Les non dupes errent ( Nom du pere)[1]
אלה שאינם מרומים- תוהים, טועים ,תועים...
קריאה של ברנאר נומינה[2] בסמינר 21[3] של ז'אק לאקאן
תרגום - אנה גלמן ומוריאל שמלה
עריכה - בינה ברגמן ורונית שי
מתוך ידיעה על זה שכמה מכם ניסיתם לקרוא את הסמינר הזה השנה, אני אנסה לעשות סיכום של הקריאה בסמינר זה. אני מדגיש שזו רק הקריאה שלי, ואני לא מתיימר לחייב אתכם לקבל אותה. לא כולנו קוראים באותה הצורה וההבדלים ביננו מאד מלמדים. לקרוא לבד לא מתייחס רק לאחד שמניחים לו שהוא יודע לקרוא. לקרוא לבד זה בעצם "להיות בחסר" מאותו הידע שיש בקריאות שונות ושיש לו יותר תרומה.
אנחנו נראה את זה בהמשך הקריאה בסמינר זה שלאקאן שואל רבות על היחס שלנו לידע. הוא מתייחס בשיעור ה11, לקהילה קטנה של מתמטיקאים אשר מחליפים דעות על המושג עיגולי או "ציקלואיד" (cycloid), דבר שהיה לגמרי מיותר בתקופה של פסקל, כרכבי, פרמה ו (מתמטיקאים) אחרים, והוא אמר באופן מדויק שהוא היה רוצה מאד לראות התייצבות של סוג של "רפובליקה" של ה"ציקלואדי" בקהילה האנליטית. המסקנה שאפשר להשיג היא שיש צורך באחדים על מנת להוליד את התשוקה לידע. לבד זה לא הולך.
אם כך, אני הולך להציע לכם את נקודות התייחסות שלי לסמינר זה של לאקאן שאני מעריך באופן מיוחד. ZV בשבילי סמינר חשוב, כי הוא נותן לנו עקרונות היסוד של הלוגיקה הבורומאית, וזה הכרחי לקרוא את הסמינר הזה לפני שניגשים לRSI או לסינטום.
*
נתחיל מההתחלה
מהשיעור הראשון, לאקאן מדבר על מה שהוא מכנה את "שלושת הממדים בצרפתית, שמפרידים בין DIT-נאמר ו"מנסיון" (mension - הגד. זה נשמע כמו mansion שזה ווילה, בית גדול ). שלושת הממדים בחלל שההוויה המדברת שוכנת בהם הינם: הסמלי, הדמיוני והממשי. בדרך כלל כשאנו מדברים על שלושה ממדים, אנחנו מתייחסים לקואורדינטות הקרטזיאניות של החלל הגאומטרי. כאן זה מתייחס למשהו אחר, מדובר במרחב אחר והקואורדינטות הן ביחס למה שנאמר. זוהי עובדה ששלושת ממדים אלו מתקשרים זה לזה, וזה הכרחי להסכים שהאופן היחיד להגדיר פה נקודה הוא ההידוק ביניהם
הנקודה הזאת מהי? זו הנקודה שאנחנו.
ולכן, על מנת להבטיח שאנחנו קיימים, אנחנו צריכים שההידוק יעשה. יש לנו צורך שתעשה קשירה. הקשירה הזאת עבור לאקאן היא בהחלט תוצאה של אומר. יש צורך לציין שלאקאן מדגיש מתחילת הסמינר ששלושת הממדים הם בהחלט שווים, במובן שזה לא משנה איזה מהם יכול לחבר בין השניים האחרים. מלכתחילה לכל ממד יש את הקונסיסטנטיות שלו, שאין לה דבר עם השניים האחרים. הדמיוני למשל נבדל מהסמלי, והוא מחייב את הממשי, שמוגדר כ"זה שאינו דמיוני ואינו סמלי". אם לומר זאת אחרת: הואSIST EX- לשניים האחרים כדי לקשור האחד עם השני.
עם הקשירה הזאת לאקאן משתדל להגדיר את החלל של ההוויה המדברת. הוא מדייק ואומר שאלה שדוחים את האפשרות להיות ״תפוסים״ על ידי מבנה זה של החלל, הם הלא מרומים של המבנה, והם נודדים-תועים. זה מוביל את לאקאן להצהיר על עקרון אתי בשביל הפסיכואנליטיקאים: אין זה ענין של להיות לא מרומים של המבנה. ההפך הוא הנכון. הכוונה היא להיות "תמיד עוד מרומים–תוהים של הידע הזה, של הלא מודע, שבסופו של דבר, הוא המארז היחיד של הידע שלנו." חייבים להיות מרומים, זאת אומרת להתהדק/לדבוק למבנה. יש שלוש דרכים להיות מרומה בשביל לאקאן: להיות מרומה של המבנה, זאת אומרת מרומה של הממשי. להיות מרומה של הלא מודע, ולבסוף, להיות מרומה של האב. שלושת הדרכים להיות מרומה קשורות באופן ברור.
