"אוטיזם: כשהמילים עושות מ'בראש שלהן"[1]
האוטיזם כגילוי היחס המורכב שבין ההוויה המדברת למבנה השפה
[2]BERNARD NOMINE
תרגום - אנה גלמן עריכה והכנה לפרסום באתר - רונית שי
אנחנו כהוויות מדברות, יש לנו תחושה שעם המלים נוכל לשלוט בעולם: להסביר, לחפש, לגלות את הסיבות "למה שמפתיע".
המדענים מפענחים את הממשי בעזרת נוסחאות ובאופן הזה האנושות מתקדמת. אבל, הנוסחאות המתמטיות אינן מלים. אנחנו מבדילים בין הנוסחאות של האותיות הקטנות לבין המלים שאנחנו מדברים זה עם זה, דיבור שיוצר אי הבנות.
לא במקרה סובייקטים הנקראים אוטיסטים (אלו שברמה גבוהה) מעדיפים סְפָרות.
למה?
כי בסְפָרות אנחנו שולטים, משחקים בהן ללא סיכון.
כדי להבין את הקשיים של סובייקטים עם השפה והמילה צריך להבין את המבנה של השפה. השפה עשויה ממלים שנחבר אותן כדי ליצור מובן. אבל הסובייקט שמדבר בוחר איך להשתמש במלים כדי לתת להן מובן. כדי לחבר מלים באופן שיהיה מובן, המלים תתחברנה בצמדים שסותרים זה את זה. כלומר, כל מסמן מוגדר עם ההופכי שלו. למשל: לילה-יום, חום-קור, פתוח-סגור. וכך יש לנו זוגות של הפכים. אבל, החיבור הארכאי של המסמנים אינו מספיק כדי להמציא מובן. זה אפילו "נוגד" את המובן למי שלא מצליח להוציא את עצמו מהנטייה הארכאית של המילה להיצמד בזוגות סותרים.
אנחנו נצא מצמד, כמו למשל שמים-ארץ, כדי לעשות שרשרת עם המסמן שמים.
כך ניפַּתח מהדבר הראשוני.
פרויד, עוד טרם המציא את הלא מודע, הבין שלמלים יש משחק, יש להן רצון משל עצמן, ולא רק בהפכים. זה לא פלוס ומינוס, זה לא שחור ולבן. למלים יש כוח משלהן.
ה"אוטיסטים העמוקים", אלו שלא משתמשים בשפה, הם תחת הסימן של המבנה הארכאי של הלשון, וזה מה שהם מראים לנו בסטריאוטיפים, כאשר הם מעבירים כל כך הרבה זמן בכדי להתעסק עם אור (לפתוח לסגור), עם ברזים (למלא ולרוקן אמבטיה) - שהרי כך הם פוגשים את המבנה הבינרי של הייצוג.
המקרה של הילד דיק (מלאני קליין)
דיק כמעט ולא דיבר, והמשפחה שמה לב שיש לו עניין מיוחד בתחנות רכבת וברכבות. קליין הכינה רכבת קטנה שהילד נהג לזרוק בחדר. כאשר הייתה נעצרת בקיר היה דיק צועק "גאר" שזה station (תחנה). קליין הציעה פירוש: "הרכבת הקטנה 'דיק' נכנסת לתחנה אמא". היא מדמיינת שהיא יכולה להשתיל משמעות אדיפלית לחיבור בין שני המסמנים שהילד משתמש בהם. אם אפשר לתפוס את מה שהיא מציעה זה כי היא עשתה צמד של הפכים: רכבת זזה - תחנה סטאטית/עומדת. אם נאמין למלאני קליין - הילד התחיל לדבר.
אנחנו מניחים שהוא יכול היה לנטוש את החיבור ארכאי של זוג הפכים, ואז יכול היה להשתמש בשפה - לפנות לתביעות של האחר.
יותר ויותר, ותודה על העדויות, אנו יודעים שיש סובייקטים, שמוכרים כאוטיסטים שמדברים. אנחנו לומדים על הקשיים שיש להם להשתמש בשפה.
