לגעת... ל-דעת
רונית שי
(הרצאה שניתנה במסגרת "פירות הקריאה בסמינר 21, אוגוסט 2021")
בפרק 8 בסמינר 21 (עמ' 3 בגרסה באנגלית) לאקאן אומר על עצמו כאנליטיקאי: "...אני לא מגלה את האמת, אני ממציא אותה, ולכך אני מוסיף שזה זה, ידע (ל-דעת)"
"…I do not discover the truth I invent it. To which I add that it is that, Knowledge"
הערה: השימוש במושג "ידע" בעברית וknowledge"" באנגלית מפספס את המושג savoir בצרפתית שהינו גם פועל וגם שם עצם. השימוש ב"ל-דעת" עם המקף בין ה"ל' ל "דעת', הוא המצאה שנולדה במהלך הקריאה בסמינר 21 בפורום "עוד" במטרה לתרגם את הקונספט savoir.
פרויד אומר ב - 1905 על הפסיכואנליזה את המשפט הבא:
Psychoanalysis: Per via di porre o per via di levare? (Freud 1905)
האם הפסיכואנליזה היא בדרך של הסרה כדי לחשוף, לגלות...( Di levare) או בדרך של הוספה של משהו חדש (Di porre)?[1] פרויד עונה ומדבר על פסיכואנליזה כפיסול באבן. אפשר לקרוא את אותה האמירה על פסיכואנליזה כּפיסול באבן, לאור מטפורות הבצל והקרחון ביחס ללא מודע. פסיכואנליזה בקריאה כזו מסירה את שכבות הבצל או צוללת אל מתחת לפני המים במטרה להגיע לאמת-ידע נסתרים. לחשוף ולגלות, כמו אמן, פֶּסל שטמון באבן. ואפשר לקרוא את מה שפרויד אמר על "פסיכואנליזה כפיסול" כאמנות שמתהווה, משהו נמצא ו-מומצא. "נמצא-מומצא" (ולהיפך). כמו שכתוב בספר בראשית בסיפור הבריאה, יש רגע של: "וַיַּרְא (אֱלֹהִים), כִּי-טוֹב". יש מי שרואָה, שומעת ואומֶרת – פסיכואנליטיקאית.
*
ברנאר נומינה, בקריאה שלו את סמינר 21 (תל אביב 2019, בכנס של פורום "עוד – Encore") משרטט לנו מהלך חשיבה (ומתייחס לאותו פרק 8):
¬ מלכתחילה המחשבה היא שהידע הוא ידע על האמת.
האמת כשלעצמה אינה אלא רקמה של סתירות שלא ניתנות לפתרון, מופיעה בצורות שונות, וניתנת להיאמר רק למחצה.
¬ הידע לא מסתכם בלדעת את האמת
¬ הידע הוא המצאה
¬ זה מתאים במיוחד ללא מודע כידע
¬ הלא מודע אם כן הוא ידע מומצא
הלא מודע הוא ידע מומצא...
למדענית, או לפילוסופית זה מגרד. לחשיבה הלינארית של סיבה ומסובב, בשילוב חשיבה בינארית של אמת/לא אמת, יש הרבה כוח.
אבל מי שכותבת שירה, זה מהדהד בה. ההפתעה, הזיהוי של הרישום שמותירה השריטה מתרחשים באופן קונטינגנטי, זה לא ניתן לתכנון, וזה ללא מובן. הזוג הפסיכואנליטי "שרואה כי טוב" הוא dupe לממשי, למזלו הוא לא מכיר את החוקים, וכך נולד פירוש של התגלות-המצאה.
להיות Dupe ל (לא מודע) ממשי – משמעותו להיות טועה/תועה/תוהה בשביל להיות בשפת הממשי, על שפת הממשי.
ילדה קטנה מושכת מפת שולחן / ויסלבה שימבורסקה
היא כאן, בעולם הזה, למעלה משנה.
ובעולם הזה לא הכל נחקר,
ולא הכל נמצא בשליטה.
עכשיו הזמן לנסות את הדברים
שאינם יכולים לנוע בכוח עצמם.
צריך לעזור להם בזה,
להזיז, לדחוף,
להעתיק אותם ממקומם.
לא כולם רוצים בזאת, למשל הארון,
המזנון, הקירות העיקשים, השולחן.
אבל כבר המפה על השולחן קשה העורף
-אם תיטיב לאחוז בשוליה-
מגלה נטייה לנסוע.
ועל המפה כוסות, צלוחיות, כד חלב קטן, כפיות, קערית
והם רועדים מחשק.
מעניין מאד
באיזו תנועה יבחרו,
כשיאבד שיווי משקלם בקצה:
מסע על פני התקרה?
מעוף סביב המנורה?
קפיצה אל אדן החלון וממנו אל העץ?