להיות "DUPE", זה ביטוי צרפתי מאד חמקמק שלא ניתן לתרגום בשפות אחרות. לא מדובר על להיות טיפש, או פתי, כמו שאומרים בצרפתית ("לבלבל בין שלפוחית לפנס") לטעות. מדובר לרוב בהסכמה לקבל את זה שהאמת לא ניתנת להיאמר ושאין לנו דרכים אחרות להגיע אליה חוץ מהנראות של השפה, על מנת להסביר לעצמנו את העולם. להיות "DUPE", בשביל לאקאן, זו מילה נרדפת ל"לעשות עם" מראית העין בשביל להתקרב אל הממשי. להיות "DUPE" זה גם, לפיו, לתת אמון בלוגיקה של המבנה, ״להשתחוות״ אליו. כל הסמינר הזה מסתובב סביב העמדה הזאת של לאקאן מול הלוגיקה שהוא מגלה לאט לאט, הלוגיקה של הקשירה הבורומאית והכתיבה שלה.
מה שמעניין אותנו בעובדה של להיות מרומה של הממשי זה שלאקאן מתייחס לפרויד, ובמיוחד למאמר שלו על הגבולות של מה שניתן לפרש, שם מתווספות כמה התייחסויות על האוקולטיזם (מסתוריות). לאקאן שם לב שפרויד לוקח את הנושא מאד ברצינות והוא משער שהוא היה מרומה מהממשי: "המרומה הטוב, ההוא שלא תועה, הכרחי שיהיה לו חלק של ממשי בו הוא תועה."
אפשר לשאול את השאלה: האם הכרחי להיות "DUPE" של הקשירה הבורומאית? התשובה היא שכן, ללא כל ספק. לאקאן הטיב להראות לנו איך הוא עצמו היה "DUPE". להיות "DUPE" של הקשירה הבורומאית לא מבקש לומר שצריך לקחת במפורש את המבנה הזה ולהשתדל להוכיח את הקיום הממשי של הקשירה, שנמצאת בגוף של הבן אדם, או שהיא בתוך הנפש שלו. לקשירה הבורומאית אין שום סוג של הווייה. היא רק מגדירה את הנקודה שאנחנו בחלל של ההוויה המדברת. לאקאן מגדיר את הנקודה הזו בשיעור השלישי כ"נקודה של מתיחה בין הסמלי שלכם, הדמיוני והממשי שלכם. אתם לא מרגישים שהזמן שלכם נמתח? זה מרמז לחשוב שהחלל כולל את הזמן, ושהזמן אינו אלא רצף רגעים של מתיחה. זה יכול לבטא מספיק טוב את היחס שיש בין הזמן והתרמית הזאת הנקראת בשם נצח. הזמן הוא אולי רק זה: השלישיות של החלל, מה שיוצא מהידוק ללא פתרון".
הקטע הזה חשוב מאד בשבילי כי הוא מרמז שהקשירה מניחה את הזמן. אני מתכוון לכתוב ספר בקיץ הזה ואני הולך להקדיש אותו לשאלת הזמן. אני יכול לומר לכם שהלוגיקה הבורומאית הובילה אותי לעשות קריאה מחודשת של הגדרת הזמן אצל הקדוש אגוסטין. שמתי לב שהווה, עבר ועתיד הם שלושה ממדים שחייבים להתקשר באופן בורומאי, על מנת שסובייקט אחד יוכל למצוא את עצמו בהיסטוריה שלו ושיוכל לקחת אחריות על הנוכחות שלו בעולם. הפתולוגיות הכי קשות, כמו האוטיזם או הסכיזופרניה, מראות מה שמתרחש אצל מי שאינו מרומה של הקשירה שלו בזמן. ההיסטוריה שלו לא ניתנת לכתיבה, והוא נידון להחזיק באופן כפייתי את רצף הרגעים העכשוויים בשביל להבטיח את ה"להיות" שלו בעולם.
