נעשה ונשמע – התגלות כפרקטיקה (פסיכואנליטית) \ מאת רונית שי

נעשה ונשמע – התגלות כפרקטיקה (פסיכואנליטית)

רונית שי


הטקסט הועבר כהרצאה במסגרת סדרת ההרצאות של הפורום לדעת לעשות, 2.3.2021


ההרצאה עוסקת בהתגלות כאפשרות של "לדעת לעשות – savoir faire": להזדהות עם הסימפטום ולעשות אתו יותר טוב בעולמך.

התגלות היא ללא תוכן, נהפוך הוא, זהו רִיק-חלל שמתגלה להרף עין לסובייקט – בקול דממה דקה. זו פרימה-קשירה של משכנו של הסובייקט הסינגולארי: הקשר הבורומאי, עם הסמלי, הדמיוני והממשי. הציווי שבהתגלות, כמו "ידע ללא סובייקט" - הלא מודע ממשי, לא ניתן לניסוח. הציווי דוחף "לדעת לעשות" יותר טוב בתוך וכנגד עולמך. במילים אחרות, כדי שתהיה תוחלת להתגלות, כלומר גאולה, האדם, אלוהים והעולם צריכים זה את זה.


הקדמה

כאשר אורית הציעה בתחילת קיץ 2020 שנעשה סדרה תחת הכותרת "לדעת לעשות" – savoir faire, חזר והופיע לי מסמן הירוגליפי: התגלות. מסמן שיש לו תוקף, הוא כאן, אבל מה הוא רוצה?

נעשה מעשה, ללא מחשבה מרובה, וחובר שם להרצאה: "נעשה ונשמע – התגלות כפרקטיקה (פסיכואנליטית)". כשתרגמנו לאנגלית את תכנית הלימודים של פורום עוד, כדי לפרסם אותה בפורום הבינלאומי, חיכתה לי הפתעה. בתרגום לאנגלית של 'נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע', אותה הצהרה שנתנו ריבוא אנשים במעמד הר סיני (שלב א'), מצאתי את המסמן: "לציית".

ז וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע (שמות כד)

And he took the book of the covenant, and read in the hearing of the people; and they said: ‘All that the LORD hath spoken will we do and obey.’(Exodus 24:7)

הלכתי ובדקתי, וראיתי שאכן רבים מפרשים את 'נעשה ונשמע' כציות כפול לאדון, או אם תרצו, התמסרות מלאה וביטול הסובייקטיביות. זה כמובן לא מה שקרה שם, לא התמסרות מוחלטת ולא ציות. הרי רגע לפני שמשה עלה אל ההר, אחרי שמסר לעם סדרה של חוקים חברתיים, הוא עוד הזהיר את העם לבל יעשה אלוהי כסף וזהב. הנה תיכף הוא חוזר אליהם עם התכנית החדשה לחיים.

מה כן קרה? העם אומר לאהרון: ֶמֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. הוא מבקש ממנו שיעשה לו "אלוהים שילכו לפניו". אהרון החכם מבקש שיתנו לו את התכשיטים שלהם, ויוצר ביחד אתם את מה שאנחנו מכירים כעגל הזהב שמקבל שם: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות לב'). במונחים מהפסיכואנליזה יש כאן המצאה מטונימית נוכח חסר, אם תרצו, חפץ מעבר לכל דבר.

משה "יַדע התגלוּת". מאז היה לו קו ישיר עם אלוהים שהלך והתפתח. היה לו "לדעת לעשות" במובן של savoir faire(לעשות יותר טוב עם הסימפטום). לא מיד, אבל הוא עשה כל פעם קצת יותר טוב עם הסימפטום שלו, כשהוא ממציא אפשרות חדשה להתמודד עם עוול חברתי וסבל. במקום ללכת מכות במפעל של אבא, ולהרוג אנשים שמרביצים לחלשים, הוא ממציא דרך אחרת לאנשים לחיות זה עם זה, להיות אחראים כלפי עצמם וזה כלפי זה – סדר אחר.

העניין עם התגלות הוא שהיא לא ניתנת למסירה. התגלות היא ללא תוכן. פרנץ רוזנצוייג, כסובייקט ש "יַדע התגלות" אומר: "ההתגלות כל עיקר תוכנה היא: התגלות" וב - 1924 כתב: "דעת-אלוהים שבאדם, אינה ניתנת כלל למסירה, וכל המספר עליה משים עצמו לצחוק"

משה לומד על בשרו שהתגלוּת לא ניתנת למסירה. היא לא ניתנת לניסוח כאמת כי לא ניתן לאחוז בה, והיא לא יכולה להיות אסמכתא לאף אחד מלבד ליחיד שמתגלה לו. במעמד ההתגלות נוכח הסנה הבוער שלא אוּכַּל, הוא מבקש אסמכתא ולא מקבל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; (שמות, ג')

הוא מסתבך לא מעט עם הניסיון למסור מה שלא ניתן למסירה. אבל, לקראת סוף הדרך שלו הוא אומר לנער שמלשין לו על איזה שני פשוטי עם שבחוצפתם מעזים להתנבא במחנה: הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל־עַ֤ם יְהֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם (במדבר יא, כט)

אני חושבת שזו דרכה של הפסיכואנליזה, שבסופה יהא האנליזנט לאנליטיקאי, שיהיה לו את ה'לדעת לעשות' עם הסימפטום שלו, לא של האנליטיקאי שלו. וברוח הדברים שנאמרים כאן, את ההתגלות שלו.

