"פירוש ופענוח בהוויה המדברת - ללשון" מאת שרה מלכסון. הרצאה חמישית בסדרת ההרצאות השנתית "לומר טוב"

פירוש ופענוח בהוויה המדברת - ללשון

שרה מלכסון

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות – לואיס קרול

“השאלה היא, אמרה אליס, אם אתה יכול לכפות על מילים מובנות כה רבות ושונות. השאלה היא, אמר המפטי דמפטי, מי כאן האדון – זה הכל."

אליס בכלל שכחה על קיומה של הדוכסית, ונדהמה קצת כששמעה את קולה סמוך לאוזן. "את חושבת על משהו, יקירתי, ולכן שוכחת לדבר. אני לא יכולה לומר לך כרגע מהו המסר של זה, אבל עוד מעט אזכר." "אולי אין כאן מסר", העזה אליס להעיר. "לא, לא ילדה!" אמרה הדוכסית. "בכל דבר יש מסר, אם רק יודעים לגלות אותו."

"כשהכוונה צלולה הצלילים מתכוונים מאליהם."

Take care of the sense, and sounds will take care of themselves

שיבוש של הביטוי:

Take care of the pence, and the pounds will take care of themselves

המסר הוא: "היי כפי שאת נראית או, ביתר פשטות – לעולם אל תדמי שאת לא אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה שהיית או יכולת להיות לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם אחרת. דאגי למשמעות, המילים כבר ידאגו לעצמן."

הדיאלוגים שכתב לואיס קרול מדברים על פשר הדיבור, מתי הדיבור מובן? מתי הוא פטפוט? האם מדובר על שיח אדון? איך מגלים האם היה מסר בדיבור? יש גם התייחסות לדיבור עם כוונה. האם מספיק לדאוג לפירוש כדי לומר טוב?

מה זה דיבור? Une parole

לדבר זה לדבר לאחר, הסובייקט מקבל את המסר שלו בהפכי, זה המבנה. בסמינר III לאקאן מתאר שני סוגים של אומר:

1. האומר שנותן את עצמו בתום לב – מהימן – fides . לדוגמא, "את אשתי" , "אתה אדוני".

האומר הזה מחייב אותך.

2. האומר שנאמר בהטעיה – פרויד נותן דוגמא של האומר המוטעה באמצעות בדיחה יהודית. יהודי אומר לחברו: "אני נוסע לקראקוב", החבר שואל אותו: "למה אתה מספר לי שאתה נוסע לקראקוב? האם אתה מנסה לגרום לי להאמין שאתה בעצם נוסע למקום אחר?

הסובייקט אומר לי משהו שיתכן והוא מוטעה, ובכך הוא שולח לי את המסר בצורה הופכית.

לאקאן התייחס לשלושת הממדים של הדיבור:

1. הסמלי שמיוצג על ידי המסמן (השולחן הזה, הספרים האלה)

2. הדמיוני שמיוצג על ידי משמעות

3. הממשי שהינו השיח שמתקיים בממד הדיאכרוני (משתנה עם הזמן).

ברגע שנותנים משמעות למסמן, יוצרים מסמן חדש. בדרך לפירוש חיפוש המשמעות באופן טבעי נמצא בממד הדמיוני והזוג מסמן ומסומן משכפל את עצמו. המשמעות כמו הדמיוני לבסוף חולפים ונלכדים מפני שהם קשורים בחזקה למה שמעניין אותך, לתשוקתך.

על פי לאקאן, השפה חיונית לחשיבה, אין מחוץ לשפה כלום. על כן, העדר השפה עשוי להיות סימן להעדר הסובייקט. לאקאן תיאר את שלושת הממדים שציינתי, שלא ניתנים לחלוקה או לצמצום:

הדמיוני – מתייחס למשמעות ולמודעות. הסובייקט מפרש בממד הדמיוני, אולם לא תתכן הופעה של הדמיוני מבלי שיעבור את הממד הסמלי. הדמיוני מדבר תחת האשליה שיש לדובר כוונות שקופות, אולם הסובייקט של הלא מודע הוא זה שמדבר באמצעות השפה.

הסמלי – המטריצה הדינמית המשתנה של מסמנים שמהווה את השפה. זאת הפתיחה הקונטקסטואלית שבתוכה מופיע הדמיוני, ללא הופעה של עצמה. ברמה הסמלית השפה מובנית כשדה דיפרנציאלי שדרכו מתגלה הסובייקט כסובייקט מדבר.