תזכרו אם כך שהקשירה, כתוצאה של האומר על ההוויה המדברת, כוללת את הזמן. הקשירה מהדקת את הרשת של שלושת הממדים, ממשי סמלי ודמיוני, מהדקת את האובייקט שלא ניתן לאחיזה, שהוא הזמן של החי.
*
כעת אני מעונין להתייחס לנקודה עליה לאקאן חוזר ושהיא די בעייתית. אחרי שהוא אמר לנו שהפדגוגיה מלמדת איך לעשות את הקשירה בדרך הנכונה, מה שהינו למעשה כבר תכנית מכובדת, הוא אומר לנו שהתוצאה של הפדגוגיה הטובה היא לקבל קשירה בורומאית שאם "אחת מהטבעות חסרה לכם, אתם חייבים להיות משוגעים". מה שכן נורמאלי זה שכשאחד מהממדים נקרע מאיזה שהיא סיבה, אתם חייבים להפוך למשוגעים באמת".
לאקאן מוסיף שיש דרך אחרת לעשות את הקשירה, והיא הקשירה האולימפית. הקשירה הזו עשויה כך שכל טבעת קשורה לשתיים האחרות. התוצאה היא ש"אם אחת מהטבעות נפתחת בגלל דבר שלא שייך לכם, אתם לא הופכים למשוגעים, כי גם אם אתם יודעים את זה וגם אם או לא, שתי הטבעות האחרות מחזיקות ביחד, וזה רוצה לומר שאתם נוירוטיים. תמיד אמרתי שאנחנו לא יודעים מספיק שהנוירוטיים הם בלתי נלאים! האנשים היחידים שראיתי איך הם מתנהגים בצורה מדהימה במלחמה האחרונה הם הנוירוטיים שלי, אלה שאני עדיין לא ריפאתי. הם היו משהו נשגב. כלום לא גרם להם פחד. אם זה הממשי הדמיוני או הסמלי שהיה חסר להם, הם ספגו את המכה". לאקאן מדגים את התזה שלו עם המקרה של הנס הקטן שדרכו הוא מציע לנו קשירה אולימפית: "הוא נוירוטי, כי אם חותכים אחד, השניים האחרים מחזיקים ביחד תמיד"
*
נקודה חשובה נוספת שברצוני להדגיש היא הנקודה שהוא מפתח בשיעור 4, זאת אומרת: יש שלוש אפשרויות לעשות את הקשירה, תלוי באיזה ממד נשתמש כאמצעי. הוא מזכיר לנו שהוא התחיל להשתמש בקשירה הבורומאית מהאומר של האהבה. האומר של האהבה הוא אירוע, וזה אירוע של אומר שהקשירה כותבת. תהיינה אם כך צורות רבות של איך לעשות את הקשירה של אהבה, תלוי אם נשתמש בסמלי, בדמיוני או בממשי כתווך לקשירה של שני הממדים האחרים:
הסמלי כאמצעי = האהבה האלוהית
לאקאן חוזר לתפוס את התזה הפרוידיאנית שנמצאת בעתיד של אשליה: הבן אדם נמתח בין הדרישות של הגוף שלו, הדרישות של החיים בחברה, והדרישות של הממשי. וזו כבר קשירה שבתוכה נוכל להתייחס לדרישות של הגוף בצד של הדמיוני, הדרישות של חיי החברה בצד של הסמלי והדרישות של הממשי בצד של הממשי. זה מה שלאקאן חוזר ותופס בדרך שלו בפרק הזה, כשהוא יטמיע את הגוף בצד של הדמיוני, וגורלו, כבן תמותה לממשי. האהבה האלוהית מאפשרת אמצעי לפיוס בין שני הרישומים של הדרישות המנוגדות. אם אתם אוהבים את אלוהים, אז גופכם לא ימות, יהיו לכם חיים נצחיים.
הדמיוני כאמצעי = האהבה החצרונית
אנחנו מגיעים לצורה השנייה של עשיית הקשירה: כשקושרים את הדמיוני בין הסמלי, והתענגות כממשי, כמוות. זה לפי לאקאן העיקרון של האהבה החצרונית. האהבה החצרונית היא בסדר של האומר, וגם של ה"לומר היטב", זה לא מהווה ספק. זהו אומר היוצא מהדמיוני המוצב באמצע. מה שנראה לי שאני מבין, זה שלצאת ולומר את האומר של אהבה מהדמיוני, זה לשים את הדגש על מה שלאקאן מכנה "הדמיוני של היופי". והוא מוסיף "זה מתגבש ותופס גוף באהבה כאמצעי" המשפט הזה מתבהר לאור הכתיבה של סטנדל (STANDEL) תחת הכותרת "על אהבה".