הקריאה שלי במלים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע לא שומעת ציות עיוור וגם לא כמיהה לאדון חדש. חשבתי שזו הטלת ספק בריאה, בבחינת - נעשה ואז נראה אם זה שווה משהו. זה יכול להיות לא אחראי ולא רציונאלי לעשות לפני ששומעים. אבל לי זה תמיד היה נראה הגיוני, או יותר נכון טבעי - דרושות עשייה והתנסות כדי להבין. כדי לדעת. כדי לשמוע. האם זה טוב לי?

ההרצאה עוסקת בהתגלות כאפשרות של "לדעת לעשות – savoir faire": להזדהות עם הסימפטום ולעשות אתו יותר טוב בעולמך. אבל, כפי שק. סולר אומרת שלדעת לעשות "זו עשיה שאינה עונה לידע מנוסח". (אהיה אשר אהיה)

התגלות היא ללא תוכן, נהפוך הוא, זהו רִיק-חלל שמתגלה להרף עין לסובייקט – בקול דממה דקה. זו פרימה-קשירה של משכנו של הסובייקט הסינגולארי: הקשר הבורומאי, עם הסמלי, הדמיוני והממשי. הציווי שבהתגלות, כמו "ידע ללא סובייקט" - הלא מודע ממשי, לא ניתן לניסוח. הציווי דוחף "לדעת לעשות" יותר טוב בתוך וכנגד עולמך. במילים אחרות, כדי שתהיה תוחלת להתגלות כלומר גאולה, דרוש אַחֵר. אדם, אלוהים ועולם צריכים זה את זה.

*

הקריאה במסמן התגלות נעשית דרך אחרים משמעותיים שיש לי טרנספרנס לידע שלהם. פרנץ רוזנצוייג, פילוסוף-פרקטיקן של התגלוּת, שהיה לו savoir fair, והוא גם סבי. וז'. לאקאן וק. סולר, שהגותם, כתיבתם, עשייתם הפסיכואנליטית היא שדה שבו אני מוצאת דרכים ל-דעת כל יום מחדש.

אדם. עולם. אל - התגלות כידע, אבל איזה?

בפרק הראשון מתוך שלושה אדבר על הקשר בין התגלות לידע (ידיעה, knowledge, ל-דעת)

התגלות במסורת

התגלות היא חריגה מהסדר של הטבע ושל התרבות כפי שאדם יכול לתפוס אותו. זו חריגה מהגבולות של האלוהי אל תוך המציאות האנושית והכנסה שלה, לתוך חיי היומיום. הקונספט של התגלות אומר שיש דעת שיש לה מעמד של אמת, שיש לה אפקט בעולם ושהיא מחוץ לגבולות של מה שידוע או שניתן להוכחה בכלים רציונליים.

יש מי שמבקש תשובה לשאלותיו מהנשגב באמצעות טקסים ושמאנים שעושים קשר עם העל טבעי. יש תרבויות שבהן רעיון ההתגלות מבטא התבוננות פנימית והתעוררות של תודעה שבעקבותיה מבין 'המואר' איך העולם פועל.

ויש את המסורות של הדתות המונותאיסטיות (היהדות, הנצרות והאסלאם). שם ההתגלות היא בפני הנביא, שמביא את דבר ההתגלות אל העם, ולעתים בהתרחשויות כמו מעמד הר סיני אליהן נחשף העם כולו ולא רק נביאו (ועל זה יש לי השגה שאדבר עליה בהמשך). אלוהים מְתקשר עם בני האדם ומגלה להם מי הוא ומה רצונו בכל מיני דרכים.

התגלות מתוארת בכתבים כחוויה חושית, חדה ועוצמתית שיש בה מהנבואה או התובנה. משהו שהוא בין חלום למציאות, בין תפישה בשכל לבין ידע ממקור על אנושי שהאדם חווה. בעקבות ההתגלות האדם משנה את היחס שלו לאל או לבני אדם אחרים.

אולי מאז ומתמיד ביקש האדם איזה הסבר שעושה סדר מחדש כאשר הוא חווה חריגה שכזו. האם צריך היה האדם לברוא את אלוהים כדי שיוכל לשאת דעת שהתגלתה לו, דעת חורגת, מתערבת, מערערת את הסדר שלו, של מי שחי לידו?


תבונה ו / או התגלות

מאז עידן הנאורות משמעות התבונה היא שהמדע והפילוסופיה הם מקור בלעדי לידע שיש לו ערך של אמת. ולא רק זאת, אלא שהאדם שהוא תבוני הוא אוטונומי – ריבון, ומכאן עם אחריות מלאה להשכלתו, להתפתחותו ולמעשיו בעולם. האפשרות שיש מקור מחוץ לאדם התבוני, ולעולם, ש"מתערב" בו, סותר את עצם רעיון התבונה, זה בלתי נתפס.

הפילוסופיה והמדע של העידן המודרני תופסים את מקומם כדעת שיש לה מעמד של אמת, והתגלות נתפסת כאמונה מיסטית שלא נחוצה כדי להבין איך העולם עובד ואיך לחיות בו. מי שחוזר לעסוק בקשר שבין הנשגב לתבונה הוא הֵגֶל שמדבר על הרוח (Geist) כממשות שהיא מעבר לתודעה הפרטית. היות ואלוהים הוא העולם וכל דבר הוא רוחני, אזי העולם הוא חלק מאלוהים. התכלית היא השגת אותה אמת אלוהית כוללת אודות העולם. התבונה היא לא סינגולארית של האדם היחיד בעולם, אלא חלק מעיקרון הכולל השולט בתוך העולם, מכוון ומניע אותו – ה Geist.

