האבות ללא סיבה \ קולט סולר

Des peres sans raison

Colette Soler

האבות ללא סיבה

השאלה שאנחנו שואלים היא מכריעה אבל יש אי נוחות בכותרת שמזמינה לדיוקנאות, בזמן שהתיאור, אם הוא חלק של השיטה בסוציולוגיה ואנטרופולוגיה ובטוח ברומן, הוא לא הדרך של הפסיכואנליזה. פניתי אם כך לעבר היסודות התיאורתיים של השאלה שאנו שואלים בקשר לאבות.

אני מכנה את דברי: אבות ללא סיבה. ויתרתי על הכותרת הקודמת "אב כמודל של הפונקציה" מכיוון שכבר דיברתי בסמינר האנגלי ביולי 2013. "אב ללא סיבה" הוא הביטוי של לאקאן, אגב שרבר,המקרה של פרויד. שאלתי את עצמי אם כן, על מה נתמכים האבות " עם סיבה" , כשמובן מאליו שאין סיבה אלא רק הנובעת ממציאות המובנית על ידי השפה.

הפסיכאנליזה ענתה דרך האדיפוס. אולי מוטב לומר דרך האב הפרוידיאני, מכיוון שאם אומרים אדיפוס עלולים לא לחשוב מעבר לעלילה ( hystoriole ), אבא,אמא ואני הילד, בזמן שטוטם וטאבו ומשה והמונוטאיזם הם ללא ספק חשובים ביותר לפונקציה האבהית של לאקאן. אבל באופן יותר כללי, ולפני הפסיכאנליזה, האבות נתמכו על ידי הממסד של המשפחה הזוגית. המשפחה הקלאסית היתה מובנת כהקשר החברתי של השיח של האדון. אכן,היא יסדה סדר על ידי מראית עין, 1S , זה של ראש המשפחה, האבא, והאחר שלו, אשתו. היא הבטיחה את החפיפה של שני זוגות,זה של הקשר החברתי הורי ושל המיני של הגבר ואישה. הראשון, , הזוג ההורי החזיק במחיר של קשר בשליטה, של שליטה חוקית של "אישתו" שהיתה כנועה לכל הקשור בפעילות חברתית באישור סמכות הנשואים, שלא נשכח זאת. הזוג הזה הותר במחצית השניה של המאה העשרים, שהתקדם בצורה איטית ביותר לשחרור הנשים מההידוק המאושר באופן חוקי. פתאום המשפחה הפסיקה להבנות על המודל של שיח האדון, ומאז כשיש אלימות זו לא אלימות חוקית אלא פראית. זה כבר לא רק המשפחות המפורקות הבעיה היום, אלא המשפחה באופן כללי שנחה רק על הזיקות הפרטיות. מרסל גושה אומר זאת בצורה שונה, הוא אומר שהמשפחה כבר לא מוסד. יש תמיד איזה זכות המשפחה כמובן, אבל היא כבר לא, אני מצטטת "התא בסיס של הסדר החברתי". היא כבר לא מכינה את כל אחד להסתגל לעיקרון הסדר, לעקרון הסמכות שנראה היום כמוגזם במבט של השיוויון גבר-אישה. ושכחנו שהסתגלות לסמכות זה לא רק לציית אלא גם למצוא את הקפיצים לעמוד נגד ואפילו לתכופף לפעמים. לאקאן עושה בנקודה זו הערה חשובה ב" תסביכי המשפחה". התמיכה המשפחתית הזאת לא קיימת יותר. אלא שהעלילה של האדיפוס מהדהדת על המבנה החברתי הבסיסי לרמה של הקשרים הסובייקטיבים והשמת הדגש בכוח,במיוחד מיני,על האב הנושא את הפאלוס, אב שממלא תפקיד בזהויות ובכיווני הליבידו של צאצאיו. למרות הניסיונות של פרויד לקבוע שהפונקציה של האב היא אוניברסלית, נפרדת מהנסיבות האנטרופולוגיות, היה צריך להגיע למסכנה כמו שעשה לאקאן שהעלילה של האדיפוס לא יכולה להחזיק ללא סוף את ההכרזה, הנחה עליה היא נשענת לאישורה בתבניות התרבותית-חברתית, ואם זה הוכחה מספקת שיהיה אב ואם בשביל שיהיה אדיפוס. האדיפוס הוא מבנה ששווה בין שני זוגות, הזוג החברתי של המשפחה והזוג המיני, שני כוחות אם כן. המבנה הזה היה אמור, לפי פרויד, לווצר אפקטים ברישום כפול, הזה של ההזדהויות המיניות, של הגבר או אישה שהילד הולך להיות לפי המין שלו, ואכן יותר באופן כללי, בשביל כולם, מה שלא יהיה המין שלו, זה שמעביר את החוק הגדול, החוק של איסור גילוי העריות. (incest)

