בין "תכלית" ל"תחליט", או לשם מה?: בעקבות סמינר VI, על האיווי ופירושו \ רונית שי

בין "תכלית" ל"תחליט", או, לשם מה?

לשם מה? אולי, בשתי מלים, כדי לחיות...

מאת רונית שי

הנושא שאני מבקשת לדבר עליו ביחס לסמינר 6, "התשוקה ופירושה", הוא החיפוש והאקט, האקט והחיפוש, והקשר ביניהם לבין התשוקה ופירושה. מה זה שגורם לנו לנוע, מה זה שגורם לנו לקום ולעשות?

בעצם, אולי השאלה היא מה זה שמאפשר לנו לחיות. אולי גורם זו מילה יותר מתאימה..., גורם לנו לחפש ולפעול, גם כשאנחנו יודעים בוודאות, שבסך הכל מדובר על כמה עשרות שנים על פני האדמה הזאת, ושבסוף נגיע לאותו מקום?

לך תדע...

"לך תדע..."[1]. זה ביטוי סלנג שאנו אומרים אותו לעצמנו כשאין לנו מושג על משהו. אנחנו כמובן לא באמת מתכוונים שאנחנו עצמנו צריכים לקום, ללכת, אולי להתאמץ... כשאנחנו אובדי עצות[2]. היה לי מעניין לחשוב, למה יש שימוש בביטוי כל כך אקטיבי (שני פְּעלים), למצב של חוסר אונים? למה מצד אחד זה ביטוי שאומר שאין דרך לדעת... ומצד שני, לפחות אני שומעת בו, גם אפשרות אחרת... תלך ותדע...

האמת היא שהרבה פעמים אנחנו דווקא כן נלך, אנחנו אפילו נרוץ, למי ש"עובד בתור זה שיודע", ואנחנו גם מוכנים לשלם לו, הרי מבחינתנו כבר הלך וידע... ועכשיו, הוא זה שייתן לנו את התשובות. הרופאה, המהנדס, המורֶה, ו - האנליטיקאית...

ואז, כשנבוא אל האנליטיקאית, כדי "שתמצא את העצה", היא תענה באותו ביטוי, אבל בפיסוק שונה, ואולי גם בטון אחר: "לך! תדע!".

בפסיכואנליזה הכוונה מן הסתם היא: "תדבר, תדע". הרעיון באנליזה הוא שלדבר זה כמו ללכת, ולכן אנחנו נגיד: "תתחיל לדבר". כלומר, תדבר, כדי שניתן יהיה לדעת.

על החיפוש

אתה יודע מי אתה דרך תשוקתך, אבל אתה לא יודע מה תשוקתך.

רק בדיעבד, אתה יודע מי אתה, דרך האובייקטים שאתה מחפש.

נראה לי שכדאי כבר עכשיו להגיד את אחת השורות התחתונות בנושא התשוקה ופירושה, להבנתי לפחות: אנחנו מתעניינים בחיפוש עצמו. לא רק שאנחנו לא מחפשים תשובה ל"מהו הוא האובייקט שמחפשים אותו", אנחנו לא רוצים שתהיה תשובה. למה? כי זו תעצור את החיפוש אחר מה שחסר, תסתום את החור. אני מקווה שאפשר יהיה להבין את הרעיון הזה בהמשך הדברים.

אז מה אנחנו כן מנסים למצוא באנליזה? אנחנו כן מדברים על האלמנט הזה שגורם לסובייקט לחפש שוב ושוב: "מה היית רוצה שיהיה לך ואין לך?". אחד הדברים שמעניין להבין, זה שהחיפוש הוא לא בגלל מה שחסר לסובייקט, אלא בגלל מה שרשום אצלו[3].

המפגש הראשון עם התשוקה הוא עם התשוקה של האחר.

זה משפט מרכזי בתאוריה. הסובייקט שואל: מה הוא רוצה ממני? מה אני בשבילו? איזה אובייקט (אני) יש לי בשבילו. אם הסובייקט רוצה את התשוקה של האחר, אז הוא מתמקם כאובייקט בשבילו. אם הוא רוצה את מה שיש לו, הוא שם אותו, את האחר, במקום של אובייקט.

תשוקה נמצאת במרווח שבין מי שנתפס כאובייקט תשוקה של האחר, לבין התמקמות עם התשוקה של הסובייקט עצמו. זוהי הצטלבות של תשוקות הדדיות, שאינן סימטריות, אבל הן הדדיות, והן שמתארות את היחס, גם אם אין יחס מיני.