בהמשך, לאקאן מתכוון שהממד הסמלי מסמן את המערכת החברתית של קודים ומכנה את האחר הגדול O כסוכן וכמקור למסמנים.

הממשי – בלתי ניתן לתפישה לשדה הקונטקסטואלי הסמלי וגם לא יכול להופיע בממד הדמיוני.

הסובייקט הינו הסובייקט של המסומן העומד לפני הסובייקט. המסומן מייצר את עצמו בשדה של האחר הגדול O.

בסמינר XI לאקאן מתייחס לסובייקט של הלא מודע כסובייקט מדובר באמצעות השפה. סובייקט אומר תמיד יותר ממה שהוא התכוון ברמת המודעות – לאקאן מביא את הדוגמא של האמירה – "אני משקר” -

זהו הפרדוקס הלוגי שהוא מכנה – "שקר אמתי".

בהמשך סמינר XI לאקאן מבחין בין "הסובייקט של ההצהרה" לבין "הסובייקט של האומר" (statement and enunciation). ברמה של ההצהרה, הדוגמא של המשפט "אני משקר" הינה פרדוקס לוגי, אולם ברמה של האומר– התרומה של הלא מודע, המשפט משמש כדוגמא לדיבור הכפול הטבוע בכל ניסיון של הסובייקט לייצג את עצמו. על כן, המשפט "אני משקר" עובד למרות הפרדוקס הלוגי. הדרך של הסובייקט הינה לא לגזור משמעות מהווייתו.

פרשנות מה היא?

הסובייקט צמא לחיפוש משמעות. המבנה נעזב ומנסים למצוא מה הפשר.

לאקאן אמר שאם הוא היה צריך לפרש את מה שהוא אמר בין 1953-63 הפרשנות שלו תהיה במובן מסוים הפוכה לפרשנות האנליטית. הפרשנות הינה דינמית ומשתנה.

השפה הינה המצב של הלא מודע. כתוצאה מהשימוש בשפה, הסובייקט נמצא עם עודף התענגות. אולם, לאקאן טוען שהוא איננו מתכוון שהסובייקט משתמש בשפה, אלא שהשפה מדברת אותו וכך הוא מתענג.

Freud – Interpretation of dreams – 1899 – פשר החלומות

פרויד האמין שפשר החלומות הינו הדרך הטובה לגילוי הלא-מודע. הוא ציין שהיות והחלום הינו פעולה לא מודעת, החלום יכול להביא תובנה ישירה לפעילויות הלא-מודע של הסובייקט. השיטה של פרויד לפרשנות התפתחה לשיטת האסוציאציות החופשיות, עם דגש על המשמעות הפרטיקולרית של הסובייקט. פרויד מזהיר לא להדגיש את חשיבות הסימבוליזם הכללי בפשר החלומות.

לאקאן מציע הסבר אחר לשיטתו של פרויד באנליזה, ואומר שהפרשנות גורמת לסגירת הלא מודע, כשהאנליטיקאי הוא הגורם לשבירה זו. המטופל יודע מראש את הפרשנות המקובלת לסימפטום מסוים. ב- Ecrits לאקאן משער שהפרשנות האנליטית איננה מכוונת לגילוי משמעות נסתרת, אלא גורמת לשבר של המשמעות. בסמינר XI לאקאן טוען שהפרשנות איננה מכוונת להיות הגיונית ( to make sense) אלא מכוונת להפחתת המסמנים מה- non sense. פרשנות עובדת ברמה של מציאת המנבאים למבנה של הסובייקט.

הפרשנות הופכת את היחס בין מסמן ומסומן. במקום היצירה של משמעות הפרשנות עובדת ברמה של- s ליצירת – S. הפרשנות פועלת על מסמנים שלא ניתנים לצמצום. על כן, לא מדובר בהפיכת השיח של הסובייקט למטריצה או לתיאוריה אלא לשבירתן. לדיבורו של הסובייקט יש תמיד משמעויות אחרות מלבד אלו שהסובייקט מתכוון להעביר. האנליטיקאי משחק על דו-המשמעות של דיבורו של האנליסנט ובכך מביא להבאת משמעויות מרובות. באמצעות גישה זו, האנליטיקאי מעביר את המסר לאנליסנט בחזרה בהופכי.