דניאל טאמט
דניאל מספר שזו שפת האם שהביכה אותו, והוא המציא שפה סודית שעשויה ממספרים. הוא מסביר היטב שכתוצאה מהסינסטזיה שיש במוח שלו, הוא מחבר בין הצבעים לצורה של המלים, במיוחד בסְפָרות. כאשר ראה לראשונה שלג נופל, הוא חשב על הספרה 89. "זה משהו כחול כמו שמים של סערה עם טקסטורה של פנינים". והוא ממשיך להעיד: "אחרי שהרעיון חצה את הרוח שלי, הגיע המספר 979. ואחר כך, מה שראיתי דרך החלון שלי היה דומה ל 979, שזה הזוהר והיופי של המספר 11, וזו הכפלה פשוטה כמשמעה של המערבולת של חורף 1989... אני הייתי מרוגש, ובלי לקחת בחשבון שאני נולדתי בסוף ינואר 1979, שהיה במיוחד קר ומושלג. צירוף המקרים הזה לא נעלם מעיני, ובזה ראיתי מלא מובנים פרטיים במיוחד".
יכולים לראות שדרך משחק עם סְפָרות מומצא פסאודו מובן, מובן מקביל שמבטל את המשמעות של המלים. זה לא עוזר לו להיות בקשר עם אחרים. זה סוגר אותו במה שהוא לבד קרא: "הוודאיויות של שפתי הדיגיטלית"
למספר אין סתירה. זה מספר.
יש לנו גם עדות של ג'וזף שומנה שכתב את "אני במערב". הוא מראה לנו את המבוכה שלו מול הצורות של תקשורת מטפורית והנוקשות שלו מול מסמנים שחייבים לענות להגדרות חד משמעיות, כשהן מבוססות על הבינריות של השפה. זה מאד מבלבל אותו, בקשר לקודים חברתיים שהוא לא מצליח להבין. "אם מישהו יגיד: אני חוזר עוד 2 דקות ולא חוזר. ואז הוא חוזר אחרי 10 דקות, הוא נשאר המום". מה מזעזע? שהקודים החברתיים נבנים על שקר (שהרי האדם אומר רק את האמת החלקית). ג'וזף ניסה להסתגל כדי להֶרַאות נורמלי בעיני אחרים, אבל זה נכשל שוב ושוב כי הנורמליות מעוררת הרבה חשדנות בעיני אחרים.
העדות מספרת איך הסובייקט שסובל מאוטיזם הוא תחת עריצות המלים ושביקום שלו חייבים לענות להגדרות מדויקות, כלומר, להגיד את האמת. הקודים החברתיים לא יכולים לעשות את זה כי הם בנויים על שקר. הוא נקרע בין הרודנות של המלים לבין הקודים החברתיים.
ולכן הוא מעדיף לשתוק.
שומנה מציין בצדק שהכתיבה יותר קלה והוא מציע שהסובייקט האוטיסט יודע לקרוא ולכתוב לפני שהוא ידבר.
למה?
כי מול המסמן שבכתיבה, הוא יכול יותר לזהות את האקיווק. בכתיבה, שהיא כבר תרגום של הנאמר, רואים יותר טוב את האקיווק, שאתו קשה לאוטיסט. הכתיבה היא סוג של תרגום והיא מסירה את הרב משמעות. אנו רואים את זה בעדויות של אוטיסטים בתפקוד גבוה שיש להם יכולת ואיכות מפותחת ללמידה של שפות זרות - הם לומדים את המכניקה של השפה ואוהבים תרגום שבו משמעות המלים היא מדוייקת.
במשך הרבה זמן חשבתי שסינדרום אספרגר לא קשור כלל למה שהכרתי על אוטיזם, כי עסקתי זמן רב עם ילד קטן שהגיע לגיל 5 עם הדיאגנוזה של "אוטיזם של קאנר". זה הזכיר לי את העמדה האוטיסטית אצל הסובייקטים שכותבים ומדברים (אספרגר) ושלא שייכים לאוטיזם הראשוני שמוגדר כ: "התכנסות פנימה, דחיה אבסולוטית, ואי יכולת להיכנס לקשר של מילה"
כדי לענות לפרדוקס הנראה הזה אני אתייחס דרך אחד המפגשים הראשונים שלי עם אוטיזם - שם השתנה משהו בכיוון הפסיכואנליטי עם ילדים.