סטנדל לומד שם עם הרבה זהירות את התנאים להולדת האהבה. הוא משתמש במטפורה מוצלחת, עד כדי כך, שאנחנו אומרים שהוא מי שעשה את השימוש הראשון במטפורה של הגבישיות. סטנדל מספר שהוא הלך בחברה טובה לבקר את מכרות המלח של זלצבורג ושבמהלך הביקור נתנו לו במתנה זרד של עץ ועליו גבישים של מלח מבריק.
"במכרות מלח באלין, בזלצבורג, העובדים במכרה זורקים בעומקים המוזנחים של המכרה זרד של עץ ללא עלים בחורף; אחרי שניים או שלושה חודשים, כתוצאה מהאפקט של מים מלאי חלקיקים מלוחים שהרטיבו את הענף... הם מצאו אותם מכוסים על ידי גבישים זוהרים. הענפים הכי קטנים, משובצים על ידי אין סוף גבישים קטנים מסנוורים וכבר אי אפשר היה להכיר את הענף הראשוני."
בשביל סטנדל, האהבה נולדת מגבישיות. "מה שאני מכנה גבישיות, זה האופרציה של הרוח שלוקחת מכל מה שנוכח לתגלית של האובייקט האהוב ויוצרת מושלמויות חדשות"
סטנדל נהנה אם כך בהופעה הפיזית הקטנה, לתת לאיטלקייה יפה שמלווה אותו בביקור למכרה המלח נקודת מבטו על הולדת האהבה. האישה שמבינה טוב מאד את כוונת המטפורה אומרת לו: "אה, הבנתי, ברגע בו אתה מתחיל להתעסק עם אישה אתה לא רואה אותה כבר כמו שהיא במציאות, אלא כך כמו שהיא מתאימה לך שהיא תהיה. אתה משווה את האשליות הטובות שיוצרות את ההתחלה של העניין לאבני חן היפות המכסות את הענף ללא עלים בחורף, ושרק נראות לעין של הגבר הצעיר שמתחיל לאהוב."
"זה זה", ממשיך סטנדל, "שעושה שהכוונות של המאהבים נראות כל כך מגוחכות לאנשים שהם בורים בהבנת הפנומן של הגבישיות."
"אה, אתה קורה לזה גבישיות, אמרה היא; אז טוב! אדוני, תתגבש בשבילי?"
עכשיו אנחנו מבינים טוב יותר מה לאקאן רוצה לומר כשהוא אומר שהדמיוני של האהבה קושר את הממשי של המוות (הענף של עץ מת), כסמלי של היהלום שמבטיח לך התענגות שלא ניתנת להשוואה.
הממשי כאמצעי = המזוכיזם
ועכשיו, בקונפיגורציה השלישית, היכן שהממשי כאמצעי מקבל עליו את אחריות לטעון את הגוף למען ההתענגות, מה שלמעשה הינו התשוקה הפרוורטית. האחר מתענג, בעל כורחו. אנחנו נמצאים במשלב של הסאדו-מזוכיזם.
אם זה הממשי שמוצב באמצע, הממשי מוטעם למוות, מה זה המוות, כממשי? מה הוא עושה בסיפור הזה?
אנחנו לא יכולים להאמין שהמזוכיזם תובע שנגרום לו למות, אם זה לא מצחוק, כמו שאומרים. המזוכיזם הוא אם כך משהו רציני מאד. הוא דואג לכללים בשביל הפרוטוקולים של ההתענגות. נוכל לומר שהוא מממש את היחס של גופו להתענגות. הפרוטוקול שהוא מציב בשביל ההגשמה הזאת, למתבונן מבחוץ, מעורר צחוק. אבל הוא, הוא לא רואה את הגיחוך של המצב שאליו הוא נכנס, כי הברכה שבהתענגות שלו הופכת אותו לעיוור. אפשר לומר שהוא תופס את עצמו בעמדה המזוכיסטית כיהלום שאין כמוהו. זה ברור שהפרטנר שלו הוא רק אמצעי לממש את המטרה שלו, שבסופו של דבר היא פסגת הנרקיסיזם: להעטות על עצמו את גבישי הזוהר של אובייקט התשוקה. זה מה שגרם ללאקאן לומר בסמינר שלו על המועקה, ש"לזהות את עצמו כאובייקט של תשוקה, זה תמיד מזוכיסטי".