במה המטאפורה האבהית שנכתבה על ידי לאקאן משנה בהקשר הזה?

בשביל לכתוב את המטאפורה שלו, לאקאן החליף את המסמנים בשמות עצם כלליים של שלושה אנשים במשפחה, האב, האם והילד. בגלל שלאקאן היה צריך לעבד בזהירות את המסמן תשוקה של האם (DM ),בגלל שהתשוקה היא לא בהכרח מסמן והיה צריך להפריד את המסמן אבהות מהאבות המולידים. הוא בנה אם כן שלישיה חדשה של שם-האב, של האחר והפאלוס, וזה ברור שעם זה הוא מנסה להתחיל לתקן כבר את האדיפוס הפרודיאני. זה היה אמור לעשות מחסום לאמונה שכשאנליזנט מדבר על אבא, אמא ואני הילד, אנחנו באדיפוס. אבל השאלה שנשאלת היא לדעת אם הצורה הזאת משנה את הפונקציות שציפו מהאב.

לגבי מה שאני רוצה לקרוא הפונקציה המכוננת מין על ידי האב היא לגמרי לא מהפכנית. אגב לאקאן אמר במפורש במשך זמן שהפונקציה שם האב היתה הכרחית לאפשר לכל אחד " לקבל על עצמו את המין שלו", לאפשר לאישה, כמו שאמר במקום אחר, לענות בצורה תואמת לצרכים של הילד ושל הגבר, לאפשר לילד הקטן להפוך להיות איש הטרו, ולילדה הקטנה לאישה, אישה של איש. המטאפורה הזו היתה נחשבת כדרך המלך של המין המקובל וברור שעם זאת אי אפשר היה לחשוב את ההומוסקסואליות אלא כפיספוס. אחת התוצאות של המטאפורה היתה אכן מינית.

אכן, המטאפורה שינתה את איווי האם,לאיווי מיני נשי, החסר המסוים שלה תחת האפקט של המטאפורה כאיווי של אשה שמכוון לעבר הגבר, שנושא את מה שחסר לה, מראית עין פאלי.במטאפורה הזו שם האב הוא המתווך של המסמן היחודי של המין, הפאלוס והמטאפורה כותבת למעשה קשר שיח בין המינים איפה שהמשתנה האחד פוקד על האחר, כבר לא על ידי הכוח של החוק החברתי , אלא על ידי הכוח המיני שמחזיקה מהפאלוס. עם זאת אין אפשרות לבטל את ההומולוגיה של שני הזוגות שמפעיל האדיפוס, המיני והחברתי. למה? מכיוון שהמין ששם האב הוא המתווך, כולל את הפונקציה של התולדה שמבחינה חברתית היא שייכת לאבות המשפחה, כל עוד המדע לא טיאטא זאת וזה לא יקרה מחר...אגב לאקאן חשב כבר זמן רב, במהלך הכתבים , את המשפחה כלא ניתנת לפירוק " שארית אחרונה של התדרדרות של הקשרים החברתיים". במה הוא טעה, זו לא המשפחה זה היחיד, השארית האחרונה.

לאקאן ניסה ללכת מעבר למטאפורה שלו כי המטאפורה שלו היתה ניסוח מחודש אך לא מעבר לאדיפוס. איך עשה זאת?