"הילד עם המגפיים"[3]
הוא הגיע אלי בגיל 5, אחרי ניסיון לא מוצלח לטפל בו במקום מומחה, שלא אמר שם אף מילה. הוא התחיל להוריד את כל בגדיו במפגשים שלנו. זה היה הכרחי לעצור את הריטואל הזה שנראה לי מהר מאד כגלישה של התענגות שלא יכולתי לעודד. הצלחתי, לא ללא טנטרומים... אבל בסופו של דבר הוא קבל את העצירה של הריטואל. זה כן היה הכרחי שהוא ייכנס עם רגליו היחפות לקליניקה (בשלב הזה הוגבלה ההתפשטות לרגליים). יום אחד התייחסתי לאביו שבא לחפש אותו, ושהיה צריך להילחם כדי לשים לו את הנעליים "שייכנס לנעליים" - האב אמר שזה קורה בכל מקום, והוא כל היום מסתובב ברגליים יחפות, אבל הוא לא יכול ללכת לישון בלילה, אלא אחרי שנעל את המגפיים שנתן לו הסבא מצד האב. (לא יובאו עוד פרטים בשל הסודיות)
הבנתי שיש מיזוג של סיפור משפחתי סביב המגפיים ושיש קשירה שנותנת משמעות לקיום של הילד שתפוס ברשת של המסמנים של האבאים והסבאים.
זה היה בתחילת הקריירה שלי כאנליטיקאי
אז בא לי הרעיון לפרש את הרגליים והמגפיים כמסמן שקשור לאבא ולסבא. כל הקיום של הילד נתפס דרך המגפיים במערכת של "אבאים וסבים": "אתה רוצה להחליף את הרגליים המכוערות של סבא". התוצאה הייתה מידית. הילד ניגש ועלה עם רגליו על הרגליים שלי. הייתי מוקסם, כי הילד בא לאמץ את הדיוק של הפירוש שלי. אבל מהר מאד יצאתי מהקסם, כי הילד המשיך להדבק כל פגישה. הפירוש לא הפסיק את זה. (נומינה מציין שהוא "הזריק" את הפרשנות שלו לילד). אבל, יחד עם זה, כל פעם הוא עמד קצת יותר רחוק. הוא, שבכלל התעלם ממני כל כך הרבה זמן, רוצה עכשיו להדבק אלי ושם עלי את "כל הדברים המלוכלכים שלו, כאילו כיסה אותי בצואתו" - זה עורר אצלי גועל.
עשיתי מאבק כדי למנוע הורדת נעליים - ורק אז התחילה העבודה.
הפירוש שלי, שהיה אולי מדויק, לא היה לו אלא אפקט שמוביל בצורה לוגית לכך שהילד נדבק עם הרגליים אלי. אבל, זה רק מוכיח את הקשר שלו להיגדים של האחר - הוא הקשר שלו. התוצאות של אירוע הזה לא היו מבוטלות. אני הייתי עושה את המקום של האחר הגדול, והוא הבין שהוא רוצה לעשות "אחד אתי". ההצלחה היא שיש אחר. אבל הדרך שלו להיצמד לאחר היא תוצאת הפירוש.
11 שנים, ללא מילה, המשיכו במשלב אחר. אני ויתרתי על הרעיון לכתוב סיפור שיהפוך אותו לשלו, וכנראה היו לו סיבות טובות. אבל להיפך, בנינו לאט לאט היסטוריה של המפגשים שלנו דרך העקבות/תווים שהוא היה מוכן להשאיר במעבר שלו אצלי. אני הפכתי למכשיר שמאפשר לו במרחב של רגע להיות מיוצג על ידי מסמן ליד אחר (נומינה מייצג משהו בשביל הילד, נוצר מסמן).
עקבתי אחרי הילד הזה 12 שנה ואני יכול להעלות את ההיפותזה ש"הסובייקט האוטיסט דוחה את המעבר בחוקיות של הייצוג המסמני" הקליניקה היומיומית מאד מציגה את זה. הילד דוחה השארת עקבות, את התו המינימאלי המסמן. הוא מתנגד להשאיר מסמן, להשאיר ציור, ואם במקרה בורח לו שהשאיר משהו בדף הלבן, הוא יכסה את זה - הוא פשוט לא מוכן להשאיר שום סימן.