מה שאני לוקח מגרסאות הקשירה של האהבה שלאקאן מציע לנו, זה שהקשירה נעשית משלושה אלמנטים. יש צורך בשלושה בשביל האהבה. לאקאן אומר: שניים אינם מתחברים, ולכן יש צורך בשלישי כאמצעי לחבר ביניהם. זו דרך להגיד שאין יחס מיני. וזה מה שלאקאן אומר לנו בצורה מאד ברורה בסמינר הזה, במיוחד בשיעור 6: "הממשי זה שלוש, מה שנובע מהעובדה שאין יחס מיני שיכול להיכתב" וזה מה שלאקאן מכנה בהמשך: "המסתוריות של השניים". הוא גם אומר שהלא מודע ממציא איפה שאין יחס מיני. נקודה זאת חשובה והיא משכה את תשומת ליבי בפעם הראשונה שקראתי את הסמינר.
*
בשיעור 8 לאקאן אומר שהקשירה הבורומאית אינה מספיקה לשיים אותה, וגם לא לצייר אותה, חייבים לעשות אותה. הוא עצמו מנסה לעשות זאת במהלך הסמינר. הוא אמר שם: "במה שאני עושה פה, כאנליטיקאי, על זה אני מדבר: אני לא מגלה את האמת, אני ממציא אותה. ולזה אני מוסיף שזה הידע. כי, מסקרן הדבר: שאף אחד לא נשאל אף פעם מה זה הידע!"
לאקאן אמר לנו שהוא גילה זאת במהלך הקשבה לפציינטית, שבעקבותיה הוא כתב מחדש את התזה שלו. הוא שם לב שהרבה דברים שהיא אמרה שראתה, היו דברים שהיא המציאה. כתוצאה מהמפגש עם הידע המומצא, לאקאן פנה לכוון הפסיכואנליזה.
חושבים מלכתחילה שהידע הוא הידע על האמת. זוהי טעות גסה שיכולה להוביל לכל השיגעונות, לכל ה"טוטליטריזמים". הידע לא מסתכם בלדעת את האמת. הידע הוא המצאה. זה במיוחד מתאים ללא מודע כידע. הלא מודע הוא ידע מומצא, וכמו שאמרתי לפני רגע, ידע מומצא במקום השניים שאינם, ומהעדר של היחס של שניים.
*
אני ניגש עכשיו להציג נקודה שלאקאן רמז עליה במעט אבל שנראית לי חשובה במיוחד בשיעור 10. לאקאן מתאר את כתיבת הקשירה, דבר שעדיין לא הצליח אצל המתמטיקאים. הקשירה נכתבת כמסלול מכוון להצלבות. לפעמים זה מנהרה, לפעמים גשר. על מנת שהקשירה תהיה בורומאית, זה הכרחי שאחרי כל מנהרה יבוא גשר. לאקאן לא ידע, כי המתמטיקאים עדיין לא המציאו את הכתיבה או הרישום של הקשרים, אבל היום אנחנו יודעים שהקשירה נכתבת על יד "פולינום" שמתאר את הרצף של ההצלבות. לאקאן כבר שם לב שהקשירה היא הכתיבה של הרצף, והוא מקשר את זה עם הירושה. הוא עושה את החיבור שבין הקשירה המדויקת, הקשירה שיש לה את הצורה הטובה, לבין תואר האצולה שיורשים במשפחות הטובות.
משם בא הרעיון, שמה שמעבירים ברישום הטוב, זה שם האב.
אפשר לחשוב שבמקרים של דחיית פונקציית שם האב יש כישלון של קשירה שמעבירים לדור הבא. מי שיורש כשל בקשירה יצטרך למצוא את האמצעים שלו על מנת לתקן ולהמציא צורת תיקון של הקשירה המשובשת.
לאקאן משווה את הכתיבה המדויקת של הקשירה לשם האב, וזה מוביל אותנו להתייחס לשם האב כאומר, כי הקשירה הבורומאית היא הרישום של אומר. הוא מוסיף ואומר ״שלא״. הכרחי לציין שבצרפתית יש צליל דומה ל"לא" ול "שם". שם האב מביא אותנו לא רק לאב שנותן שם, אלא לאב שאומר ״שלא״. זאת המשמעות העמוקה של תסביך אדיפוס.
לאקאן מציין שיש אפשרות ששם האב שנכשל בפונקציה שלו יוחלף על ידי פונקציה של "להיות משויים ל...": "להיות משויים למשהו נמצא בהחלט כתחליף של שם האב. אלא שבמקרה זה האם בדרך כלל מספיקה לבדה לעצב את הפרויקט."