הוא פסל את מה שכיניתי הפונקציה המכוננת מין , באופן חד משמעי. מציינים לעתים קרובות שהוא עבר לרבים, שמות האב, ואחר כך לאב של השם. אבל אלו הם לא כל כך הנוסחים שדוחים את המטאפורה, אלא אחרת, שמערערת עד ליסודות, זאת שכולנו אימצנו ושאנו חוזרים ואומרים, אין יחס מיני, 1970,"רדיופוניה" זה אומר שבין המינים אין קשר חברתי , שבין המינים אין מראית עין שפוקדת על המשתנה האחר. הפאלוס הוא מראית עין אבל הוא רק פוקד על הקומדיה של המינים בדימיוני, מסכות והצגת ראווה, ואין בזה שום ממשי אם זה לא הסירוס...אין שיח שהוא לא של מראית עין, ולא מראית עין שעושה שיח, קשר חברתי בין המינים. לאקאן אומר זאת בטלביזיה, עסקי האהבה המיניים , הם מכוונים בקשרים חברתיים ממוסדים. ועל התיאטרון בו הם מציגים את עצמם, מכיוון שבכשלונם לעשות שיח, עסקי אהבה מוצגים על הבמות, הם משתחררים על רצח. מחוץ לתאטרון, המשפחות של היום לא יוכלו לברוח מהתוצאות שמבוססות תמיד באופן מיוחד על האהבה, שמתגלים במצב של נגיסה מבפנים על ידי התענגויות בסכסוך. ורואים אגב שהן מתקיימות, המשפחות,איפה שהן מרשות חדירת שיח האדון, זאת אומרת איפה שיש להם יסודות אחרים מאהבה, כמו שרואים יותר בשושלות הגדולות של התעשיה או של עסקי פיננסים וקבוצות כוח למיניהם, וגם במקומות איפה ששולט עדיין החוק הפטריארכאלי, הכי קשה בתמיכת הדת.

צריך איפה להתחיל שוב מהדחיה הכוללת של היחס המיני. אין כבר שיח ממוסד בתרבות שלנו בשביל להחליף את המלך\המלכה, האביר\ הגברת, זה נגמר. נשארים הסימפטומים היחודיים שבו כל אחד יכול אולי, אבל לא בהכרח להתקשר למין השני, מכיוון שהיחסים בין המינים אכן ישנם. בגלל זה לאקאן מסיים ואומר על אישה שבעבור גבר היא סימפטום. רק סימפטום תמיד ביחיד, או אחד אחד,והסימפטומים ממלאים את העדרות הקשר,של אילו שמסוגלים לעשות קשר עם בן זוג, גבר או אישה, סמפטומים למכביר.מכאן לאקאן ראה שהמטאפורה האדיפאלית היתה הגדרה של סימפטום, אחד בין רבים, לא יותר. והוא אומר שאדיפוס הוא סימפטום, האב האדיפאלי הוא סימפטום, אני מדגישה שזה היה סימפטום שעבד עליו הכלח, מבחינים בזה בהתפתחות של זמננו, וזה מצביע על זה שהיה זמן בו המשפחה החזיקה מודל סימפטום של סדר חברתי נתון, אבל שהוא רק אחד בין רבים אפשריים.

התיזה הזו של סימפטום-מחליף את הדחיה ביחס המיני, לאקאן קובע אותה נגד עצמו, נגד המטאפורה שעשתה מהגבר-אב סוכן של השיח המיני ביחס לאחר שלו, אשתו-אם שלו, נאמר האדון של הסדר הטוב, שאם לא של הבית אז לפחות ....של המיטה. וכנגד ההערות שלו אגב הנס, בסמינר על " היחסי אוביקט",כי אז הוא חיפש סיבה לפוביה של הנס , הוא הגדיר זאת בגסות, שמה שהיה חסר להנס זה אב "שמזיין את האם". ולמה לא אם שתתן שיזיינו אותה, זה היה הרבה יותר מקובל ממה שאנו יודעים על המשפחה ושהוא ידע גם. הפירוד המיני של ההורים של הנס, זה מה שמכנה בפשטות ב " L´instance de la lettre" "החסך של סביבתו הסימבולית". זה אומר באופן מוחלט שהסימבולי של המטאפורה הזו מתנה את איחוד הגופים. ולא שומעים עדיין מה שאומרים על האב בארוחת הבוקר אצל ויניקוט, זה שמאפשר לחשוב שהוא היה בלילה גם בחדר השינה של האם. וכמה פירושים שומעים עדיין בסגנון שהוא יודע להחזיק את אשתו בו בזמן שרואים לאלתר שהאישה האמורה תופסת אותו באף. לאקאן מסיים ואומר כשהוא מדבר על נשים " אני לא עושה בכוח"[1]. רואים בכך, אני מצטטת את לאקאן כדי לקבל אישור דרכו, "שהאנליטיקאי הוא ככל אחר, עם דעה קדומה על המין, למרות מה שהוא גילה על הלא מודע [2].בכל אופן זה בטוח שהקריאה מעבר לאמיצים שאני ציינתי הם בניגוד ברור, לכל מה שנמשך בתאוריה ובאופן מעשי של האין יחס מיני-ומאידך עם כל מה שמובחן בהתפתחות העכשווית.