הסובייקט חיפש בקליניקה אפשרות של איזה רישום מסמני, אבל בשביל זה היה צורך הכרחי בנוכחות שלי.
זה לקח לי זמן להבין שהייתי שם כדי לאפשר לו להיות מיוצג על ידי מסמן על ידי אמא שלו. האישה האמיצה הזאת שהייתה מביאה אותו אלי עם רוח נגדית. היא חוותה אותו כאובייקט בלתי נסבל. הוא היה מגיע כרוח סערה, וכשהיה עובר את גבולות הקליניקה הוא היה לגמרי רגוע ואז הייתה רואה אותו בצורה אחרת. למרות שמעולם לא דבר, הילד "התאנש" באופן הדרגתי וזה אפשר לו להיות חלק ממוסד מיוחד, שם יכול היה לחיות ולסבול את ה"לחיות ביחד עם אחרים".
זה כבר 40 שנה, והקשר ביננו לא נגמר אף פעם. בגלל התביעה של האם, הצוות ששומר עליו מביא אותו קבוע לקליניקה שלי אחת לחודש, כדי לדבר אתו על הקשיים שהוא פוגש בחיים היומיומיים שלו.
אני מנסה לפענח מה שתפסתי בהתנהגות הפציינט שלא אמר אף מילה, אבל ביטא את הסיפוק והחוסר סיפוק שלו. כשאני חושב על המקום שתפסתי בדיספוזיטיב הזה אני יכול לומר שאיך שהצוות לוקח אותו קשור לעניין שאני הצלחתי לתת להם. היתר הרוויחו את הליווי שהוא הרוויח - לפסיכואנליזה יש מקום מרכזי במערך הטיפולי.
*
כתוצאה מהמקרה הזה אני יכול לומר שבזה שקראתי לו "הילד עם המגפיים שאף פעם לא דבר" - יכולתי לזהות את הקושי/דחיה של עולם השפה. הוא הראה לי כמה הוא רגיש לזה. ההרפתקה ההעברתית שחוויתי על בשרי הוכיחה עד כמה הילד הוא בן ערובה של המלים. אני הנחתי שיש לו סיבות טובות לא לסמוך על המלים.
במלים אחרות, אני חושב שהבעיה המרכזית אינה שונה מזו שהאוטיסטים שמסבירים לנו: "קושי של סובייקט להיכנס בקשר של מילה, עם דיבור, כי איננו יכול לצאת מהרודנות של המסמן שמתיישב עליו בצורה טוטליטרית" זה מתייחס לקושי של הסובייקט לעמוד מול המבנה של השפה. זה קורה גם באוטיזם של קאנר וגם באוטיזם של אספרגר.
***
אנחנו לא יכולים אלא לראות שיש בעיות פחות או יותר מסיביות ביחס של הסובייקט לשפה. למי שנמצא בתיאוריות האורגניסטיות, זוהי תוצאה של חוסר תפקוד במוח. למי שנשען על ילדים עזובים בבית חולים יש נטייה לחשוב על סיבה נפשית שמגיעה כתוצאה מיחס קטסטרופלי עם האחר. אבל, בכל צורה, כולם יסכימו שהסובייקט הקרוי אוטיסט, יש לו יחס מאד מיוחד לשפה.
***
לְמה נקרא האחר הגדול? (המעמד הסימבולי)
זה מעמד מיתי שכל אחד בונה לעצמו, חי בדיאלוג אתו, נלחם נגדו וסוגד לו.
הרעיון בא מזה שהמשמעות של הקיום שלנו לא שייכת לנו. זה נרשם לפני שעשו אותנו מצד הורינו. מאז שאנחנו מגיעים לעולם אנחנו חייבים להשתחרר מזה. לכן קבלנו את המתנה של המילה, כי היא שמאפשרת לנו להעמיד בשאלה את הקיום שלנו, כי אנחנו חושבים שקבלנו את זה מהאחר. אנחנו מסכימים לעשות את מאמץ הדיבור כי אנחנו מקבלים את הניכור לאחר, ואנחנו רוצים להאמין לו שהוא יספק את הצרכים שלנו. אנחנו מאמינים לו שהוא יודע מה הסיבה לקיום שלנו.