כשחושבים על דת מצד אחד, ועל פילוסופיה מצד שני, נראה ששתיהן מבקשות דבר דומה: הסבר מספק לכלל הפעילות האנושית והעולמית, לא רק הסבר אלא אולי גם סוג של הוראות הפעלה - כך תעשה. זה ניסיון מתמיד לתפוס ולנסח אמת, שאולי חלקה (עדיין) לא ידוע לנו, אבל היא קיימת וכוללת – יש סדר בתוהו ובוהו.

*

רוזנצוייג מכנה זאת "המחשב הישן" וחותר תחתיו. 'כוכב הגאולה' ספרו שנקרא ממנו בהמשך, עוסק באופן שבו הוא רואה את היחסים ההדדיים והדיאלקטים של אדם - עולם - אל. המילה דת, אגב, לא מופיעה בספר ולו פעם אחת. ב - 1922 יכתוב: "ההתגלות זה עיקרה: להשיב לעולם את טבעו הלא דתי. גם היום, בקרבנו"(אגרות, 230). הוא בא חשבון עם הפילוסופיה, ומותח ביקורת קשה על האידיאליזם ההגליאני, על עצם היומרה של המחשבה הפילוסופית להכיר את הכל: על השיטה הרציונליסטית הגדולה.

הוא חושב שהמושג המסדיר של העולם אינו כללי (das allgemeine), לא המכלול של העולם כולו (כולל האנשים בו ואלוהים כמניע), הוא שקובע את סדרו של העולם. מה שמסדיר את העולם הוא יחידי והוא מאורע הווה, לא הראשית ולא אחרית, אלא תוכו של עולם – התגלות.

רוזנצוייג כתב וחי בעולם של התגלוּת. עולם שהווה ומתהווה על ידי קיום דיאלקטי של שלושת האלמנטים היסודיים: אדם, עולם, אל. בעולם של התגלות היסודות פתוחים אחד לשני, והיחס הדיאלקטי שנוצר בין השלושה הוא שמאפשר את קיומם. הם מצויים בתלות הדדית הכרחית זה כלפי זה. אלוהים של ההתגלות אינו אותו אלוהים לפני ואחרי ההתגלות.

ההתגלות על פי רוזנצוייג לא סותרת את התבונה ואת האוטונומיה של האדם היחיד בעולמו. להיפך, היא מאששת ומחזקת אותה. ההתגלות בשבילו היא האופן שבו האדם משקם את הקשר עם ההוויה כשלעצמה. ההוויה שנתונה לנו בניסיון האמפירי, שזה בשונה מהעולם של המחשבה הטהורה, זה שמציג את היסודות האלו כאילמים ונפרדים.

הוא לא מבטל את הפער ואת ההבדל שבין ההוויה למציאות, ולא מנסה להתעקש על אחדות-אחידות. הוא כן מדבר על היצירה הדיאלקטית שעצם הפער בין ההוויה למציאות מאפשר.

אמרה (יהודית?) ישנה אומרת: "מאן מאכט אונד גוט לאכט...". למי שזוכר, בדיחה היא אחת הדרכים להופעת הלא מודע על פי פרויד. למי ששומע... אבל מעבר לזה, אולי האמירה הזו מגלמת את הקונספט של הסובייקט המשוסע של לאקאן, זה שמבטא את הפער המתמיד בין מה שניתן לידיעה, להכרה, ומה שלא נדע אבל שיש לו אפקט, הוא משפיע.

פרויד ולאקאן - מסובייקט מונח לידע ועד ידע ללא סובייקט

פרויד מוצא-ממציא את הלא מודע. הוא לא מדבר על התערבות אלוהית בתוך העולם, אך גם לא חושב שהאדם הוא רק רציונאלי ואוטונומי. בפער הזה שבין מה שהמדע והפילוסופיה יכולים להסביר, למה שהוא רואה בעולמו כרופא, הוא מתמקם וממציא-מוצא את הלא מודע שיש לו אפקט על הגוףנפש – מתערב בחיי היום יום.

בפסיכואנליזה נדרשת עבודה של הזוג האנליטי עם הסובייקט של הלא מודע. "אמור כל מה שעולך בדעתך" יאמר האנליטיקאי, כדי שיוכל לשמוע מתוך מה שייאמר, לפענח ולתת משמעות לידע הלא ידוע. כך ההתערבות של הסימפטום בחיי היום יום תיחלש, אולי תיפסק, החולה יבריא. היה זמן שנדמה היה שזה מספיק: "במקום בו היה איד יהיה אגו". ניתן לעשות משהו עם הסימפטומים שגורמים סבל בזכות הידע שמתגלה דרך החלומות, פליטות הפה, השנינה ובשדה ההעברה.

אך הסובייקט של הלא מודע קשה עורף הוא. משהו מתעקש כנגד עיקרון ההנאה ששואף לאיזון, להומאוסתזיס. פרויד מזהה שיש מה שלא ניתן לידיעה ושלא מוצא את מקומו בתוך השלם, המכלול, לא מצטמצם, לא נעלם באמצעות מתן המובן. ויש לו אפקט. זה נראה ללא הגיון ביולוגי או חברתי, וזה יכול להיות כה מסוכן עד שכינה את "התופעה": דחף המוות.

מה מתעקש?