יש לנו דוגמא מאד ברורה עם מה שקרה לנשיא שרבר, ושללא ספק זירז את הנפילה האחרונה שלו לפסיכוזה.
במה שקשור לאירוע השלישי, אנחנו חייבים ללכת אל מעבר לקריאה של פרויד ולהתייחסות של לאקאן, כי לא לאחד ולא לשני הייתה הגישה לתיק של שרבר כפי שיש לנו היום.
מצאנו בארכיונים של משפחת שרבר הצהרה של שרבר שעונה לדרישה שנשלחה לו על ידי חברה מלייפציג: "החברים של איגודי שרבר" על כך שיעשה בוררות בסכסוך שנוצר בין כמה קבוצות שדורשות מדר' מוריס שרבר תרומה שניתנה על ידי אמו של שרבר לכמה מהחברות הללו. היו כמה שחשבו את עצמן כעם יותר זכויות מאחרות. אביו של שרבר היה יזם של דרך חינוך מסוימת וכמה חברות בלייפציג דרשו את שמו בשביל לקנות גינות לגידול עצמי בפריפריה של העיר: גני שרבר. בסתיו 1907, עם מותה של אמו של שרבר, כמה חברות ביקשו מהבן שהוא ייקח חלק בסכסוך ויחשוף את המזייפים, זאת אומרת את אילו שקונים חלקות אדמה ומנצלים בשם ה "האידאליזם של אדמה לגידול עצמי", בשם אביו של שרבר.
הם תובעים ממנו לתפוס את המילה בשם האב, וזה בדיוק מה ששרבר לא יכול היה לעשות. זה לא שהאידאל היה דחוי אצלו, אלא שהוא היה רק תוצר טהור של תשוקת האם, ללא כל יחס לאב, פרט לשם המשפחה. באופן מוזר, אחרי המוות של בעלה, האלמנה של מוריס שרבר עשתה כל מה שצריך בכדי להפוך את שם בעלה למפורסם, באמצעות תרומה לכמה חברות שתובעות עכשיו ממנו, וזה, למרות שהוא לא בנה אף פעם את "גינות שרבר". אחרי מות האם, שרבר מוצא את עצמו מול זיוף מסוים, כי הוא יודע " שהשיום המכובד הזה הוא רק תוצר של איווי האם".
אנחנו מוצאים פה באופן מדויק את הקואורדינטות של ה"לשיים ל..." המפורסם, שרק מגיע מהאיווי היחיד של האם, הלוקח על עצמו לפי לאקאן, את התו של "עיוות קטסטרופאלי", כלומר, של הדחיה. זה נכון שהשיום הזה עושה קשירה, אבל זוהי קשירה לגמרי חברתית, שאם היא לא בקשר לשם האב, היא לא מחזיקה. אילו בדיוק התנאים להתפרקות האחרונה של הפסיכוזה של שרבר.
*
אני עומד להציג נקודה שלאקאן מעלה בשיעור 12 שנראית לי חשובה: השאלה על האמת ביחס לידע.
"מה זאת אמת אחת אם לא תלונה". לאקאן מציין שעל האנליטיקאי "לקבל את האמת כתלונה".
לאקאן מגדיר את הממשי כספרה שלוש, זאת אומרת זאת שלא נכנסת, לא באחד של האוניברסלי, כמו שאנו תופסים את האוניברסלי הסמלי, וגם לא בחלוקה הקלה שמרגיעה אותנו, של השניים, שמאפיינת את העולם הדמיוני.
האמת גורמת סבל להוויה המדברת. רק לה היא גורמת סבל, כי להוויות שלא מדברות זה לא משנה מהו אמת ומהו שקר. האמת גורמת סבל להווייה המדברת כי היא מציבה תמיד את ההפך. מה שמקובל היום כאמת, יישלל ללא ספק מחר. וזה מה שלאקאן מכנה בצורה משעשעת ה"משוניות" של האמת. האמת היא "רקמה של סתירות, וזו הסיבה שהדבר הראשון שיש לעשות, זה לעקוב אחריה בכל המשונויות = הצורות המשונות שלה"
תשאירו את האמת למתמטיקאים. אם הם רוצים הם יעזו, וזה על חשבון הסיכון שלהם. הסיכון הוא שזה שיכול להוביל אותם לדת, או מה שמסוכן עוד יותר, זה יכול להוביל אותם לדליריום.
האמת מופיעה כמו רקמה של סתירות שהיינו רוצים לפתור. משם התלונה, כי לא מצליחים. לאקאן מגייס אותנו לרוב להסתדר עם זה, ולהגיע לאיחוד הבלתי אפשרי: החתונה בין השמיים והגיהינום. זו הכותרת של האוסף של וויליאם בלייק, משורר וצייר אנגלי של המאה ה-18.