האחר הגדול, המקום שממנו מוסרים מסמנים שמצביעים על הסובייקט הוא "המקום של הסמלי". חשוב להפריד את זה מ"מילון". המילון לא יכול לתפוס את "המקצוע של האחר הגדול". לכמה אוטיסטים המילון מהווה מקלט. אבל בעוד שהמילון לאוטיסט זה מקום בטוח, הוא לא יכול לסבול לתת מעמד לאחר הגדול. זה הכרחי שהמקום הסמלי יהיה בבשר (ייחרט בבשר) על ידי פרטנר שחי או היה חי. זו האנשה של מעמד האחר הגדול, זה נותן לו פונקציה, וזו הסיבה שהוא בתוך הגוף. אין לו תשובה לכל. הוא אניגמטי וקפריזי, אבל אנחנו מניחים לו תשוקה. הסובייקט מובנה על ידי התשוקה שמניחים לאחר.
נראה שהאוטיזם מעיד על בעיה מסיבית ביחס של הסובייקט עם האחר - זו עובדה קלינית. ואמנם, האוטיסט מכחיש את הקיום, הוא דוחה כל אחר, בורח וסוגר אוזניים. הוא סובל באופן קיצוני בכל מה שקשור לתפיסה ליטראלית את המשפטים שהוא שומע כמשפטים של "סדר שחייבים" כי זה מאיים עליו: לשמוע את מה שמישהו אומר לו שהוא צריך לעשות.
היחס למילה שמוכיח כניעה אבסולוטית לשפה ודחיה מכניסה לשיח - לאוטיסט אין אחר גדול! זה לא אומר שהוא לא בשפה - הוא חי תפוס לגמרי על ידי השפה. אנחנו נניח שהסימפטומים קיימים כדי שיוכל להגן על עצמו.
אוטיסט הוא סובייקט, שכדי לא להעלם כולו ברישום הסימבולי, הוא דוחה את העיקרון של הזדהות עם המסמן.
הלוגיקה של רישום מסמן נסבלת רק אם יש אחר גדול. בדרך כלל יש שותף ויש מסמנים שהולכים וחוזרים. למשל: אמא תגיד, "ילד", הילד יגיד בחזרה, "אמא". משמעות המקום של האחר היא שיש מישהו שמוכן לעשות החלפה של אובייקטים. זהו עקרון הכניסה לשיח של האחר על ידי התביעה.
כדי לספק צרכים, האדם הקטן שנולד לגמרי תלוי, עובר דרך התביעות של האחר. כדי להתייחס לתביעות של האחר הוא צריך לקבל יותר את הללנג (שפת אם). כשיש ללנג יש מישהו להתייחס אליו.
אני נזכר שקראו לי באופן דחוף למחלקת ילדים כדי לראות תינוק שהגיע לבית חולים בגלל בעיית ריאות. האמא שהייתה בקשיים ניצלה את האשפוז כדי לעזוב אותו. התינוק סובב את הראש בכל פעם שהציעו לו בקבוק, בעיקר כשהמאכיל חיפש את המבט שלו. היה צריך הרבה סבלנות ולהגיד דברים עד שיקבל את השדה של המבט. אחת האחיות הייתה צריכה להשתמש בקול שלה כדי לחפש את המבט של התינוק. מדובר בנקודה הכרחית לכל מי שעובד עם ילדים אוטיסטים: המבט של האחר יכול להיות רודפני - "עין רעה". זה מבט לא מוטען משמעות של אמא שרוצה לתת לילד אובייקט. ולכן הוא מחפש לברוח מהמבט. בריפוי עם ילד אוטיסט נשים לב הרבה פעמים שהילד לא זז כשהוא מדמיין שהוא תחת המבט של המטפל. אם כך, אם האשפוז נותן לנו מודל שמאפשר לקרוא את הקליניקה של האוטיזם, לא נוכל להאמין שבשביל האנליטיקאים האמא היא בהכרח אמא שדוחה.