לאקאן ממשיך מכאן למהלך הופכי ואומר: הסובייקט לא יכול לדעת. יש לא מודע שיודע, אבל לא יודעים אותו: "ידע ללא סובייקט". לאקאן מסכים עם פרויד שיש לא מודע שניתן לידיעה באמצעות פיענוח פרשני של המסמנים. זה הממד הדמיוני והסמלי. אבל, הוא מוסיף ואומר שיש ממד אחר, הממשי: חומר – Materia שהוא אותיות של הלא מודע שמניעות את כל החיים. זה הלא מודע הממשי שעשוי כמו כוורת מְסמנים של טראומות או של משהו שהפריע לרציפות של החיים – וזה ללא מובן. המסמנים נחרטו בגוף-בשר כאותיות וכסימנים, כאשר מילה מהאחר הגדול נרשמה, נגעה, עשתה שריטה. האחר הגדול אינו דמות מסוימת. אלו רישומים קונטינגנטיים שמגיעים מאחרים משמעותיים לסובייקט. האלמנטים הללו מתעקשים-דוחפים. הם אמנם נותרים מחוץ לשרשרת המסמנים המטפורית והמטונימית (הם ללא מובן), אך הם מניעים את הסיפורים.

בשונה ממה שפרויד הציע בשלב מסוים, לאקאן חושב שלא ניפטר ולא נפתור את הדחף-סימפטום, שבתוכו יש התענגות וסבל באמצעות הפיכת הלא מודע למודע.

(ק.סולר מבקשת סליחה מפרויד ואומרת: "שם היכן שהיה הידע ללא סובייקט, אני לא אדע להיות..." סולר, 42).

אך מה כן? לאקאן אומר שמה שיכול להיות אפשרי זו יצירה חדשה, המצאה שכוללת את הממשי בהתענגותו: לדעת לעשות יותר טוב עם הסימפטום - Savoir faire.

האדם חי. הוא גם סובל ולא רק מנסה להגיע לנירוונה. משהו חסר. יש את הזמנים שזה נראה כאילו נוגד את החיים. מה היה חסר לנסיך המצרי הפריבילגי משה, שחרה לו בכל פעם שראה התעללות ולא יכול היה לשתוק, לעצור את עצמו מלפעול, עד שהיה צריך לברוח על נפשו?

התענגות האותיות שנרשמו בבשר, גם כשיש בה סבל, מניעה לְחִַיים. אבל כשהסובייקט לא יודע על ההתענגות וחי כמו "עבד", כלומר, לא יכול לעצור את עצמו, הוא בהתענגות ממיתה.

אבל, איך אפשר לדעת מה שלא ניתן לידיעה, מה שלא ניתן למסירה? איך יהיה savoir faire?


התגלות, האלוהי והאנושי – פרימה וקשירה מחדש של הקשר הבורומאי

בנובמבר 1924 כותב רוזנצוייג לצוות שהמשיך את ניהול בית המדרש היהודי החופשי שהקים 4 שנים קודם לכן. כותרת המכתב היא 'האלוהי והאנושי'.

"... מה שניתן לומר, להתנסח אובייקטיבית עליו, הוא כְּידוע (לא כ'ידוע') לכל היותר, הכללי ביותר, היינו עצם מציאותו. ...אך דעת-אלוהים שבאדם אינה ניתנת כלל למסירה, וכל המספר עליה משים עצמו לצחוק; הצניעות צריכה לעטוף גם בדידות בשניים זו; ואף על פי כן יודעים הכל, כי עניין זה שלא ניתן לביטוי אינו הונאה עצמית. ... ההתנסות העצמית שאינה ניתנת לביטוי היא רק קיומה ומימושה של האמת הניתנת לביטוי. אינך צריך אלא לחוותה" (אגרות, 336)

בעיני הן ללאקאן והן לרוזנצוייג יש גישה (תרתי משמע) למה שלא ניתן לידיעה, ובכך הם פותחים שער. אני מבקשת לנסות להיכנס כאן בשער שרוזנצוייג כפילוסוף וכפרקטיקן של התגלות פותח, כדי לחשוב על התגלוּת בחיים בכלל, ובפסיכואנליזה.

החיים של רוזנצוייג הם טקסט לא פחות מהספר הפילוסופי-תיאולוגי שכתב. בעצמו העיד: "אתם חושבים שאתם מתפלספים אבל בסך הכל אתם כותבים את הביוגרפיה שלכם".


ננסה לחצות שני טקסטים, עם הצניעות וההזדמנות שיש במקצועות הבלתי אפשריים שאורית דברה עליהם. האחד מתוך הפרק על ההתגלות ב'כוכב הגאולה'. השני הוא (חלקים) ממכתב שכתב לפרופסור מיינקה, אצלו כתב דיסרטציה על הגל והמדינה. הוא מסביר במכתב מדוע הוא מסרב להצעת משרת פרופסור חוקר באוניברסיטה להיסטוריה שהמורה הדגול הפציר בו שייקח.


קריאה ב'כוכב הגאולה' (192-195)


רוזנצוייג מסביר שההתגלות הראשונה הייתה בבריאה, שם נגלה הבורא. אך מאז, מעשיו שוב לא מתרבים, הם קבועים, כמו גזירת גורל. יש לו לאלוהים דחף לגדול ו"להשלים את האינסופיות של יכולת הבריאה האלוהית", אך לשם כך צריך את ההתגלות השנייה, שכשלעצמה לא בוראת דבר.


"...ההיגלות שאותה אנו מבקשים כאן צריכה להיות כזאת שכל עיקרה התגלות ותו לא, ופירוש שלא יהא בה אלא היפתחות של מה שהיה סגור, שלא יהא בה אלא האיון העצמי של מהות אילמת גרידא על ידי דיבור שבקול, של התמידיות-קיום נחה–דוממת על ידי רגע נע. בזריחתו של הרף עין כזה שוכן הכוח להוציא את ההוויה הברואה שבה נגעה הזריחה, מכלל 'דבר' ברוא לכלל עדות להתגלות שאירעה"


ההתגלות היא בהווה, ברגע. המאורע מתפרץ כ"איוּן של כל בעל תוקף מאז" (איון של הסדר, של האמת הפנטזמטית). ו-יש בו כובד של גזירה שאין מפלט ממנה, כאילו נגזרה מקדם.