לאין יחס מיני,צריך להוסיף מובן מאליו את הנוסחאות של הסקסואציה שמנסות להתאים את הsex ratio , זאת אומרת הזוג האורגני המרבה הוא המתאים לזוג של התשוקה והתענגויות . אבל לאקאן מוסיף מיד: יש להם את הבחירה להיות בצד זה או השני, זה שרוצה לאמר שהאנטומיה היא לא הגורל- זה שיודעים מאז ומעולם, וללא צורך לעבור דרך הפסיכואנליזה. אבל אם יש להם את הבחירה, ההתאמה שחיפש ב"אטורדי" בין החלוקה של כולו והלא כולו פאלי, והsex ratio , החלוקה בספק. זאת בעוד שלאקאן עשה עוד צעד באומרו אחרי ל"אטורדי" "הם מרשים לעצמם מעצמם " ההויות המיניות. לאמר זאת אחרת, הם לא מרשים לעצמם מהאחר. התיזה הזו שמה נקודת סיום לאפקטים של הסקסואציה כמו שאפשר היה לצפות מהמטאפורה, ושאנו מוצאים מוצהרת מאז "היחסי האוביקט"עד לסוף ה"כתבים". ואם הם מרשים לעצמם מעצמם, ממה זה יהיה, אם לא שכל אחד מהסימפטום הסינגולרי שלו? מאז הזוג המיני, אם הוא הטטרו או לא, זה כבר לא תלוי בפונקציה אב, וכל זוג מיני הוא סימפטום, אפילו זה של האב. עוד צריך לחדד שבכל מקרה שישנה הבחירה להיות בכוליות או בלא-כוליות פאלית, אין להם את הבחירה של החומריות של הלא מודע שלהם שמתקבע בהתענגות הסימפטום שלהם. עם זאת, זה לא מוגזם לומר שלאקאן בנה תאוריה של כלכלה חדשה לא סובייקטיבית, אלא....מינית. אני מזכירה אגב, שכשהוא מיחס לפרויד האומר של "אין יחס מיני" הוא ממקם את זה כ"חתירה מינית".האפקטים מוכפלים יתר על כן היום תחת השלטון של אידולוגית השויון אישה-גבר, בגלל הקפיטליזם.

לאקאן תמיד עקבי, הוא פסל את המטאפורה, התחיל לשאול את עצמו,פחות על שם האב, "שם לאבד" אמר, ויותר על האבות-סימפטום, אחד אחד, וזה סימן נוסף שהמטאפורה נשארה מאחוריו. הבחנתי אגב כי מה שהוא אמר בRSI על האב שמסוגל לשאת את תפקיד האב, זה האב עם זכות לכבוד, הופך, משתנה משתנה של המטאפורה. זאת אמורה לעשות את המעבר מהאמא לאישה. בRSI זה הפוך , האב עושה מהאשה שאליה הוא משתוקק אם, האם שצריך בשביל שיהיו ילדים כדי שהוא יקח את הטיפול ההאבהי. הוא מוסיף אם כן לסימפטום שלו המיני, סימפטום של הטרוסקסואליות פרברטי, כי כל התענגות היא פרברטית עבור המדבר, הוא מוסיף את סימפטום-אב, גרסה לעבר האב, שזקוק לאשה שתוכל לרכוש כדי שתעשה לו ילדים. ולאקאן מדגיש בקוצו של יוד, שאשה ב"קבלה" אין לה שום קשר לדבר. אי אפשר היה להפוך בצורה יותר חדה את סיבת הדחיה forclusive, בזמן שהמטאפורה האבהית הוליכה שולל דורות שהאשימו בעיקר את הדחיה על האם.