לאקאן מזהיר מפני סכנות המצב של "הבנה" ומציע בסמינר II שככל שאת מבינה פחות, את מקשיבה טוב יותר. תפקידו של האנליטיקאי הינו להקשיב לאנליסנט ולהתערב על ידי כך שהוא מדבר אליו. דיבורו של האנליטיקאי מאופיין על ידי צורות שונות של פעולות דיבור – speech acts – שאלת שאלות, מתן הוראות ועוד. אולם, מה שמכריע הינו מתן פרשנות, המהווה מקום מרכזי באנליזה. הפרשנות מתרחשת כשהאנליטיקאי אומר משהו שמערער, חותר –subvert את המודעות של האנליסנט על עולמו.

האנליטיקאי חותר לדיבורו של האנליסנט והוא שומע את האומר שלו באופן ליטרלי – a la letre. עם כך, תפקידו של האנליטיקאי איננו להשיג באופן אינטואיטיבי הבנה מוסתרת של המסר אלא לקרוא את השיח של האנליסנט כאילו מדובר בטקסט עם אפיונים פורמאליים של שיח והמסמנים שחוזרים על עצמם.

פרשנות על פי לאקאן, איננה מתייחסת למשמעות, אבל משחקת ב-equivoque , זאת הסיבה לכך שהוא שם דגש על המסמן בשפה. לאקאן מתאר זאת כדוגמת האות. הפרשנות פועלת דרך – lalangue

Lacan, seminar III)).

פיענוח

הפונקציה המייצגת את המסמן של המסמן של הסובייקט ניתנת לאימות רק על ידי פיענוח – לאקאן קורה לפיענוח exorcism של הפסיכואנליזה.

הפונמה איננה בעלת משמעות, וגם למילה אין משמעות. לגבי מילים במשפט, ניתן לתת למילים משמעות לפי ההקשר. אם כן, איפה נמצאת היחידה בעלת המשמעות?

היות ואין מסמן לאמת, בניסיון לפרש את המסמנים לא ניתן "לדבר ישר" והדבר מופיע אצל מי שמדבר - בפליטות פה ובדיבור שאין לו מובן – no sense. האמת תופיע כי אני מדבר, לא כי אני מדבר אותה.

פרשנות חייבת להיות מוכנה מראש, הפרשנות צריכה לכוון למשהו חיוני במשחק המילים, כך שלא יינתן לסימפטום משמעות.

הפענוח לעומת זאת, מנקה ומצמצם, יורד לזה שמהווה את הצופן למה שכרוך בכך שהסימפטום הוא דבר שמעל לכל אינו מפסיק להיכתב בממשי. רק דרך האות יש לנו גישה לפיענוח.

איך אפשר לפענח באנליזה? על ידי לקיחת אחריות על הסימפטום, על ידי פירוק המסמן.

לאקאן מוסיף את הממד הממשי - material - האותיות של הלא מודע המניעות את החיים. הלא מודע הממשי הוא כעין כוורת מסמנים.

פענוח הוא לשים את האצבע על משהו, להצביע. סולר אומרת שהיא לא צריכה שיפרשו לה שחם לה. היא יודעת שחם לה עכשיו. אולם, בנוגע לסבל או ללא מודע, היא צריכה שיעזרו לה לפענח מבלי שילבישו עליה פירושים.

הפרשנות מחזקת את הממד הדמיוני ופחות נוגעת בממשי.

קולט סולר אומרת – שם, איפה שהיה הידע ללא סובייקט, אני אדע להיות. נחוץ פיענוח מסומנים בלא מודע הממשי במובן של חילוץ מסמן מן החומר האנליטי. עצם החילוץ של הסימפטום הופך את המסמן למוכר כאדון ההתענגות.

לאקאן מתייחס לא רק לדיבור או לטקסט כתוב אלא גם לכל מערכת מסמנים המבוססת על יחסים דיפרנציאלים. הלא מודע בנוי כשפה במובן שזהו תהליך מסמן הכולל סימול ופיענוח.

הפיענוח בא כדי להפסיק את הפטפוט, כל מילה זה לא זה. הפיענוח הינו מאוד מדויק: ברגע שמפענחים את הצופן, "זה זה". על פי לאקאן, בפיענוח נוגעים בספרה, לגעת בספרה כשאין כבר מה לומר. לומר טוב כשאין כבר מה לומר, כחותמת ומסמן של multiple sense. החותם מסמן את הנקודה, כשכל מה שיש נאמר - זה לא אקט, זה לומר טוב.