ההיסטוריה לא 'נעה' ברצף חד כיווני סגור מהעבר לעתיד. יש דיאלוג שקושר, באמצעות ההתגלות, בין העבר (שהוא מכנה - בריאה), לבין ההווה (בלשונו - התגלות) לבין העתיד (גאולה). העובדה שיש אפשרות לדו שיח בין תקופות עולם שונות, היא הפלא הגדול של קיומנו. היא לא רק יסוד המציאות שבהתגלות אלא כל עיקרה של ההתגלות.

אפשר לתרגם את זה ל"היפתחות של מה שהיה סגור" בפסיכואנליזה הלקאניאנית שפועלת בהווה, עם הטקסט המדובר בפגישה הנוכחית, עם מה שבוקע מתוכו, ועם הדיבור, השמיעה והאומר של הזוג האנליטי שמזמנת דיאלוג בין "עבר" "לעתיד", אצל האנליזנט.


"... רק משזורח עליו בשעה מן השעות אורה של התגלות שמתארעת בעצם הרגע הזה, לא התגלות שאירעה אחת לעולמים, רק אז נעשית לו הנסיבה שקיומו בא לו מכוח התגלות לא נסיבה מנסיבותיו בלבד אלא הגרעין הפנימי של עובדתיותו. ...כמבע של התגלות המתארעת 'בזה הרגע' ממש, יוצא הדבר מכלל עברו המהותי ונכנס בהווה החי שלו"


בסמינר 17 אומר לאקאן שהאמת היא בהיעדר אבל היא נמצאת: with-out. כמו בהתגלות, האמת היא ללא מסמן – זו לא תובנה, אמת של נכון/לא נכון או של שיח האוניברסיטה. בגלל שאין מסמן לאמת, לא ניתן "לדָבֵּר ישר" והדָבַר שמופיע אצל מי שמדבר, ייפלט (יבקע) בחלום, בפליטת פה, בדיבור שאין לו מובן - no sense – ונכנס בהווה החי שלו. האמת תופיע כי אני מדבר, לא כי אני מדבר אותה: "אני, אמת, מדבר," (סמינר 17 פרק 4)

להתגלות אין אם כן תוכן מחשבה שאפשר להגדיר, כולל עקרונות או אידיאלים כל שהם. היא עובדתית משום שהיא נגלית/נראית, לא נסתרת לאינדיבידואל החי בעולמו.

ככזאת, ההתגלות מהווה אוריינטציה חדשה שנותנת תוקף להתנסות הסינגולארית של אינדיבידואלים בתוך המציאות שלהם.


"...מעתה אלוהים הוא נוכח, נוכח בנוכחותו של רגע, של כל רגע, ובכך מתחיל אלוהים להיות מה שבתורת בורא עדיין לא היה באמת ומה שאף עתה אינו אלא מתחיל להיות: 'עובדתי'" (כלומר, נגלה, נראה)


רוזנצוייג אומר שההשפעה של ההתגלות היא גם על אלוהים ולא רק על אדם. האלוהים שאחרי ההתגלות אינו זה שלפניה לאחר שיצא מסגירות ופנה לאדם. הוא כבר לא שומר על הווייתו הקודמת. האם זה לא כך עם מי שהתגלה לו בלא מודע? התגלה. לא ספרו לו על זה ולא הסבירו לו, גם לא קרא על זה בספרות. התגלה.


לדעת לעשות – "אני נשאר איפה יהודי"

רוזנצוייג היה צעיר יהודי-גרמני, בן למשפחה בורגנית הנטועה בתרבות הגרמנית שמקיימת פרקטיקה מסורתית מהסוג של "יהודי של שלושה ימים" (פסח, ראש השנה ויום כיפור). בני דודו וחבריו הקרובים התנצרו בזה אחר זה, חלקם כי זה היה קל יותר לחיות כך וחלקם מתוך אמונה דתית שאין ליהדות עוד מקום בעולם, שהיא כבר לא רלוונטית. הוא היה בין אלו ששאלו איך לקיים את אמונתם.

בראשית קיץ 1913 , חמש שנים טרם כתיבת כוכב הגאולה, התרחש משך לילה שלם ויכוח תיאולוגי-פילוסופי בין רוזנצוייג לבין שניים מרעיו הקרובים, יהודים שהתנצרו מתוך אמונה. בבקר הוא כתב לאמו שהחלטה התקבלה, הוא מתנצר, ומבקש את נפשו למות. שלושה חודשים התייסר (כך סיפר) ואז חזר לבית הוריו בקאסל כדי לעשות שם עוד פעם אחת את הימים הנוראים כדי "לבוא אל כריסטוס כיהודי". האגדה מספרת שאמו לא הסכימה שיעשה אתם את יום הכיפורים, והוא נסע לברלין שם נקלע לבית כנסת אורתודוכסי קטן והתפלל. הוא לא דיבר מעולם על חוויית התגלות ביום כיפור, אבל זמן קצר לאחר שהגיע לברלין כתב לבן דודו במלים פשוטות:


"...הגעתי למסקנה שעלי לחזור בי מהחלטתי. אין אני רואה אותה עוד כהכרחית, ולכן, מבחינתי, גם בלתי אפשרית. אני נשאר אפוא יהודי."