השחרור מהתשוקה של האחר, של האבא ושל האמא, זה רגע מאד קשה לסובייקט. ברגע שהוא אובייקט של אבא/אמא שלו, והוא מייצג את התשוקה של האחר, הוא לא מסורס. כדי לקבל את תשוקתו הוא צריך לקבל את סירוסו. רק אחרי שהוא מקבל את זה שהוא איבד, הוא יכול להתחיל להשתוקק למשהו.

מה שמאפיין את הסובייקט, זה ערך שהוא נבחר אליו, בתוך התרבות. כל סובייקט שונה מהאחר, ואין העתקים, כי זה מעבר להזדהות עם האחר הקולקטיבי של התרבות, אלא זה עם האחר ש"קובע מי אני".

מה שחסר לסובייקט, זה לא מה שהחברה קובעת, אלא התשוקה הספציפית שלו.

כשהוא מחפש הוא יודע, והוא מחפש משהו כדי לדעת מי הוא. כדאי לזכור שבאנליזה אנחנו מחפשים מַשהו שמייצג מַשהו, אנחנו מחפשים "רכיב מסמני", כלומר, לא דימוי, אלא רכיב מסמני, אלמנט של זהות בממשי שנמצא בדימוי. אם מגיעים לרכיב הזה, הסובייקט באמת ידע משהו על מי הוא.

לחפש את החיפוש

אנחנו מחפשים אם כן את החיפוש, אבל לא כי יש אובייקט חסר שבאמת ניתן למצוא אותו, הרי זה אובייקט שנמצא בנקודה פרה היסטורית, כלומר, בנקודה מיתית[4]. אנחנו מחפשים את החיפוש כי שם יש מסמן, שהוא האיקס שמזהה את הסובייקט, ובאופן הזה הסובייקט מזהה את עצמו בחיפוש.

חשוב להבין שכדי לדעת מה הוא רוצה, הסובייקט צריך לדעת מה האחר רוצה. זה לא האחר של התרבות (=השפה), אלא אחר של אוצר המסמנים שיש בשפה, שמהווים את הללשון[5], זה שאומר סינגולרית לסובייקט הפרטיקולארי: "את תהיי כך".

הסובייקט הוא ההופכי של המסר שהוא קבל מהאחר. המסמן 1 (S1) נרשם באופן קונטינגנטי בלא מודע, והוא בדרך כלל קשור להתנסות של החיים עם ההורים או אחרים נוספים, אך זה נרשם ללא רצון של האחר. הסובייקט מקבל ממישהו "מסמן 1", ואחר כך הוא עושה עם זה משהו, ואלו הם אם כן העקבות בממשי. יהיה מי שידע לעשות עם זה טוב ומי שלא. כאשר ניתן לפתוח שרשרת מסמנים, כלומר, שרשרת משמעותית, היא תהיה מיטיבה.

המשמעות של השרשרת היא שהמסמן עכשיו יכול לא להיות. אם המסמן לא יהיה, זו האפשרות שלנו לפתוח שרשרת אחרת שהיא יותר מיטיבה.[6]

אנחנו לא יודעים להגדיר את תשוקתנו. אנחנו נזהה אותה, אם תרצו, את העקבות שלה, דרך הבחירות שלנו. והבחירות הללו? הן תהיינה תמיד מפגש נוסף, עם מה שהלך לאיבוד.

לחיפוש של הסובייקט ביחס לאובייקט, יש אם כן ערך. החיפוש הזה מייצג את התשוקה. אז אולי לא ניתן לדבר על התשוקה, אבל אפשר לראות את הדרך. הסובייקט יגלה על זה משהו בשיח שלו, ידע משהו דרך האובייקט שהוא מחפש. זה שיש אובייקטים שהסובייקט רוצה, עוזר לנו לדעת משהו על התשוקה שלו.

הלוגיקה הפנטזמטית של הסובייקט היא: אני יודע מי אני לפי מה שחסר לי.

הסובייקט עסוק אם כן בלמצוא מחדש את מה שהוא איבד. אבל רק בדיעבד הוא יֵדע מה חיפש. הוא כל הזמן מחפש את מה שנפל או את מה שנפלט ממנו. מהרגע שמדברים על זה, ה"זה" איננו יותר, וכל החיים אנחנו מנסים, דרך מטונימיות ומטפורות, להיפגש מחדש עם הסיפוק הראשוני. וזה הסיפור של החזרתיות. אנחנו מוצאים כל פעם מחדש, למרות שלא חיפשנו... ואז, הנה מצאנו את "המשהו שנפלט", אבל זה בכל זאת שונה.