הלא מודע לא מדבר, הסובייקט המדבר לא יודע מה הוא אומר כי הלא מודע זורק סימנים, אותיות והמצאות. רקל רומברג טוענת ב- Poeisis שהקשר בין שפה ויצירה אצל Joyce הוא מעבר לשפה - הוא פיענוח שממציא. לעומת פיקסו – "אני לא מחפש, אני מוצא". אצל Joyce זו המצאה של שפה שלא ניתנת למשמעות אלא לפיענוח.

ללשון – lalangue –

ללשון זוהי המצאה של לאקאן כתוספת לשפה שהיא מנוסחת היטב ויש לה מבנה.

מקור המילה מלטינית – lallare שפירושה לה-לה-לה לשיר ללא מילים, כמו התינוק שמשמיע קולות לפני שיודע לדבר. לאקאן מכנה את הללשון שפת אם, השפה שנשמעת לתינוק בתחילת החיים. הללשון מספק את האות של המשמעות וכל אחד מחלקיה יכולים לקבל משמעות כלשהי. השפות מאורגנות במילון לפי קטגוריות ומתפתחות באמצעות השיח. בללשון חסר ההידוק, הדבק בין המילים ומשמעותן. לאקאן טען שהכתב האונרי שמתגלם בללשון הינו משהו שנותר לא ברור בין הפונמה, המילה, המשפט והחשיבה כולה.

אצל הסובייקט יש את כל מה שנרשם – שפת האם וגם שפת הסביבה – כל איש/אישה שבאים במגע עם הסובייקט באמצעות קולות, מבט, מגע ועוד. לא ממש שפה אלא רישום בתוך עצמו, מבלי לעשות שרשרת. זה ניתן לפיענוח אבל לא לפירוש, זה "זה", אין לו משמעות.

לאקאן מגיע ל-ללשון בהתייחס למבנה הסימבולי המבוסס על כך שהלא מודע הינו ידע ללא סובייקט, ידע שניתן לפענח ללא סובייקט. מה המקום הזה של דעת ללא סובייקט, שהסובייקט איננו יכול להיכנס אליו? בלא מודע של הסובייקט, המסמנים שהונחו מהסימפטום אינם מיצגים אותו אבל יש להם אפקט עליו ועל התענגותו. מאיפה באים המסמנים הללו שאינם של הסובייקט? הללשון יכולה להוות תשובה: המסמנים באים מהללשון. הדעת בללשון מפוענחת באופן מוגבל, הדעת שאי אפשר לתפוש. ללשון מדברת דברי דעת שהולכים מעבר למה שהסובייקט יכול לשאת לומר.

אקט הפיענוח הינו אקט חליצת המסמנים של כל מה שנאמר סביב הסימפטום. זה אומר להעביר S2 דעת שלא יודעים ליד S1- סימן, אות המסמן ששולט על התענגותו של הסובייקט.

ללשון איננה ניתנת לתפישה אבל משאירה אפקטים על ההתענגות. ניתן לומר שהמשוררים והסכיזופרנים שממציאים נאולוגיזמים, מתענגים על הללשון.

ללשון איננה שייכת לממד הסימבולי אלא לממשי והיא מובנת על ידי הכתב האונרי מחוץ לשרשרת המסמנים ולכן מחוץ למשמעות.

השיח

שיח הינו אוסף של מילים עם משמעות, תמיד מתוך הקשר. הדובר ממקם את עצמו בתפקיד מסוים. לדוגמא, אבא שאומר לילד: "אל תעשה" אבל איננו לוקח את התפקיד עם הכוונה.

בסמינר XVII לאקאן חוזר לפרויד ועושה סיבוב –retour חזרה. ההופכיות בשיחים גורמת לשינוי, נסוגים אחורה כדי ללכת קדימה. לא מדובר על הליכה נגד, אלא ההופכיות עושה משהו חדש שמחזק את השיח הקודם ולא מבטל אותו – l’envers. אין אפשרות לנתח את השיח באופן אוטומטי. הדיבור הוא מעבר למילים. לאקאן איננו מתייחס לשיח כאל טקסט ועל כן יתכן שיח ללא מילים.