"אני נשאר אפוא יהודי". הוא נשאר עם השארית, עם מה שלא ניתן לצמצום, להיספגות במכלול, בשלם. האם זה המסמן האחד שחולץ מתוך כוורת המסמנים של האחר הגדול שלו?

7 שנים לאחר מכן, אחרי המלחמה הגדולה, כתיבת כוכב הגאולה, הקמת בית המדרש היהודי החופשי בפרנקפורט והקמת בית יהודי כפי שחלם, הוא מסביר לפרופסור מיינקה מדוע הוא מסרב להצעתו. הוא מעיד שהוא כותב מתוך כבוד ועם עצב של תלמיד הנפרד מרבו:


"ב - 1913 קרה לי משהו... שאם אומר לדבר עליו, לא אוכל להגדירו אלא במלה: התמוטטות. מצאתי עצמי פתאום בין עיי חורבות, או מוטב לומר: הבחנתי כי הדרך שבה הלכתי הובילה אל בין דברים שאין בהם ממש. הייתה זו בעצם הדרך אשר הוּתוותה לי רק על ידי הכישרון, או יותר נכון - על ידי הכישרונות שלי בלבד. חשתי בחוסר הטעם שבהשתלטות הזאת של הכישרון, ובהשתעבדות כזאת לשירות עצמי... בתוך קרעי כשרוני בקשתי למצוא את עצמי, בתוך כל הריבוי, ביקשתי את האחד. כך קרה שירדתי אז לתוך עצמי (על כך לא ניתן לדבר אלא במשלים) אל כוכי המרתף של מהותי..."


הוא מתאר איך הוא קַרָב ל"תיבה ישנה" שאמנם תמיד ידע שהיא שם, אלא שהפעם תחב את ידו פנימה, מגיע עד הקרקעית שלה.


"...אז עליתי שוב למעלה ...פרשתי את האוצרות שנטלתי עמי, וצבעם לא דהה לאור היום. היו אלה אוצרותיי שלי, קנייני העצמי ביותר שהוא ירושה לי, לא דבר ששאלתי מזולתי. בקניין זה ובשמירתו מצאתי מה שהיה חסר לי לפני כן: הזכות לחיות - ואפילו להיות בעל כישרונות; כי עתה אני בעליהם, לא הם בעלי"


וכאן הוא נפרד מהמְשלים ומסביר למורו הוותיק והמוערך:


"...נהפכתי בהחלט מהיסטוריון (שראוי להוראה באוניברסיטה) לפילוסוף (בלתי ראוי לה בהחלט). העיקר הוא בכל זאת שאין עוד למדע שום משמעות מרכזית בעיני בכלל ושחיי נקבעים מאז על ידי 'הדחף העמום' שאני קורא לו בשם 'היהדות שלי', בהיותי מודע לכך שזאת בעצם אך כדי לקרוא לו שם כלשהו" (אגרות, 194-196)


האחרוּת, השארית שלא ניתנת לצמצום, ההבדל האבסולוטי.


כדאי להתבונן בעיקר במשפט האחרון במכתב מנקודת מבט לאקאניינית: נחוץ פיענוח מסמנים בלא מודע ממשי, במובן של חילוץ מסמן מהחומר האנליטי אודות הסימפטום. לא מדובר במתן משמעות. מסמן בלתי ידוע שלא מייצג את הסובייקט, אבל כן מסדיר את ההתענגות שלו בסימפטום. עצם החילוץ הופך את המסמן לְמוּכר כאדון ההתענגות. (סולר, 44)

בסיום אנליזה יש חיבור לתשוקה מחודשת דרך "הזהות של השם", שהוא השם הפרטי, הסודי, הייחודי. יש יותר סיפוק ופחות ניכור למסמנים הראשונים. מה שמאפיין את הסובייקט זה הערך שהוא בוחר בתוך התרבות. לאקאן קורא לזה "ההבדל האבסולוטי". כל סובייקט שונה מהאחר ואין העתק, זה מְעֶבר להזדהות עם האחר הקולקטיבי של התרבות, האחר ש"קובע מי אני".

התגלות כ'היפתחות אל מה שהיה סגור', היא בעיני אירוע של פרימה וקשירה מחדש של הקשר הבורומאי. לאקאן משתמש בקשר הבורומאי כדי לדבר על מבנה הנפש כשלוש טבעות שלובות זו בזו ונמצאות בתנועה במרחב ובזמן. כאשר אחת מהן משתחררת, הקשירה מתפרקת. אמנות האנליזה היא לעבוד עם הקשירה ולפעמים זה כרוך בפרימה או חתך בתקווה לקשירה מחדש באופן טוב יותר בין שלושת הממדים השווים בחשיבותם: הממשי שהוא הגוף בהתענגותו; הסמלי ששם גבול לממשי וחותך בו עם המילים והחוקים וממתן את עוצמת הדחף; הדמיוני שמאפשר את הסיפורים של החיים עם האמונות והפנטזיות.


המכתב למיינקה הוא עדות של "לדעת לעשות" עם המסמן, האחד שחולץ, שמסדיר, אך לא מייצג. כלומר, להיות בתוככי החיים בזכות ולמרות השארית הבלתי ניתנת לצמצום. אם הייתה שם התגלות, לא נדע, אך האפקטים בקשירה הבורומאית נוכל לראות.


התגלות אינה תכנית פעולה המבוססת על אמת אחת שניתן לאחוז בה מעתה והלאה.