אם כן, אנחנו מדמיינים אובייקטים שמתקרבים לאובייקט פטיט a, אבל אף פעם לא מוצאים אותו. אפשר לחשוב על זה כמו על "פרופלור" שמניע את שלושת המשלבים של הקשר הבורומאי: הממשי, הסמלי והדמיוני.

כדי לעבור לאקט, כדי לממש את התשוקה, צריך לאבד, צריך שיהיה חַסר משהו

וכאן, אני חושבת, אפשר לראות את הקשר שבין החיפוש לאקט

על האקט

הרגע שמישהו מגלה את התשוקה שלו, לוקח אותו לאקט פטאלי. אבל זה יכול להיות גם ההפך. יש רגע של אקט שהוא פטאלי, כזה שהוא מסוכן, והוא "רגע חי", שמגלה משהו על התשוקה. יש משהו מהמועקה ברגע שמתממשת התשוקה. התשוקה מסכנת את החיים. מי שלא מסכן לא חי, וכדי להרגיש חי צריך לסכן. זה קורה לאדם, וכשזה קורה, הוא מבין שהוא שַם.

מטופלת בת 45 הגיעה אלי לפני כמה חודשים, והיא מספרת על תו החיים שלה, זה שבחרה/נבחרה אליו, לחיות על פיו. היא "בחרה לעשות" שינוי משמעותי בחיים שלה לאחרונה, ומאז היא בוכה, היא לא מספיק מאושרת. היא "עשתה", כלומר היה אקט, וזה לא עזר לה להרגיש טוב יותר. האובייקט, הבחירה החדשה שלה בחיים, לא רק שלא עוזר לה להרגיש יותר טוב, אלא, בשלב הזה הוא נראה מאכזב, והיא שומטת אותו שוב ושוב... מתקרבת אליו ומתרחקת, כועסת ושמחה בו...

מטופלים מגיעים לטיפול כשהם חיים עם מה שנבחר עבורם. המטופלת הזאת לא יודעת מה היא בחרה לפני שנים רבות, יש שם סובייקט שחיה לפי תו שהיא לא מזוהה אתו. ואז היא החליטה ברגע מסוים לרדת מהרכבת עליה נסעה עד כה, אליה נבחרה. היא עשתה אקט, כאשר בחרה לעלות על רכבת אחרת, כשהיא רוצה להאמין שהפעם היא בדרך הנכונה אל היעד, כלומר, אל האובייקט של תשוקתה.

זה מעניין לראות איך בערך אחת לשבוע היא מגיעה עם טקסט דומה... "בשביל מה שוב הלכתי לגור שם? איזה יישוב פרימיטיבי, כמה דלק אני מבזבזת..." היא אומרת בבוז... ואני שואלת, על מי היא כועסת? ואולי יותר חשוב, על מה היא כועסת כל כך?

כאנליטיקאים, אנחנו לא מחפשים את המשמעות, אלא את הדרך של התשוקה שמביאה אותנו אל ההוויה being. כל מה שאנו מבקשים זה למעשה "להגיד": "תסתכלי, זו את". זו הליבה החיה שלך.

לשם אנחנו רוצים להגיע:

זה אניגמטי וזה שלנו ואנחנו לא רוצים שייקחו לנו "את זה"

ויחד עם זה,

כל מי שרוצה לשמור על תשוקתו חיה, תמיד משאיר שארית, האובייקט אף פעם לא נתפס.

***

כאשר המעבר לאקט הוא התענגותי, ולא של סובייקט שיודע משהו על הסירוס שלו, אנחנו נקרא לזה אקטינג אאוט. בתום האנליזה, נמצא נרצה סובייקט שחי את האקט שלו - הסובייקט המסורס: "עכשיו אני לוקחת סיכון, ומשלמת עבור הבית שאני רוצה".

אפשר לדעת על משאלה או תביעה, אך לא את התשוקה. אנחנו חושפים-משחררים את התשוקה, כדי שהאדם יחיה, אבל אנו לא יכולים לדעת מה היא.

המטופלת שלי עדיין מתקשה להזדהות עם הרכבת שעלתה עליה, והיא רוצה לרדת ממנה ולחזור לרכבת הישנה. אבל בכל פעם מחדש היא מגלה שהיא לא באמת יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. ויחד עם זאת, היא רוצה להיות בטוחה, היא רוצה לדעת מראש, לא רק שזו הרכבת של תשוקתה, אלא שהאובייקט שהיא בחיפוש אחריו הוא האובייקט שיבטיח לה את אושרה.