בשיח מדובר על יחסים שעושים קישור חברתי. כשלאקאן עושה טיפולוגיה של השיחים, הוא שואף לשיח הרמטי, כשהידע נמצא בין השורות. לאקאן מציע שננסה להסביר את השיח ולא להבין אותו.

השיח מאחד את הצד החומרי, השפה בצד הווירטואלי מעבר למילים. לכן לאקאן מדבר על סטרוקטורה. השיח נטוע במבנה לשוני בסדר המילים. מי מדבר ומי מפרש אותו? הכוונות הן של הפונקציה של מי שמדבר אותו – לסובייקט אין מסמן.

דוגמא להופכי של השיח – האימא שמפרשת את הבכי של התינוק – היא לא מבינה ישירות, היא מבינה את מה שהיא מפרשת ויתכן שהיא טועה.

השיח האנליטי שומר על ההופכי של מה שנאמר. ההופכי בשיח עושה שינוי, הולכים אחורה כדי ללכת קדימה. לא מדובר על הליכה נגד, זה עושה משהו חדש שמחזק את השיח הקודם ולא מבטל אותו.

המהות של הלא-מודע נמצא במקום של האחר הגדול O שאותו ניתן למצוא בכל שיח, באומר – enunciation, ובהצהרהstatement-. הסובייקט של האומר, של הלא-מודע – הוא הסובייקט שמתגלה מהדיבור דרך המסמנים שסותרים את ההצהרה.

הסובייקט של האומר בגוף ראשון "אני" הוא סובייקט באופן שהוא רואה את עצמו. הוא מסמן אבל איננו מסמן את הסובייקט. הסובייקט שמדבר בגוף ראשון, האני של ההקשר שמופיע לאחריו, נותן sense למה שנאמר – “I am a diligent student” זה מה שנותן sense לאני.

הסובייקט איננו הסוכן של מה שהוא אומר. המילים בוחרות אותו, המילים שהסובייקט משתמש בהן נושאות משמעות העולה על מה שהוא התכוון להעביר כשפתח את פיו. לאקאן אומר שהמילים שמדברים אותו.

באמצעות האקט של האומר יש לנו כניסה ללא-מודע במובן הפסיכואנליטי.

לאקאן בסמינר XVII מדבר על כך שכאשר מישהו מתחיל לדבר ובאות המילים שמדברות אותו, יש מסמן שפה ומשתמשים בו הרבה. לאקאן מתאר את הפגר – Carrion שמושך למרות שהוא לא טעים. כל אחד מקבל את הכלים של השפה ועושה איתם משהו סינגולרי. השפה מדברת דרך הדיבור ממקום מסתורי. הסובייקט נולד להוויית השפה, ולמילים יש אפקט של משיכה למרות שהפגר לא כל כך טעים.

לאקאן מתייחס לעצם המבנה של השיח, שזו פונקציה, כמו לוגריתמים, כעין מכונה חישובית. לאקאן אומר שמכיוון שזו פונקציה, אז אין מה לפרש שם, אין מה לספר סיפורים, זו פרדיגמה ולא צריך סיפור. תנסו לקרוא את הנוסחה ואת המקום שלכם בה. תנסו לקרוא את הסיטואציה שאתם נמצאים בה. וזו לא סתם נוסחה, אלא יש סובייקט שם, יש מי שמכניס את הנתונים שלו, סובייקט שיש עליו השפעה של השיח, והוא פשוט יכול לקבל מהאחר נתונים. לאקאן אומר שבמקום ללכת לישון עם "החלב של האמת", שזו הסיטואציה של הסטודנטים בסמינר XVII, הוא אומר להם שהם ישנים, מקבלים את מה שמאכילים אותם. מקבלים מוסכמות של השיח, מסמני אדון שגורים. והם ישנים שם ובעצם לא מכירים, לא יודעים לפענח את המקום שהם נמצאים בו בשיח. מקום זה לא פעיל, לא המקום של אחר שעושה פעולה, אלא המקום של העודף, של התוצר העודף, של הפסולת. הם מקבלים את כל הידע, הם אוכלים את כל הידע, אך שיח האוניברסיטה גוזל מהם את הדעת. אבל, אם הם יתעוררו, אם יתמלאו בושה, מועקה ותעוזה, הם בעצם יקבלו כבוד מחדש, את הכבוד שלהם כסובייקטים. סובייקטים שיכולים להמציא מסמני אדון חדשים, שיערערו על שיח האוניברסיטה. במאמר הקליני של לאקאן "הכוונת הריפוי ועקרונות כוחו" וגם אצל בורחס בדומה לביאליק (שרונית שי חקרה את הטקסט שלו), דיברו על כוח, על העוצמה הבראשיתית שהייתה פעם למילים. בורחס אמר שזה נשכח, כבר לא זוכרים את הכוח הרדיואקטיבי שהיה להם. אנשים הושפעו ופחדו מהכוח הזה, שהיה במילים. גם הוא נזהר מהמטה-שפה.