'ידע ללא סובייקט' קיים, מתעקש, ונראה אפקטים של האלמנטים בחזרתיות – זה קורה שוב ושוב. זה ידע שלא התגלה, אין את מה שרוזנצוייג כינה "דיאלוג בין אדם לאלוהים". חזרתיות של התענגות ממה שנחתך מהשלם, יכולה לחזור ולפצוע, או לספר אותו סיפור מחדש. היא לא מפציעה אל הקשירה הבורומאית.

התגלות מפציעה בשלם של הסדר הסימבולי, ושל הפנטזמה. היא חד פעמית אך היא מתרחשת בהווה מתמשך שבו היא מחדשת. הציווי "תתענג" לא יפסיק, אך במקום לחכות לגשם שימלא את הבאר-חור, מה שאבד, יכול לבקוע מעיין שמקורו באותו גשם, והוא נובע מהסלע אליו חלחלו מי הגשמים, גם כשאין גשם.





התגלות חתרנות וריבונות – אהיה אשר אהיה

התחלתי את הדברים בהפתעה שלי נוכח התרגום של "נעשה ונשמע" ל: will we do and obey. הקריאה שלי ב"נעשה ונשמע" שנאמר על ידי בני ישראל במעמד הר סיני שונה מזו המסורתית של חז"ל, שהפכה אותה לסמל מובהק של אמונה שלמה וקבלת התורה ללא תנאים. תפיסה של התגלות של אל המצווה על האדם – סמכות שאין לערער בה.

רוזנצוייג מלמד שההתגלות והתוכן האלוהי המתגלה מחזקים את מעמד הסובייקט ככזה ושומרים עליו. לא כי יש "אבא דמיוני" ששומר עלי כשאני מציית לכללים ולסדר שנולדתי אליהם, כנתין של שליט. החיזוק והשמירה הם משום שהסובייקט נבדל, כזה שיש לו אחרוּת שלא ניתנת לצמצום אל המכלול, אך כן צריכה ויכולה להתקיים בתוך המכלול ככזאת.

"נעשה ונשמע" בעיני מתייחס אל שמיעה מתוך המעשה במובן של להיות בתוככי החיים עם התענגותך, ולשמוע במובנים של משמעת ומשמעות. ממשי, סמלי, דמיוני.

התגלות היא חתרנית משום שהיא מערערת על הסדר, על ההזדהויות שהיו, על האידיאלים. התגלות גם במושגים המסורתיים משמעותה חדירה-הפרעה אל תוך הסדר, חריגה מהסדר של הטבע ושל התרבות, כפי שאדם יכול לתפוס אותו.

אריק סנטנר כתב ספר בשם 'פסיכואתיאולוגיה של חיי היום יום' שבו הוא מפגיש בין הגותם של פרויד ורוזנצוייג. וכך הוא אומר: "גם אם במערך הסימבולי של יחסי חליפין היחיד מקבל זהות כללית, תמיד נותרת שארית, עודף שמתעקש וגם מטריד, שלא ניתן להציב מולו אף ערך שקול" (106). העודף הזה (גם אצל מרקס, גם אצל רוזנצוייג) יכול להפוך לנקודה שבה יש התנתקות מהשלטון של הכללי-הריבוני. זו התגלות על פי רוזנצוייג בניסוח של סנטנר.

*

בהמשך לשאלה בדבר התגלות, חתרנות וריבונות אני מבקשת לחזור לסיום אל משה שהתגלה לו ואל העם שלא התגלה לו.

התגלות היא של היחיד, אירוע שבין אדם לבין בוראו. בתוך ההקשר של הדברים שנאמרו עד כה, עשרת הדברות וכל אותם חוקים חברתיים שנכתבו על ידי משה, הנהגת אספסוף עבדים אל מחוץ למצרים ובניה שלהם כעם - כל זה היא יצירה לא מושלמת של משה עם ה"לדעת לעשות" שלו. "לדעת לעשות" יותר טוב עם הדחף-סימפטום ללכת מכות, להרוג כשהוא רואה עוולות, ואז לברוח.

לא בכדי ביקש כאמור משה מאלוהים שיגיד לו בשם מי הוא נשלח להוציא את העם הזה ממצרים ולשחרר אותו מהמצוקה שמשה לא יכול היה להתעלם ממנה, גם כשניסה לברוח מעצמו.

משה שאחרי ההתגלות במעמד הסנה צריך לא רק לאשר לעצמו את התענגותו, הוא צריך אחרים שיאשרו לו. אחרת ההתענגות היא ללא תוחלת. אין לו תשובה לשאלה "בשם מי אני נשלח?", כי אין שם מישהו. כשלאקאן מדבר על האחר הגדול ושואל: "לְמה יש גוף אבל איננו קיים?" הוא עונה "לאחר הגדול". אין שם רציפות-קונסיסטנטית, אין מוסד או אדם שניתן להתייחס אליו כאל אחר גדול.

המענה שמקבל משה הוא: "אהיה אשר אהיה". זה אינו מענה שמפקיר את 'משה שמתגלה לו' בלי כיוון, וזה לא מענה שסוגר אותו עם שֵם מְקבע. זה רִיק-חלל שפותח את האפשרות להַמְצאות ולהִתמצאות. להיות בהווה מתמשך, להיפתח בתוככי החיים, ולא להיות קפוא בעבר שמנסה בחזרתיות סגורה להתממש בעתיד.

*

מי שהתגלה לו היה משה. לעם לא התגלה, התורה מגיעה אליו בתיווך:

יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. (שמות כ').

