק מביא לשיח של כוחנות ובריונות. ברוטליות שבפסיכואנליזה מזכיר מבנה פרוורטי שהוא יודע את החוק אבל מתעלם ממנו. הרודן הוא החוק, ואז יכול לומר ללא היסוס " שלא מתקבל על הדעת שבג"ץ יצהיר משהו נגד החוק" ; איך יתכן שהיועצת המשפטית לא תהיה השפחה של המלך הפרוורטי שמחליט שיש לו את הזכות להיתענג על כוווולה?

הגאווה והעליונות הם היתענגות עד למוות

העם הוא תמיד גרעין לא רציונאלי .ההמון לובש סימנים: דגלים, כיפות, נראות , של מאוחדים תחת שיח אדון ששופך על העם סם הרדמה,היפנוזה קולקטיבית.

ההיבריס היהודי, שמביא את המתנחל להתנכל ללא יהודי כי הוא ראשון ושווה יותר, זה סמפטום שלנו ,אנחנו בתוך השיח הזה, זאת הכתובת שהיתה על הקיר.

אבל ברור שאין ראשון אם אין שני, חייבים מישהו למטה כדי להרגיש למעלה.

אני מנהלת מחקר פרטי כבר כמה זמן, שעוסק בשאלה סביב תעודת הזהות , ומתפלאה לגלות כמה אנשים כאילו שמאלנים, לא איכפת להם מה כתוב להם בתעודת הזהות.

באדישות עונים " יהודי", מה זאת אומרת?

ואם לא איכפת להם אז ברור שהמסמן שמאלני הוא פקק או מכסה, זה בגד או מעיל שבוגד ומשקר. איך אפשר להיות שמאלני ולא להרגיש מבוכה שכתוב יהודי? ויהודי בתעודת זהות של מדינה שכבר 10 שנים מנפיקה תעודות זהות שכתוב בה " אזרח מדינת ישראל"? השמאלני הזה הוא האזרח שלא רוצה לדעת ,שמכחיש כדי להמנע מקונפליקט, מאמביולנטיות,מדיסוננס קוגניטיבי ומוסרי, כי לא נוח לחיות עם סתירות.

אנחנו בזמן של" חציית הרוביקון" , וזה האקט של תקופתנו ואין חזרה, חוצים ועושים, בזמן הזה , אין חזרה.

עכשיו שהכל גלוי שכל מה שהיה מוסתר ולא רצינו לראות קופץ לנו לעיניים. לא נעים אבל תודה שזה קפץ . מה שקפץ היה חבוי בתוכנו ללא דעת.


וקצת משהו על בלבול הזמנים. יש לנו נטייה לחזרה בעתיד. ההיסטוריה לא חוזרת אבל אנשים יכולים להחזיר אותה, יש הרבה שחולמים ומנסים.

ועדיין אחרי 75 שנה יש לעם את הצורך ב "חוק השבות" לשוב, למקלט מהרדיפות, איזו ?.

כשחיים מחוץ לזמן, האויב של אתמול הוא הערבי של היום, בלבול בזמנים בלבול באוביקט, הם הלהבה שמחממת את הברוטליות של הישות המיתית היהודית. תשוקת שווא של המון עוור, שבהווה ובעתיד רואה רק את העבר. ובמילים של אליאס קנטי זה הרגע איפה שהדת הופכת להיות דמונולוגיה , ריקוד שדים.

הזהות הישראלית צריכה להפרד מחוטים שקופים ששולטים בכולנו דרך אבותינו ומורשת.

המראה שדרכה היסתכלנו על עצמינו התנפצה ונצטרך לבנות דמות אחרת , להמציא זהות ושיום חדש. כמו באנליזה, גם בהיותינו מדינה, נצטרך להמציא סמלים חדשים ,שיום שתלוי בנו .

יש ביטוי של לאקאן שאומר שהפסיכואנליטיקאי חושב עם הרגליים, כי הוא עושה אקטים, ואני חושבת שכן, כל ההפגנות האילו הן " חשיבה עם הרגליים". ובתוך ההפגנה יש את כל ההבדלים, כל השונים עומדים יחד.

אבל אנחנו לא קורבנות ,כאילו פקד עלינו אסון טבע ואנחנו קורבן של "הממשלה הזאת", אנחנו לא קורבן סביל אנחנו לא חפים מפשע כאילו זה נגרם על ידי איתני הטבע.

איך זה קרה שחיילים צריכים לשמור על מתפללים בקבר מפוקפק. איך הסכמנו, לחיות למען אבותינו ולא למען ילדינו?


אטביזם שולט בנו : נטייה לחזור אחורה לתקופה של אבות קדמונים. לירושלים הבנויה כאילו היא לא מספיק בנויה.

אטביזם: זאת נטייה לחזור, נסיגה אבולוציונית בין אם ממשית או משוערת. גנים שבעבר נשמרו וישנם תנאים המאפשרים שיופיעו שוב.

ולכן כעת שהפוליטיקה מאפשרת תנאים מופיע מסמן חדש " חשמל כשר" שהוא נסיון לחבר את העתיד לעבר.

ואנחנו הפסיכואנליטיקאים רוצים להפרד מהעבר למען טרנספורמציה טובה יותר, אפשרית ושוויונית יותר...

אסיים עם שלט שראיתי בהפגנה : "דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים"

אז האנשים הטובים חייבים לומר


46 views0 comments

Recent Posts

See All

מקהילה של אחים לחברה של אחרים. מאת: אורית יושינסקי

מקהילה של אחים לחברה של אחרים הרצאה באירוע פתיחת שנה"ל 2023-2024: "להתעורר, לדעת, לדעת לעשות: השיח הפסיכואנליטי כהופכי לשיח האדון בתקופתנו" לאחרונה נשמעים קולות מהימין שמבקשים הידברות עם המתנגדים להפ

Comments


bottom of page