שרשרת המסמנים מרגיעה ומאפשרת להמשיך לדבר, לכן יש הבדל בין פירוש ואומר. המילים של שירה, הם הדבר שמתכוון לממשי, זה מעבר לאמת. יש את האמת ואת הממשי ואת ההתענגות. לאקאן מכנה את האמת אחותה של ההתענגות, היא ביחסיות, אבל היא לא אמת על ההתענגות, האמת לא יכול לתפוס את ההתענגות. החיפוש של האמת דרך הפרוש לא נמצא, החיפוש של האמת עובד רק דרך הפיענוח, דרך האותיות של הממשי שהן אותיות ללא מובן.

ומה ניתן לומר על המבנה אצל סכיזופרנים ואצל אוטיסטים?

סכיזופרניה

לאקאן טען (ב-1947) שזה בלתי אפשרי להבין שיגעון מבלי לפנות לשפה. לאקאן מתאר את הסובייקט הפסיכוטי כמתקשה ביצירת קשרים חברתיים ונמצא מחוץ לשיח. בשפה של הפסיכוטי המילה לא מחוברת, היא מתפרצת והיא לא בסדר הסמלי – לא ניתנת לפירוש. הפסיכוטי לא מתבייש כי הוא לא חצוי.

מקובל לראות סכיזופרניה ככישלון של המערכת הסמלית להשיג אחיזה בדמיוני מפני ששתי המערכות, הסמלית והדמיונית, חסרות. כתוצאה מכך, התפירה בין הסמלי והדמיוני והיצירה הדמיונית של עיגון המשמעות לקויים. הסובייקט חסר את הכפתורים המקשרים. כתוצאה מכך המטופל עומד מול הזוועה של הממשי שלא ניתן לדמיין או לסמל, ז"א, להשתמש בשפה. לאקאן טען שלסכיזופרני חסרה היכולת להבין מטפורה. קיים בלבול בין המסמן והמסומן ובמקום לתפוש את ההבנה המטפורית, המטופל מפיק סימפטום דמיוני ממשי – לדוגמה תלונות על עיניו.

בתנאים מסוימים המסמן מתפרק ובכך הסובייקט מנסה להתמודד עם הסימנים שבעולמו באמצעות פרשנות – מצב הזייתי או, במקרים מסוימים, הסובייקט נכנס למצב של אפטיה. אלו הדרכים בהן הסובייקט משתדל להימנע מהמצוקה הנגרמת על ידי התשוקה האניגמטית של האחר.

לאקאן מתאר את תחילתו של המבנה הפסיכוטי מה –foreclosure של שם האב, צורה של שלילת המסמן. הסובייקט אינו מאשר את המסמן - שם האב, שאיננו נרשם, ומשאיר חור באחר.

החוקרים De Waelhens & Ver Ecke (Phenomenology and Lacan on Schizophrenia) מתארים את הסכיזופרני כאדם שלגביו השאלה – "מי הוא?" איננה מקבלת תשובה הולמת. ועל כן הוא בונה הלוצינציה במטרה להגדיר מחדש את עצמו באופן כזה שיהיה יותר מקובל על עצמו. De Waelhens טוען שישנם שני ממדים מכריעים להוויית העצמי – התשוקה של האחר והשפה.

הלוצינציות אינן תפישות ללא פירוש, אלא ניסיונות שווא של הסובייקט לנסות להכניס את עצמו לעולם האנושי שבו מייצרים משמעויות. הסכיזופרני מבין שההלוצינציות אינן בממשי, אלא הניסיון שלו להיות בדמיוני.

במטרה להיות סובייקט שלם, האדם מסוגל להיכנס לעולם השפה ולתפוש את הממד המטפורי. הממשי זמין רק דרך השפה. השפה מאפשרת את המרחק הנדרש לסובייקט לחוות את הממשי מחוץ לעצמי. אולם, השפה גם מאפשרת לגלות את הממשי. זה מה שמאפשר להחזיק בדואליות של פרשנויות שונות.