האב המטפל, אינו חידוש תחת העט של לאקאן, ואינני חושבת שזה היה כדי להזמין את האבות, כמו שאומרים עדיין בשביל להתחרות עם מה שהיה במשך זמן רב הבלעדיות של הנשים, לא באכרח רק אמהות אגב, בגלל שהאליטות של פעם מסר את הטיפול הנאמר אמהי למניקות. היום יש אבות חדשים שמתרברבים על כניסה לתינוקיה ולפעמים הם תובעים את זה בשם השויון אישה-גבר, ושומעים מהרבה מהם שהם חושבים שהם יהיו אבות אם הם מנסים להיות אמהות כמו האחרות. שיערב להם אם זה מוצא חן בעיניהם , אגב אין סיבה לחשוב שזה יזיק. אם הטיפול שנאמר אמהי הוא טיפול גופני ביחד עם תמסורת של "הללשון" והשיח אין ממונה טבעי לטיפול האמהי. הבעיה היא שונה. זו לא של הלידה או ההשרדות, וגם לא של הכניסה לאמבטיית השפה. הבעיה היא בפונקציה השניה של האדיפוס שהזכרתי ושעדיין לא דיברתי על כך.

הבעיה משנית בתצוגה שלי היום אבל היא היתה הראשונה אני חושבת ברוח של פרויד זה ראיה ב"טוטם וטאבו" , וגם בזו של לאקאן אפשר לקרוא את זה בבהירות "בשאלה הפרלמינרית..." :איך להבטיח את מה שאנו מכנים באופן קלאסי בפסיכואנליזה את האיסור לגילוי עריות, או לקיחת החוק עם דגש באות גדולה, על כל פנים מה שעושה אפקט של פרידה מהאוביקט הראשוני, הכרחי כדי ליצור את מה שלאקאן מכנה בפיסקה ל"הערות לג'ני אוברי" " ה"עברה של קונסטיטוציה סובייקטיבית". זה לא משהו אחר אלא קונסטיטוציה מינית ועל כן הסכימה R של לאקאן מחפש באופן ברור להדגיש את היסודות של סובייקט כזה. שם האב היה חלק ולאקאן הדגיש שהקשר למציאות, זה שנראה נגוע באוטומטיזם המנטלי ובאלוצינציות הפסיכוטיות, הוא גם תלוי בה.

מאזיי סוף הסמינר "המועקה" הפונקציה הזאת הועברה לצד של האיווי היחודי שהוביל ללידה. לאקאן מדגיש שאב לא סתם מוליד, וגם לא מקים משפחה מסתם סתגלנות, אלא אחד שיש לו סימפטום אב, ז"א איווי לאבהות הוא יתן טיפול אחר מאשר האמהי הנדרש. וללא ספק צריך לחפש טיפול זה מצד האב שמשיים. אמירה משיימת כאינדקס ותנאי של איווי לא אנונימי.שינוי גדול לעומת המטאפורה, מכיוון שהשיום לא בא מהאחר , א גדול, לא בא מהסימבולי, זו פונקציה קיומית שיש לה השלכות במבנה אבל שהיא לא בעצמה עובדה של מבנה. מה שהאקסיסטנציאלי הוא ממשי,שזה אחר ללא סדר, אירוע קונטינגנטי.

עם האב של השם לאקאן מכתיב הפרדה חדשה מפונקצית האב ודמויות אב. האבות היום, אפשר יהיה למצוא מכל מיני סוגים: נוכחים,חסרים, יותר אם מהאם, אוהבים, שונאים, מיותרים, שומרים, רשלנים, קצרי רוח,כל כך שונים ומגוונים כמו הייחודיויות האינדיבידואלית של תקופתינו. אין לי ספק בזה שהספרות האנליטית תיתן בשמחה ובלב מענג, כל מיני דיוקנאות, זה כבר התחיל. אבל האוסף לא עושה קליניקה. השאלה שצריכה להשאל בכל מקרה קליני תהיה לכל הפחות, מה הוא הסמפטום המחליף את הדחייה של היחס המיני?. ובשביל מה שהוא "הקונסטיטוציה הסובייקטיבית" שהיא נפרדת מהקונסטיטוציה המינית, אם יש אבא, האם הוא אחד ששיים? ואם אין, האם יש אחר שמשיים?