הנישואים של השמיים והגיהינום נראה כטקסט מוזר, אבל מוצג כשיר פילוסופי שלאקאן מתייחס אליו ברמיזה.
מה שמפתיע אותי בטקסט זה החשיבות שבלייק נותן לביטויי ההפכים. הוא כותב בהקדמה: "ללא הפכים לא תהיה התקדמות. משיכה ודחייה, הגיון ואנרגיה, אהבה ושנאה - הכרחיים לקיום האנושי". ובאוסף של האפוריזמים שלו, בלייק מקפיד בעבודה פואטית על הטיפול בסתירות, אנו יכולים לקרוא זה ציטוט?
Truth can never be told so as to be understood and not be believed
זה סיבוב של משפט קצת מסובך, שבא לומר ש "לא ניתן לומר את האמת בצורה מובנת מבלי להפוך אותה לאובייקט של אמונה". לומר זאת אחרת, לצמצם את סתירת ההפכים, שזאת ההופעה הרגילה של האמת, לא יכול להוביל אלא לדת. הדרך לדת מצמצמת את האלטרנטיבה וכופה מובן.
אני לא בטוח שאפשר להגיד את זה על כל דת. אפשר להגיד את זה בבירור על הדת הקתולית, הדת שדורשת להיות הדת האמתית לכולם, האוניברסאלית. בשביל הדת היהודית זה קצת מסובך כי מרגישים היטב שהספורט המועדף של הרבנים של בית המדרש היה דווקא לחשוף את הסתירות על מנת מיד לנסות לצמצמן. ברור שחשו בטעם טוב ונהנו מהסתירות.
הדרך שלנו, הפסיכואנליטיקאים, היא לקבל את האמת כתלונה. תלונה בגלל שאי אפשר לומר אותה אלא בצורה לא מובנת, תלונה, שאי אפשר להרגיש אותה אלא כבעייתית, עשויה מסתירות. אי אפשר לומר אותה בצורה מובנת, אלא רק דרך כריתה של החצי השני. התלונה אינה יותר אמתית עקב כך. ובמובן זה, אני מציע להקשיב למה שלאקאן מכנה, ״האומר-המחצית של האמת", הצורות המשונות של האמת נובעות מכך שהיא לא ניתנת להיאמר אלא למחצה.
*
אני רוצה לסיים עם השאלה שלאקאן ניגש אליה בסוף הסמינר שלו: השאלה על הידע בממשי.
יש ידע בממשי, וזה מה שהמדע מגלה. למשל, חוק המשיכה. שני גופים נמשכים על ידי היחסיות שבין המסה שלהם וריבוע המרחק ביניהם. זה לא בהכרח שהגופים יודעים את הנוסחה על מנת להתנהל לפי החוק הזה. זה ידע, והוא עושה חוק. זה אופייני למה שלאקאן מכנה ידע בממשי.
למעט המחשבה על אלוהים כסדרן הגדול של החוקים של הממשי, אנחנו לא מניחים סובייקט שיש לו את הידע.
האם אפשר להשוות את הלא מודע לידע הזה בממשי? לאקאן משתמש ברישום של הקשירה הבורומאית בשביל לענות לשאלה. הוא אומר בהתחלה שהידע הזה של הלא מודע לא מופיע בממשי, אלא "בדרך שמובילה אותנו לממשי".
לאקאן מבקר בהמשך את הסכימה המצמצמת של הטופיקה השנייה של פרויד, שמשווה את האני לגוף ואת הלא מודע כ"הסתמי". הלא מודע מסבך את היחס של האני לעולם והופך אותו ללא הרמוני, "הלא מודע מתנהג כטפיל בקשר לעולם".