בסמינר III – הפסיכוזות, לאקאן מתאר את הסובייקט הפסיכוטי שאצלו כל דבר יכול לקבל ערך, סימן. לאקאן מביא דוגמא של אדם שבראותו אוטו אדום, מתייחס באפשרויות שונות: יתכן שתפיסתו מסולפת, או שיתכן ולאוטו האדום יש תפקיד בדמיוני ומתפרש בתור הבעה של עוינות. קיימת אפשרות נוספת להבין את האוטו האדום בממד הסמלי כחלק של שפה מובנית.

בפסיכוזה הלא-מודע נמצא בפני השטח, ומפני זה, אין לאומר הרבה השפעה. הלא-מודע הוא שפה והעובדה שיש אומר לא מרמזת על הבנתו. זה אפשרי לדבר בשפה כשהדובר בור לחלוטין בשפה.

למה זה מופיע בממשי? כל מה שמסורב בממד הסמלי במובן של - זריקה (verwerfung) מופיע בממשי.

לאקאן טוען שהקושי להבין את הבעיה בפרנויה מתעורר בממד של ההבנה ולכן התופעה הבסיסית שלא ניתנת לצמצום נמצאת ברמת הפרשנות. הפסיכוטי מסמן את מה שמתרחש במובן של משמעות, דברים שבאופן טבעי מתייחסים אליהם באופן ניטראלי, המקבלים ערך מסוים בשבילו.

הפרנואיד טוען שיש משמעות שלא מוכרת לו, אולם לגביו יש מובנות. למרות זאת, הוא איננו מסוגל לשים את המשמעות בהקשר. פה מתחילה ההזיה.

לפי התיאוריה האנליטית, התופעה של פרשנות מקושרת ליחס בין האגו והאחר.

לאקאן מתאר מצב של הכשרת תלמידים וטוען שיש נקודה שבה עלינו לעצור אותם. נקודה זו היא הרגע בו התלמיד אומר: "זה מה שהסובייקט התכוון לומר" – השאלה הינה איך הוא מבין מה הסובייקט אמר, כשלמעשה הסובייקט לא אמר זאת. לאקאן טוען שהמינימום שהתלמיד יכול לעשות הוא לסמן סימן שאלה. זה היה מספיק לפרשנות הנשמע. הפרשנות הבסיסית כוללת את יסודות המשמעות. אולם, זוהי משמעות חזרתית וזה מה שמתרחש בפסיכוזה, שלא מאפשרת כל מבנה דיאלקטי.

Segla תיאר את המושג פרשנות כמאפשר אי בהירות בהקשר של השיגעון. בהתייחס להלוצינציות, הוא טען שהסובייקט בעצמו משמיע את מה שהוא שמע. הגילוי שההלוצינציה השמיעתית איננה חיצונית היה גילוי מהפכני. בדיבור האנושי מי שמדבר גם שומע את עצמו למרות שהוא יכול לא לשים לב לנאמר.

התוכן של ההלוצינציה הינה התשוקה (trieb , drive, pulsion) של ההצהרה הפסיכוטית.

פרויד ולאקאן חקרו את הפסיכוזה באמצעות המקרה של Schreiber שתיאר את מחלתו בספר – Memoirs of my nervous illness. בין היתר הוא כתב שהשיח שלו מתייחס לריבוי משמעויות ושמערכת הדלוזיות שלו אמורות להציג לנו את היסודות של הבנתו.

השאלה בדלוזיה היא האם הסובייקט מדבר אליך? על מה הוא מדבר? האם הוא מדבר אליך על משהו שנאמר לו?

הפסיכוטי והאוטיסט מכוונים את הדיבור באופן לגמרי שונה ולא משתמשים בשפה כדי להעביר משמעות. המילה מתפרצת ולא מתחברת, השפה לא בסדר הסמלי ולא ניתנת לפירוש. אצל הפסיכוטי השפה מתפרקת לעיתים ואצל האוטיסט היא לא נוצרת – על זה עובדים אתו. בהתקף פסיכוטי מפיקים המון מילים. לדוגמא, יכול להיות רמזור אדום שרק הוא יודע עליו. לגביו ללשון שייכת לו, כפי שלאליס יש מובנים מרובים לצבע האדום כמסמן.