בדרך כלל האמא היא הראשונה לשים לב לבעיה של הקשר אם-תינוק. רופא הילדים לרוב לא מאמין ומרגיע. לרוב אמא כזו היא זו שדווקא ברגע הזה לא מצליחה לתפוס את המקום של האחר הגדול. יש לנו נטייה לבלבל את האחר הגדול עם האמא הממשית. האבא הוא גם חלק מהאחר הגדול. חשוב לדייק ולהגיד שהאחר הגדול הוא "מעמד סמלי". מה שנרשם זה היחס עם הסמלי שהוא מקודד בין האבא והאמא. אז הילד ימצא את המקום שלו במקום של האמא שהוא המבנה הסמלי של האחר=האמא היא לא כולה אמא, היא גם האשה של האבא.
מה שנוכל להגיד על העמדה האוטיסטית בשלב הראשון: סובייקט שלא מוצא את מקומו אצל האחר, כלומר, במבנה הסמלי שההורים שייכים אליו. בשביל האוטיסט אין אחר גדול. אבל יש שפה. השפה תמיד שם, גם למי שלא מדבר/שומע. לשפה יש חוקים, דקדוק. אבל אין את האחר הגדול שמאפשר לעשות עם השפה ניסוח, האנשה. השפה שלא מחוברת לאחר מתקבלת כציווי בלתי נסבל. וזה מה שקרה עם הילד הקטן בפגישה עם המגפיים.
אנחנו יכולים להניח שהסובייקט האוטיסט חייב להגן על עצמו מהדיקטטורה של השפה ולדחות את ההזדהות המסמנית. האבא יגיד: "תלך להתקלח", הוא יהיה באימה מזה, אין לו אוויר.
כדי שנוכל להיות מזוהים עם האחר ועל ידי האחר, נקבל את רישום תשוקת האחר על ההוויה. אנחנו מקבלים להיות מנוכרים, ושהוא יזהה אותנו כגוף, כיחידה. אם ילד מזהה את עצמו ביחידה בתוך הגוף זה כי הוא מרגיש שגופו הוא אובייקט של תשוקת האחר. כלומר, לא כל חווית התינוק היא של ניכור, זה חלקממנו וחלק בורח מזה. החלק שבורח מהניכור הוא שיעשה את המחיר והפרס. הניכור אפשרי רק בתנאי שיש שארית. זה מה שיוצר האקיווק שיש במילה, האי הבנה. זה מה שנותן את האוויר לשיח.
כדי להסביר את המבנה של הניכור המסמני אני אסביר את מודל היחס הדיאלקטי של אדון ועבד:
בימי קדם, האדון הלך למלחמה בלי לפחד למות, רק בשביל האדון הוא בסיכון לאבד את הגוף. העבד, הוא מי שבשדה הקרב מוותר, נכנע כי הוא מעדיף לוותר על הכבוד, כדי להתענג על החיים. הוא לא במקום יותר בטוח, אלא, כשיהפוך להיות רכוש של האדון: אוסרים עליו את החופש של הגוף שלו. אם העבד מקבל שיילקח ממנו החופש, זה כדי לשמור על גופו. הוא יכול לשאת את הניכור במידה שהוא לא לגמרי תפוס בעסקה. גופו אמנם רכוש האדון, אבל העבד לא מצמצם את כל הווייתו לגוף. הוא לא שייך בגוף ובנשמה לאדון. זה הגרעין של יחסי אדון-עבד: הנפש שאינה רכוש האדון.
בכל הקומדיות נראה את אלו שצוחקים על האדון, על חוסר האונים על שאינו יודע המון דברים - היחס של הסובייקט לאחר. הסובייקט הוא בניכור לאחר וגם לגוף שלו, שמהווה יחידה שנרשמים עליה מסמנים של האחר, לפי העיקרון שמה שהגוף מייצב כאובייקט הוא תשוקה לאחר.
2 נקודות:
האחר הגדול הוא המעמד הסמלי. זוהי טקסטורה של יחסים לא מודעים, תשוקות לא מודעות של האב והאם שמאחדים משהו בלי שנדע. האחר לא מודע, אנו האובייקט שלו אבל הוא לא יודע את זה.