הגוף מתענג, זה עקרון החי. אבל יש עוד משהו שמחייה את הגוף, וזו הללשון, שהיא מעין טפיל. "המחייה" הזה מתנהג כטפיל, "נובע מהתענגות עודפת, שונה מזאת של הגוף, וההתענגות הזאת ממקמת אותנו בהתענגות הפאלית". ההתענגות הפאלית הינה אם כך מקבילה לשפה, ובהתאמה למובן. משם בא הרעיון שהמובן הוא רק מיני, בשביל להקל על העדר הרישום של היחס המיני. אם כך נוכל לדבר על הסמיוטיקה של הלא מודע. זה כולל את אי ההבנה, הכשל בלשון, כל מה שפליטת פה מנצלת - עליה נשען הפירוש האנליטי. ההקשבה הצפה גורמת לנו להקשיב למה שהאנליזנד אומר באופן אחר. "אנחנו שמים לב, כי אנחנו חשים את זה. את מה שהוא אמר אפשר היה לשמוע לגמרי אחרת. מכאן מתאפשר לתפוס מאיפה נובעת הסמיוטיקה שלו. היא מופיעה מהק-יום של הללשון. היא ק-יימת מעבר למה שהוא מאמין שהוא עולמו. לללשון יש את אותו הטפיל שיש להתענגות הפאלית ביחס לכל ההתענגויות האחרות, והיא זאת שקובעת, כטפיל בממשי, מהו הידע הלא מודע."
הללשון ביחס להתענגות הפאלית היא כמו הענפים לעץ. "לא משנה איזהו האלמנט של הללשון, זהו חוט של התענגות, ביחס להתענגות הפאלית. זה מה ששולח את השורשים שלו הכי רחוק בגוף".
*
השיעור נגמר בהתייחסות לנוסחאות הסקסואציה שהופכות את הפרו פוזיציות המקובלות. זאת המומחיות של לאקאן, להפוך את הדעות המקובלות, במיוחד כשמדובר ברעיונות שהתלמידים כבר עשו לעצמם מהלמידה שלו.
לקחת את נוסחאות הסקסואציה שמחלקות, כך זה נראה, את ההוויות המדברות בשני קטבים שונים: מצד אחד הגברים שעונים לחוק הפאלוס. מי שיהיה האינדיבידום הזכרי חייב לעבור דרך הפאלוס בשביל ליהנות. זה הסירוס עם גבול מסוים, הגבול של היוצא מהכלל ה"אבהי" שמניח שהיה אחד שניצל מהסירוס: אחד שבשבילו הפונקציה הזו נשללה. אחד שאומר לא. אחד שהיה יכול ליהנות מכל הנשים.
מהצד השני של הנשי, שלא הכול נכנס בלוגיקה הפאלית. הכלל הוא היעדרות הפוזיציה של היוצא מהכלל, מה שלאקאן מבטא באמירה ש"האישה לא קיימת". מה שלא יהיה הקושי של הלוגיקה הזאת, התלמידים של לאקאן אימצו אותה.
ובכן, בסוף הסמינר לאקאן מוחק את המסלול.
"לכל איקס, ...fx ,זה רוצה לומר בשביל האישה, כי הייתם יכולים להאמין שעם זה, מה שאני מציין זה כל הגברים? זאת אומרת הדרישה שאישה תראה שהגבר 'כולו שלה'. זה בטבע של אישה להיות קנאית, בטבע אהבתה". זה חייב שהוא יהיה כולו שלה, שדבר מההוויה של הגבר שלה לא יוכל לשרת התענגות אחרת. אבל היא "לא כולה" אוהבת, "תמיד נשאר חלקיק בשביל עצמה, של התענגותה הגופנית"
ובקשר לנוסחה של היוצא מהכלל, יש איקס אחד שאומר לא לפונקציה הפאלית. לאקאן אומר לנו כאן: "זה המקום של ההתענגות של האישה, שהיא הרבה יותר קשורה לאומר ממה שמדמיינים".
הקשר של התענגות האישה זה ״הבלי בושה״ של האומר, זה נראה לי חשוב להדגיש. אני שאלתי את עצמי הרבה זמן על הנוסחה הזאת: "הבלי בושה של האומר", ונראה לי שהאומר שעליו מדובר כאן, זה לומר לא לפונקציה הפאלית. זה נכון שלנשים יש באופן טבעי יותר נטייה לומר לא לפונקציה הזאת מאשר לגברים, ומכאן "הבלי בושה של האומר" שלהן. זה נראה לי מה שמחזיק את ההיסטרי בעמדה של מגננה מול האדון.
[1] ההרצאה ניתנה במסגרת Forum Encore פורום עוד-לאקאן, הפורום הישראלי של השדה הלקאניאני הבינלאומי, יוני 2019, תל אביב.
[2] ברנארד נומינה הוא פסיכיאטר, אנליטיקאי חבר האקול הפסיכואנליטי של הפורום של השדה הלקאניאני; מלמד בקולג' של קליניקה פסיכואנליטית של דרום-מזרח צרפת; מרצה ברומא, מילנו, מדריד.
[3] Lacan iacques, Seminar 21: 1973-1974: Le non-dupes errent