וכאן ה [7]catch:

לאקאן אומר שרק בסוף הדרך רואים אם זו הייתה תשוקתה, ושעליה ללכת ולדעת, ולא להיפך.

התשוקה אם כן, זה הדבר שלא ניתן לשיים, ושהוא זה שמניע, אבל לא יודעים אם "זה זה" - תמיד יש מרחק מהאובייקט.

כאשר המסמן נופל צריך שיהיה אֶבֶל (עוד קצת פרקטיקה...)

התהליך של האבל מאפשר לסובייקט לשיים את מה שחסר לו, להתחיל "לאפשר למת ללכת", ולהישאר עם מה שהוא מסמל - כלומר, עם מה שהמת לקח אתו, כאשר הסובייקט נשאר כעת עם המסמן של מה שנלקח.

האֶבל הוא לא על מי שמת, אלא על מה שהוא מייצג בשבילנו. זה לא האדם שהלך, אלא מה שהוא מילא בשבילנו.

השאיפה להיות אחד, החוויה של הטוטאליות, ללא סירוס, היא חוויה שטבועה בנו. הייתי אחת עם המעטפת של הגוף אמא. הרחם שהחזיק עם מעטפת והחוויה של האחד, הם הגעגוע האינסופי של הסובייקט האנושי "להיות אחד עם האחר". אנחנו עוזרים לאדם בטיפול האנאליטי להכיר בכך שאין את האפשרות הזאת. אם מוותרים על הפנטזיה של האיחוד, אפשר לשחק עם חיבורים לאובייקטים השונים, ואז יש עושר אין סופי.

צריך אם כן לגלות שאי אפשר למצוא בגוף של האחר את האחדות.

הסובייקט מכונן את עצמו כשהוא מוציא את עצמו מהשדה של האחר. כשהאחר כבר לא יודע את המחשבות שלו, והוא יכול לחשוב את המחשבות הפרטיות שלו. שַם הוא נפרד, אז הוא מופיע כסובייקט.

לסיכום

התשוקה ממציאה את האובייקט, יוצרת את אובייקט המעבר ולא מחפשת אותו במציאות. העונג, לעומת זאת, מחפש את האובייקט במציאות.

הסיבה שהאדם ימשיך להשתוקק כל החיים היא כי זה מחיה אותו. המציאות מעניינת את הסובייקט רק אם היא ביחס לאובייקט שחסר לו. מה שמכונן מציאות זה שיש אובייקט במציאות ושהסובייקט מזהה אותו דרך האובייקט שחסר לו, אצל האחר.

החיפוש של הסובייקט הוא מאחורי האובייקט פטיט a. יש משהו שהסובייקט מוכן לשלם עבורו, וזה הכיוון שלו בחיים. אם הוא לא מוכן לשלם עבור זה, הוא נשאר בלי התשוקה שמניעה לו את החיים.

האקט נובע מהסכמה שאני בן תמותה ושיש סוף לסיפור. במפגש עם המוות - אין מחר.

***

[1] כאשר שואלים בצרפתית "מה שלומך", התשובה היא "זה הולך" – savaca vais

[2] תנסו רגע לחשוב על הביטוי הזה, "אובדי עצות", ותחליפו את האלף בע': קבלנו אז "עובדי עצות"... בקלות רבה הביטוי עובדי אלילים נכנס לרצף התודעה. שלי לפחות.

[3] אם אנחנו חושבים שמשהו חסר - נרצה להשיג אותו. אם אנחנו חושבים שמה שחסר הוא מניע - למה להשיג אותו? (פרק 23)

[4] למה מיתית? - כי אי אפשר להגיע לשם, אין את הנקודה הזו בהיסטוריה ולא זוכרים את זה. זהו געגוע למשהו שהלך לאיבוד ואנחנו לא יודעים מהו, אבל הוא מעורר את החיפוש.

[5] ללשון = lalang - שפה שאינה וורבלית

[6] קונטינגנטיות: זה לא במקרה אבל זה גם לא הכרחי. זוהי האפשרות לחיות את ההזדמנויות של החיים באופן מקבע או באופן מאפשר, האפשרויות שיש ל"חי המדבר" לשחק עם הנתונים שלו.

בתוך אנקדוטות יש מסמנים, ואנחנו מזהים את החזרתיות של המסמן 1, המסמן הראשון. כאשר מזהים אותו, אפשר לא להיות דבוק אליו. יש עמדה שמאפשרת לא להשתמש במסמן.

[7] Catch - סלנג? שזה גם "לתפוס" וגם "מלכודת..."