אוטיזם

אוטיזם הינה הפרעה נוירולוגית התפתחותית אשר משפיעה על כל תפקודי החיים. לאנשים עם אוטיזם ישנם ליקויים בשפה, בתקשורת מילולית ולא מילולית, בתקשורת חברתית. יש להם התנהגויות חזרתיות ומוגבלות.

לאוטיסט יש יחס מורכב בין ההוויה המדברת שלו למבנה השפה.

הילד רוכש שפה באמצעות מסמנים המוגדרים על ידי ההיפוך שלהם – אור/חושך, חי/דומם. ההפכים הללו מאפשרים לסובייקט לעשות שרשרת. הילד מבין "טוב" מהיפוכו "רע". הילד האוטיסט ממשיך להשתמש בדרך של המבנה הבינרי של הייצוג. בקליניקה ניתן להתבונן בילד אוטיסט שמתעסק באופן חזרתי בפעולות בינריות, כמו לפתוח ולסגור ברזים או דלתות.

הפסיכואנליטיקאי ברנרד נומינה מסביר שהאוטיסט לא יכול לתת מעמד לאחר הגדול המוסר מסמנים. לעומת זאת, האוטיסט מוצא מקום בטוח במילון. הסובייקט הינו הסובייקט של הלא-מודע המוגדר על ידי היחס לאחר הגדול O. הסובייקט מובנה על ידי התשוקה שמניח לאחר הגדול. בהתבוננות בקליניקה ניתן לראות איך הילד האוטיסט בורח מן האחר – כשפונים אליו בדרישה הוא מגיב בסתימת האוזניים ובהפקת קולות. לסובייקט הדובר ישנה תשוקה לקרוא לאחר. לעומתו, לילד האוטיסט אין לא-מודע מאורגן והוא איננו מפיק קריאה כזו בדיבורו. לאוטיסט אין אחר גדול, ושפתו הלא מחוברת לאחר מתקבלת כציווי בלתי נסבל.

לאקאן מתאר את המקרה של הילד האוטיסט דיק שהיה בטיפולה של מלני קליין. דיק מתואר כילד חסר מגע, כמו חפץ שנמצא שם אבל נראה כלא נמצא. דיק נמצא לגמרי בממשי ולא בעולם האנושי. לאקאן טוען שמלני קליין מדברת אליו ומתארת לו את סביבתו על ידי כינוי חפצים בשמם, אך הפרשנות נעקרת מפני שהסובייקט איננו מאורגן. לילד האוטיסט אין את היכולת לקרוא לתשומת לב (the invocatory drive) גם אם יש לו שפה. דיק איננו מכנה בקול אף אחד, הוא איננו מבקש שיראו אותו או שישמעו אותו.

הפתרון של האוטיסט הוא להישאר מחוץ לשיח כדי לא להיות שבוי של המילים.

Jim Sinclair כתב שאוטיזם הינו מצב קיומי. אין אפשרות להפריד את הסובייקט מהאוטיזם ואין מאחוריו סובייקט מוסתר. אוטיזם צובע את כל התחושות והתפיסות, החשיבה הרגשות, המגעים וכל אספקט של הקיום. זה אומר שדרך הקיום הזו האוטיסט נדרש למצוא גישה של היות עם השפה.

לחלק מהאוטיסטים ישנה העדפה לכתיבה. מול המסמן שבכתיבה האוטיסט יכול לזהות את ה- equivoque. הכתיבה הינה בעצם תרגום של מה שנאמר, מזהים יותר טוב וזה מקל עליו. אוטיסט בקליניקה שלי טען שהמנגינה של הדיבור מבלבלת אותו. כשמורידים את האינטונציה וההדגשים של המילים, זה מקל עליו לזהות.

הסובייקט האוטיסט דוחה את המעבר לחוקיות של הייצוג המסמני.

בסיכום, איך ניתן לחפש את האמת?

לא נמצא את האמת דרך הפרוש, רק דרך הפיענוח, דרך האותיות של הממשי שהן אותיות ללא מובן ניתן לחפש את האמת.

למי שמתעניין באוטיזם אני ממליצה לצפות בווידאו של אישה אוטיסטית בשם מג שמשחקת עם תנועות, כשהיא שולטת עליהם ומשחקת ללא צורך להתייחס לאחר.

Amanda Baggs – “In my language” (YouTube)