באפריל 2014 יצרנו אירוע של הצגת תיאטרון המלווה בטקסטים שכתבנו על סיפורו של ש״י עגנון ״פנים אחרות״ - מצורפים הטקסטים שהוצגו בהצגה.
פנים אחרות - ש"י עגנון
תאטרון תמונע - בימוי : אנה בניאל
מלאכת ההקשבה- הכמיהה להקשבה
הרטמן מתקשה למצוא מילים - ״ ואחר כל שתיים שלוש מילים נענע ידו דרך יאוש כנגד המילים שנפלו לתוך פיו והטילן לפני טוני״
טוני מהרהרת ״מה מבקש הוא לומר?״
שאלת מפתח בקשר, ובוודאי בפסיכואנליזה - מה הוא רוצה לומר, מה הוא רוצה ממני!?
עגנון מספר לנו, כי ״הרטמן פתח באמצע הדברים, כאדם שתקפו עליו מחשבותיו ומוציא מן הפה
ממה שלבו מלא״
(״הפה הפיזי, הפה הפיזי. המילה״ כמו שכותבת המשוררת אפרת מישורי.)
תמיד אנחנו מתחילים מהאמצע, כשמספרים סיפור לאחרים או לעצמנו.
והרטמן אינו מרגיש והוא מספר והולך, ככל שיותר מרחיב את דיבורו, מוסיף ״לסבך את העניין״,
״מטעים לטוני כל דבר ודבר, פה סותם ופה מפרש.״
בסיפור, ניתן לראות בדומה לתהליך פסיכואנליטי או פסיכותרפויטי, איך הוא כמה להקשבה, מפרש ומפתח נרטיבים, ולאחר פיתולים וחזרות ״פתאום ראה את ענייניו כדרך שלא ראה אותם קודם.״
לבסוף העמדה שלו משתנה והוא מצליח לראות קצת אחרת את הדברים, כפי שלא ראה אותם קודם.
גם את טוני הוא מצליח לראות במבט חדש.
מעשה התלולית
חרדה מפני השינוי העומד להתחולל.
מהחשש לנפילה, הוא נזכר בזכרון ילדות ,״הרי פחדו יפיל אותו וייפול״
״עדיין עומד הוא על רגליו , אבל רגליו מתמוטטות ומחליקות והוא יתגלגל ועצמותיו יתפזרו.״
החרדה/ מועקה מציפה עד תחושת אובדן שליטה על גופו.
״כל אותה שעה שעמדתי על התלולית, לא הרהרתי אלא על עצמי, כאילו אני יחידי בעולם..״
מעשה התלולית פקח את לבו. היה בוש מן הדבר והיה תמיה. ושוב חזר להתעסק עם עצמו.״
בולט בסצינת הנפילה טיב היחסים בין המועקה לאיווי- אותם קושר לאקאן להתענגות.
המועקה היא דרך לשמר את האיווי בחסרונו של האובייקט, וכך גם ההיפך- האיווי הוא תרופה למועקה, דבר שקל יותר לשאתו מאשר את המועקה עצמה.
הסצינה המוצגת בפנטזיה/פנטזמה היא הגנה המסתירה את החסר.
״האיווי הוא היחס של ההוויה אל החסר. אין זה חסרונו של דבר זה או אחר, אלא חסרונה של ההוויה בהיותה מדברת.
(הפנטזיה היא מה שמאפשר לסובייקט לקיים את האיווי שלו, והן מה שבאמצעותו הסובייקט מקיים את עצמו ברובד של האיווי המתפוגג שלו.)
״המועקה קשורה תמיד באובדן, ביחס אמביוולנטי, העומד לפוג ולפנות מקומו למשהו אחר, משהו שהאדם אינו יכול לעמוד בפניו ללא ורטיגו״ (לאקאן, 1956b)
לאחר שהמועקה היא הקיצונית בסכנות, מנסה האדם להימנע ממנה בכל מחיר.
הרטמן, מיכאל שואל את עצמו, בעודו עומד משתומם-״מה מתרחש כאן״? ״ לבו היה שלו, כאילו בשאלתו נכללת התשובה״.
כל מעשה הנפילה מהתלולית, הממשי והדימיוני, ניתן לראותו כניסיון לפקוח את לבו, להיות מסוגל לראות לרגע את האישה, לא לעסוק רק בו, ״כאילו יחידי אני בעולם״ הוויה המנותקת מאחר, ולא להשתקע בהתענגותו בלבד,
לאחר ש״ מנוחה שכזו לא מצא בשום נפילה.. שאין אדם טועם טעם שכזה אלא פעם אחת בחייו״,
מכין אותנו עגנון למה שמעבר ל- ״ וקיר עבה הפסיק ביניהם״ אותה הנחת יסוד/טענה שטבע לאקאן-״ אין יחס מיני-״
בכוחה של האהבה הנרקמת במבט שני בסיפור, לפעול כמו שעגנון מתאר במשפט האחרון בנובלה-
״ורוחו התחילה מרחפת בעולם החלומות שאין כל מחיצה מפסקת ביניהם״.
המשאלה/ האשליה שלא יהיה כל חוצץ, או הרהורי ביקורת כלפי האהובה, כפי שחולפים בלבו כלפי טוני, הרהורים שלא פסקו גם בשעה שכמה אליה, אבל עם זאת״ הרגיש שכל החסרונות הללו אין גורעים ממנה כלום״.
העיוורון באהבה, בכוחו לטשטש את החסרונות ולמלא, ולו ארעית את החסר שמזהים אצל האחר, ולאהוב בכל לב.
תודה לאנה בניאל, שכה הפליאה לעבד, ולביים את ההצגה ולשחקנים שהרטיטו את לבנו!
בינה ברגמן