הרהורים על ה"אישה שלא קיימת"
אנה גלמן
לפי לאקאן ה-אישה, בה' הידיעה, לא קיימת...
היא לא קיימת כי היא "לא כול", והיא מזוהה דרך המסמן הפאלי כמשוסעת. תשוקת הגבר מחפשת אותה כאובייקט a - "האישה היא גוף שמאפשר את העונג של גוף אחר" אומר לאקאן. הגבר מחפש אצלה את מה שיאפשר את התענגותו הפאלית.
נראה לי שזאת הייתה נוסחה מצוינת לתקופת מה, נוסחה שאפשרה להבדיל בין הגבר, שיש לו, לבין האישה ש"היא"
To have or to be… the phallus
הנוסחה הזאת מספיקה כשמדובר בהתענגות לפי המסמן הפאלי, אבל יש גם התענגות אחרת, כזו שהיא מעבר למסמן הפאלי.
הסירוס קיים כאימה רק אצל הגבר כי הוא מגלה שהאיבר יכול להיות חסר. האישה יכולה לקנא או להיות מתוסכלת - אם היא נותנת ערך פאלי לפין, אבל, זו לא בהכרח הדרך היחידה להתענגות, יש לה עוד אופציה.
בספר של איתמר לוי, "תשוקת המבט", מצאתי עוד אופציה לחשוב על האישה "שאין לה והיא לא כל". זוהי האישה האניגמטית, זו היא מעבר לפאלוס, ולא יודעים מה היא, כי לא רואים לה, לא יודעים מה היא רוצה, לא רואים מתי שהיא רוצה, והיא מעוררת סקרנות, כי היא לא כל מה שרואים לה, היא עוד משהו:
וולטר דה מריה הציב בתערוכה "הדוקמנטה" בקאסל בשנת 1977 עבודה שנקראת "קילומטר אנכי באדמה", העבודה היא מעין אנטי מונומנט - אריח בטון מרובע המתגלה כשמגיעים לצומת שבילי עפר בין מדשאות בגן הציבורי. כאשר מתקרבים למשטח הבטון, מתגלה במרכזו דסקית מתכת בקוטר של כחמישה סנטימטרים ולוחית שעליה כתובים שם העבודה וחומריה "קילומטר אנכי באדמה" מוט מתכת באורך קילומטר". הדסקית השטוחה שאנו רואים היא הקצה העליון של מחט ענקית הנועצה באדמה, כאילו דוקרת בקרום כדור הארץ. יש פער עצום בין מה שרואים בעין ובין התמונה הנוצרת לפתע בדמיון.
דה מריה אכן קדח, בתקציב גדול, חור של קילומטר, ולתוכו השחיל את מוט המתכת שנבנה במיוחד, עד שהמוט כולו נבלע באדמה. האובייקט הנראה לעין הוא רק "שולי אדרתו"
של האובייקט הבלתי-ניתן-לראייה, אולם הוואקום החזותי הוא כר פורה למחשבה. העבודה
מחוללת סכסוך, או מפגש פרדוקסלי, בין המחשבה החזותית למחשבה המילולית. מנקודת מבט
מסורתית העבודה הזאת היא אנטי-אמנות, היא פונה נגד כל מסורת האמנות המערבית
המבטיחה אשליה של סיפוק ומלאות. העבודה מרוקנת, יוצרת חסר, ומבחינה זו היא אמנם
מעלה חיוך ומעוררת התפעלות, אך גם מתסכלת ומאכזבת. בניגוד לאובליסקים הקדומים,לצלבים הנישאים, ולכל מסורת הפיסול הצומח אנכית מהקרקע כלפי השמים, הפסל הוא אנכי כלפי מטה, כסוג של מסע היעלמות מעמקי האדמה" (לוי א. "תשוקת המבט",2012, עמ '143)
*
זוהי גם האישה, שאמנם התענגותה לא נראית,
יש לה, והיא לא צריכה "להיות קיימת או לא....",
היא אחרת,
היא היא, אבל לא יודעים מה...
היא