הדחף-התענגות הם שלו, והוא יכול לאשר לעצמו את התענגותו, אבל ללא האחרים שיאשרו לו אותה זה יהיה כאמור, ללא תוחלת. התגלות אינה גאולה. אלוהים מתגלה לאדם והאדם גואל את העולם אומר רוזנצוייג, וזו עבודה. יצירה. עבודע. אני מציעה לכנות את מעשה הגאולה עבוד-ע-ת השם. עבודה עם השם הפרטי הסודי, של משה למשל.

משה מתנפץ אל המציאות שוב ושוב, הוא לא 'יודע לעשות' כל כך טוב בפער שבין המציאות להוויה, בין מה שהוא מצוּוה לעשות עם השם הפרטי הסודי שלו, 'הנעשה ונשמע' שלו, לבין מה שאפשרי בעולמו – 'הנעשה ונשמע' של האחרים שאתו.

כך הוא שובר את לוחות האבן עליהם חקוקה יצירתו, כשנראה שהוא מפרש את מעשה עגל הזהב כדחייה בלתי נסבלת. הם לא מאשרים את התענגותו. אני קוראת את הסיפור וכפי שאמרתי בהתחלה, אני חושבת שבסך הכל עגל הזהב הייתה המצאה לא רעה של העם. בעיני הם דווקא כן התחילו לחשוב שיש ערך במה שיש למשה להציע (יש טרנספרנס).

בהדרגה משה ייעשה למנהיג פחות רודן, אלים ודי קריזיונר שכל האמת אצלו – בלשון אחרת, עם התענגות ממיתה שאין מה שעוצר אותה. הוא לומד להתהלך עם השם: "אהיה אשר אהיה". כלומר, כדי להיות עם הסובייקטיביות שלך אתה צריך אישור של הסובייקטיביות מכמה אחרים שאתך, ולהיפך. אין סובייקט בלי האחר, והאחר הוא סובייקט גם כן.

אנחנו מכירים את זה מהמצווה "ואהבת לרעך כמוך". אך לא במובן הנוצרי של האחר כזהה לך, דומה לך. אלא, ואהבת לרעך כמוך במובן של 'אהיה אשר אהיה', במובן של האפשרות לשאת ואולי לאשר את האחרוּת של הֵרע ואת האחרוּת שלך עצמך.

מילים של סיום

וכך כותב רוזנצוייג:

"...התבונה היא מיסודה סבילה לחלוטין. אדם מכיר מה שהוא מוכרח להכיר... היא עושה עצמה עצמאית 'אוטונומית'. היא מכירה כדי להכיר, עורכת ניסויים, כלומר, כופה את שאלותיה על הדברים, במקום לתת לדברים שיכפו עליהם את שאלותיהם שלהם, של הדברים. כאן באה ההתגלות ומלמדת שוב את בן האדם להכיר מה שנכפה עליו" (יומן, מרץ 1922, אגרות, עמ' 224)


האמת שאנחנו חוקרים בפסיכואנליזה היא אמת הקשורה להתנסות עם הלא מודע. היא לא ניתנת לאחיזה, והיא חולפת, אין אונטולוגיה של האמת של הלא מודע. "התגלות" היא רגע שבו האמת שהיא כמו ברק, הארה רגעית של אור, פותחת את הקשירה. ברגעים כאלו מופיע ספק, יש תנועתיות, ויכולה, באופן קונטינגנטי, להתהוות קשירה אחרת. יודעים שאנחנו שם, אבל אי אפשר לומר על זה הרבה. ניתן רק לראות את האפקטים בקשירה הבורומאית.


אני מבקשת לצטט מדברים שכתבה אנה בהקדמה של אנה לספר של ק.סולר (לאקאן, הלא מודע מומצא מחדש): "העמדה הפסיכואנליטית הלקאניאנית מכוונת להזדהות עם הסימפטום. זה שלי... זה מה שהוטבע, נחרט, זו האות שלי. ההזדהות היא כדי לעשות אחרת, יותר טוב. מטרת האנליזה היא לא לגדוע את הסימפטום, כי אז הסובייקט יוותר ללא "השם הפרטי הסודי שלו".

וללא השם הפרטי הסודי, איך יִשְמע הסובייקט. איך יישַמָע?

אולי אפשר לראות ב'נשמע' שב"נעשה ונשמע", לא במובן של להישמע לקריאה של אדון דמיוני, אלא שמיעה של קריאה סובייקטיבית שלך-אליך. השמיעה היא בהיותך בתוככי החיים, כלומר בזרימתם. לא עומד על הסף ורק מחכה להוראות וגם לא ל"הור–אות", אבל גם לא רץ קדימה ופועל אוטומטית.


ועוד תהיה אחת הקשורה למרחב שאנו חיים בו.

האם להיות 'עַם הספר' משמעותו לחיות By the book"" במובן של ציות מוחלט לכללים, לריבון, ללא ערעור? או שמא לפי משאלתו של משה בספר במדבר: כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם.(במדבר יא, כט)

להיות בתוככי החיים, פחות הוראות ויותר הור-אות (בהשראת אנה)

65 views0 comments

Recent Posts

See All

מה מתכוון לַמשורר? לומר טוב של 'חַי מְדָבֵּר' בין פרוזה לשירה קריאה במסה 'גילוי וכיסוי בלשון' (ביאליק, 1915) עם תיבת תהודה פסיכואנליטית רונית שי ההרצאה הועברה במסגרת סדרת ההרצאות השנתית של הפורום, לומ

פירוש ופענוח בהוויה המדברת - ללשון שרה מלכסון הרפתקאות אליס בארץ הפלאות – לואיס קרול “השאלה היא, אמרה אליס, אם אתה יכול לכפות על מילים מובנות כה רבות ושונות. השאלה היא, אמר המפטי דמפטי, מי כאן האדון –