עשיתי כמה הערות על השיום הזה. לשיים זה אקט. הזכרנו הרבה בקשר לאב ,אחד שקם כדי לתת מענה, והמשמעות של זה שהוא עושה את עצמו אחראי. זה בעצם העיקר אבל מה היא הפנומנולוגיה? היא לא קשורה ללפני או אחרי האקט ושונה ממה שקורה עם האוביקטים ובעלי החיים של התורה שהשיום שם הוא יישומי performative מכיוון שאין להם מה לאמר בנוסף. בשביל ה"מדברים" , השם שניתן רק יכול להשפיע אם הוא מתקבל, מוסכם, ולא נדחה. יש עם כך חלק שנלקח מזה שיושם בשיום שלו. אין שם ללא קבלת השם. ולאקאן משיים ג'ויס הסימפטום, ומוסיף מיד: אני חושב שהוא היה מסכים , זאת אומרת שיום עצמי , ורק הקללה מנסה לשיים בכוח, לחינם, מכיוון שלפגוע זה לא לשיים. הקללה מאפיינת באופן שלילי, אלא השם ,הוא, מצביע, אבל לא מגדיר, מינוי נוקשה אמר קריפקה. בכוון הזה הוא לעולם לא הוראה "נתינת השם", להבדיל מ" לשיים ל".

אתם רואים מה קורה בסוף ההוראה של לאקאן, לפיה שתי הפונקציות מההתחלה טוענות למטאפורה האדיפלית.

למה שקשור לפונקציה המכוננת מין, זה הסימפטום שמחליף את האין יחס וזה לא עובר דרך התיווך של האחר, כמו שהמטאפורה רשמה. פונקצית האב לא מחליטה לא את הרישום מצד אחד או ניסוח של נוסחאות הסקסואציה, וגם לא הפיקסציה בילדות הראשונית של "אירועי ההתענגות". הסימפטום הוא של הממשי לא של הסמלי,והמיניות לא נמסרת.

במה שנוגע לקונסטיטוציה הסוביקטיבית, היא תלויה, בנוכחות או לא של האב, אני רוצה לומר בנוכחות אירוע השיום. זה אירוע אחר, אבל יש להם במשותף לשני האירועים האלו את הtuche . ויישום זה bomination הוא לא הזכות של האבות, להיפך, זה השיום שהוא אב. ליתר דיוק, אבא הוא מי שמשיים איווי במגרש של הצאצאים, מכיוון שיש "אי התאמה של האיווי עם הדיבור"[3], האיווי יכול להיות משויים. לומר זאת אחרת, החשוב הוא לא כל כך לראות שהאבות הם סימפטום, החשוב הוא שהפונקציה היא עצמה , לא סימפטום של ההתענגות מסוימת אלא אומר סינטום, הרביעי של הקשר הבורומאי, שמחזיק את שלושת האחרים. הפונקציה אב נתמכת ע"י לאקאן ללא כל ספק. כשאומרים אבות-סימפטום אחד אחד, כמו שאומרים על נשים, לא גורע מהפונקציה, זה בגלל שאי אפשר לומר האב שסוע כמו שאומרים על נשים, למרות שיש רק אבות-סימפטום. על כל פנים, הפונקציה שחוזרת דרך השיום, הקונטינגנטיות של אירוע השיום ....מחליש אותו, שם אותו בחסד המפגש, הכל כמו באהבה, בסמיכות עם המשפחה ועם המין.

מיותר לומר שהלימוד של לאקאן בעיבודים האחרונים שלו מראה שנגד מה שהיו ההנחות היסוד בהתחלה של הפסיכואנליזה, הכלכלה הסובייקטיבית איפה שיש שאלה של אהבה ואיווי והכלכלה המינית איפה שיש שאלה של התענגות, שתי הכלכלות שהאדיפוס חיפש לחבר, אכן, הן לא הולכות באותו הקצב ולא מצייתות לאותן התקנות. הממשי של ההתענגות הוא " אנטינומי לכל דבר אמת"[4]. מכאן השאלה החדשה לדעת איך השתי ההטרוגניות יכולות לעשות קשר ביניהן, וזו כל הבעיה של הקשר הבורומאי; ובאיזה תנאים וכאן הבעיה של פונקצית האב.