הגוף שלנו אם כך מנוכר אבל לא צמצמנו את כל ההוויה לגוף שהוא רכוש סמלי של האחר. יש חלק שבורח, והשוליים של הניכור הזה זה החלק המפתיע שהסובייקט מוצא כסיבה של תשוקתו ושלו.
אם מסגלים את הסיטואציה האוטיסטית למוד הזה, שהאחר שלא קיים בשביל האוטיסט ושיש לו כוח טוטליטרי, שזה הכוח של השפה עם החוקים הלוגים הבלתי אנושיים - מהכוח הזה הסובייקט לא יכול לברוח והוא נכנע בצורה שמוחקת אותו. אם כך, נוכל לתפוס את הפתרון האוטיסטי כבריחה האחרונה - להישאר לגמרי מחוץ לשיח כדי לא להיות שבויים של המלים.
ההיפותזה הזו מאפשרת להסביר התנהגויות פיזיות פרדוקסליות של אוטיסטים שנראים סובלים כאילו לא היה להם גוף. יש גוף כשקבלנו רישום של ההוויה במטפורה שהציע האחר. לאוטיסט אין גוף כי הוא לגמרי נתפס בשפה - אין לו גוף סימבולי ואין לו גוף דמיוני.
לסיום: אם עקבתם אחרי, אתם מבינים שהאנליטיקאים לא ממליצים על חינוך ילד אוטיסט בכל מחיר. לפתרון החינוכי יש סכנה להוביל לעינוי והחינוך ימצא עצמו במקום של הפרטנר הטוטליטרי - איפה שהאוטיסט מחקה אותו.
כשמישהו לוקח על עצמו טיפול צריך לשמור חלק חופשי. לכבד מה שנניח כסובייקטיביות אצל הילדים הללו, לכבד את העמדה של הכניסה פנימה כמשהו הכרחי - ויטאלי. כדאי להיות מאד עדינים בביוּת של הילד, וללכת לאט לאט, כדי לתפוס ולהתרשם מהנוסחה ששמעתי מאותה אחות שדברתי עליה: "לתפוש את המבט של הילד דרך הקול". ללכת לאט לאט כדי לאלף/להרגיע - כך ניגשים לילד אוטיסט. זה מתחבר לי לקטע של השועל בנסיך הקטן. הפרוטגוניסט של הנסיך הקטן זו מטפורה לאוטיסט: הוא אבוד, לבד בכוכב והוא פוגש את הכפיל שלו, השועל - שנותן לו עצה כדי להיכנס בקשר אתו:
"תאלף אותי" אומר השועל
"מה לעשות?" שואל הנסיך הקטן"
"אתה חייב להיות מאד סבלני. תתיישב קצת רחוק ממני בדשא. אני אביט בך מזווית העין ואתה לא תגיד כלום כי השפה זה מקור לאי הבנות. אבל כל יום תוכל לשבת קצת יותר קרוב".
למחרת חזר הנסיך הקטן ואמר: "הייתי צריך לחזור"
אומר השועל: "זה יהיה יותר טוב שתבוא תמיד באותה השעה. אם אתה בא בארבע אחר הצהרים, משלוש אני אתחיל להיות שמח. ברגע שמתקרבת השעה אהיה כל פעם יותר שמח. בארבע אהיה מאד מרוגש/באי שקט ואגלה את מקור האושר. אבל אם תבוא ולא אדע מתי אני לא אדע באיזה שעה להכין את הלב"
*
צריך שיהיו טקסים... ריטואלים...
[1] ההרצאה ניתנה במסגרת Forum Encore פורום עוד-לאקאן, הפורום הישראלי של השדה הלקאניאני הבינלאומי.
[2] ברנארד נומינה הוא פסיכיאטר, אנליטיקאי חבר האקול הפסיכואנליטי של הפורום של השדה הלקאניאני; מלמד בקולג' של קליניקה פסיכואנליטית של דרום-מזרח צרפת; מרצה ברומא, מילנו, מדריד.
[3] הערה: שם המקרה מהדהד עם סיפור "החתול במגפיים", על ילד שירש רק חתול, בעוד כולם קבלו את כל הירושה שהייתה, והוא מרגיש מרומה. החתול שירש הוא חתול מדבר מיכול בעזרת המגפיים לגמוע מרחקים ארוכים.