זה בגלל שני "האירועים" האילו ,שאני יכולה לומר שהאבות למעשה הם ללא סיבה, ללא הסיבות שמגיעות תמיד מהאחר של השיח-אבל לא ללא בסיס. וזה לא רוצה לאמר :כולם פסיכוטים. לאלו שצעקו נגד הנשואים ההומוסקסואלים צריך אבא לילד ואמא שיהיו גבר או אשה, מובן מאליו בשביל שימשיך להיות כמו אבא ואמא כשיהיה גדול, אפשרי לומר להם: צריך לילד רק איווי שלא יהיה א-נונימי.

ועוד צריך למדוד שהאיווי הזה לא יספיק לכולם. אתם כולם הפלות של האיווי של האחר. הנוסחה עושה את האפקט אבל אומרת משהו מאד מסוים: האיווי של האחר, אם יש אב או לא, לא יכול להוביל אתכם למועד, הגדרת הפלה. הוא יכול להביא אתכם לעולם, זה של הקיום הסובייקטיבי, שמבטיח לכם "קונסטיטוציה סובייקטיבית" מותאמת למציאות ולקשר החברתי, אבל היא לא תוביל אתכם עד לזוגיות המינית נחלת המבוגרים, ורק הסימפטום יחליף.....באופן אפשרי אבל לא בהכרח.

אנחנו עם כן שוב במשטר חדש של "לא כולו" כללי ואנחנו מוזעקים, מכיוון שהוא לא מנהל את הקשר החברתי כסדר התענגויות. נשאר עם כן, זו התיזה של לאקאן, רק ההפרדה וההיגיון של השדות בשביל להפריד כל ההבדלים של האיחודי בסימפטומים בזוג, או להחליש את קרבות השיוויון גבר-אשה, בגלל שהממשי של התענגויות סימפטום הוא ללא סדר." יש מהאחד" ושום דבר יותר,אבל בכל זאת יש ....השנאה, אמר לאקאן ב1977. כבר התיחסתי לזה. נראה שיותר ויותר, זה מתפשט לכל מקום, במשק הבית, בזוגיות, בבתי הספר, השכונות ועוד...מושפע על כל פנים מאפקטים השייכים לקפיטליזם. על כן היינו יכולים לנטות לחשוב שהמודל האדיפאלי היה בעצם סימפטום טוב שמחבר את קשרי המשפחה והמין ומכניס סדר במחיר, זה ברור, של שליטה מסוימת. אבל אנו יכולים לדרג את הפתרונות הסימפטומטיים השונים אחרת מכביטוי של עדפה אישית? היום, אלה שנולדים מהסימפטום העתיק הזה, עדיין רבים במספר ללא ספק, אנחנו נשארים כמו שאומר לאקאן, מושרשים באבות שלנו, ויש לנו נטיה להעדיף את הסימפטום הזה כי זה מיסד אותנו, זה לש אותנו. אני חושבת אגב שלמעשה זה היה המקרה של לאקאן בעצמו, ויש סימנים. אבל כדי לא לתת יותר מדי בדעה קדומה בל נשכח את כל הספרות המכפישה שהאסונות האלה יצרו במאה הקודמת, נזכור שלא מופיע לא באסון , לא באלימות, וודאי שלא בפסיכוזה, ובעיקר,בעיקר, אל נשכח שהעמדה של הפסיכואנליטיקאי חייבת לסלק כל ההתנגדות של מה שנכפה כממשי, מכיוון שהממשי, זה של הסובייקט וזה של המין הוא על חשבוננו. אז הכרחי שהפסיכואנליטיקאים יהיו בזמן של הזמן שלהם. לא כדי לוותר על השיח שלהם למען השוק, אלא בשביל להיות מסוגלים לענות כאנליטיקאי למקרים שפונים אליהם.

תרגמו: תרצה אולמן

אנה גלמן

מוריאל שמלה

עריכה: בינה ברגמן

[1] Lacan J. L´etourdit, Autres ecrits, Paris, Seuil, 2001,p. 465

[2] Lacan J. Pour un congred sur la sexualite feminine, Ecrits, Paris, Seuil, 1966, p.731

[3] Lacan J. ¨La direction de la cure et les príncipes de son pouvoir¨Ecrits, Paris,Seuil,1966,p.641

[4] Lacan J, ¨preface a l´edition anglaise du Seminaire XI¨, Autres ecrits, Paris, Seuil, 2001, p.573