מר ניוטון לא שייך עדיין כלל לעניין
יביט לו מהשמיים וינפנף בידיו.
הניסוי הזה חייב להיערך.
והוא יערך.
לגשת לממשי בלי לדעת, מבקש לאקאן. לא להיות בטוחים, כן להיות מוכנים ללכת לאיבוד ולטעות-לתעות-לתהות. כדי לפגוש את הלא מודע ממשי, נחוץ לא לדעת מראש מה הולכים לפגוש, ולהיזהר מלתפוס "את זה" מהר מדי עם משמעות שסוגרת, כזו שסוגרת ועלולה לחסום התגלות-המצאה.
"אני ממציא את האמת... אני ממציא את הלא מודע...", אומר לאקאן במהלך סמינר 21 ששמו: le non dupe errant, ובתרגום לעברית: הבלתי מרומים תועים/תוהים/טועים.
פרויד, כרופא וכמדען טוב ניסה להגיע למקור של הסימפטומים שגרמו לסבל אצל המטופלים שלו כדי לרפא אותם. לפי פרויד, סימפטום מגיע כשטראומה מודחקת, ומה שמודחק מנסה לחזור. משהו חוזר כשהמטופל לא זוכר, חוזר בצורה של סימפטום. הלא מודע של פרויד זה לא מודע מודחק של מחשבות, אַפקטים, מיניות.
הוא האמין שהדרך לנקות ולשחרר את המטופל מהסבל של הסימפטום זה תהליך של מודעות. הדרך למודעות כרוכה בהתחברות למה שהודחק ושגורם לסבל. זה נעשה באמצעות האסוציאציות החופשיות; דרך החלום, שהוא, כך לימד אותנו פרויד, דרך המלך אל הלא מודע; בפיענוח הבדיחות, השנינה, הטעות. בנוסף לאלו הוא זיהה בשדה ההעברה שבין האנליטיקאי למטופל התרחשות של משהו מההיסטוריה של המטופל, התגלות-גילוי של רגעים מודחקים, טראומות, לעתים ביטוי של משאלה. כל אלו מופיעים בקשר של המטופל עם האנליטיקאי, שגם הוא, כמו החלום, האסוציאציות החופשיות, מזמן אפשרות להיזכר – "להפוך את הלא מודע למודע", ובכך לשחרר את האנרגיה העודפת של מה שהודחק ושגורם לסבל בצורה של סימפטום.
לאקאן חוזר לפרויד למהלך הופכי. הסובייקט לא יכול לדעת, אומר לאקאן. הלא מודע יודע, לא יודעים אותו. זהו "ידע ללא סובייקט":
לאקאן מסכים עם פרויד שיש דמיוני וסמלי, אבל הוא מוסיף ואומר שיש ממד נוסף, הממשי: חומר – Materia שהוא האותיות של הלא מודע שמניעות את כל החיים (פרק 11). לעומת מה שיש בשרשרת המסמנים המטפורית והמטונימית, שם יש ידע שפחות או יותר יודעים (או שנזכרים בו), יש ידע לא מודע ממשי. הממשי עשוי ככוורת מסמנים של טראומות בחיים שלא עושים שרשרת, כלומר, אין להם מובן. אלו מסמנים שנקרא להם ללשון (LALANGUE) והם נרשמו בבשר כאותיות וכסימנים, כאשר מילה, אירוע, מחווה, נרשמו, נגעו, עשו שריטה.
אותם אלמנטים (S1) נשארים "בחוץ" (מחוץ לשרשרת מסמנים) והם מניעים את הסיפורים. אלמנטים שהם בעת ובעונה אחת גם מוכרים מאד, וגם מפתיעים.
בשונה ממה שפרויד הציע בשלב מסוים ("במקום בו יהיה איד יהיה אגו"), לאקאן חושב שלא ניפטר ולא נפתור את הסימפטום שבתוכו יש התענגות וסבל בדרך של הפיכת הלא מודע למודע. הוא אומר שמה שיכול להיות אפשרי זו יצירה חדשה, המצאה שכוללת את הממשי בהתענגותו.
כך אנו שבים לסיפור על נכדו של פרויד שהצליח "להמציא שפה" עם מה שאנו משערים שהיה כאב גדול של חרדה, אימה ואבדן, כשהוא ממציא את המשחק ואת המלים "פורט-דה" שלו, מאלתר עם הסמלי והדמיוני, ומשתחרר מעט מהאימה. אימה של מה? אולי אימה של אמא שאינה... אבל מי יודע?
תהיו dupe לממשי, אחרת איך תפגשו אותו?
הגילוי שאני הולכת בעקבותיו, הן דרך הגירוד והן דרך ההדהוד, הוא שלא נחפש את האמת (במובן של ההסברים, הפירוש) אלא להיפך, נרצה לגלות בַּאמת שבסיפורים את האותיות של הממשי. אותיות ללא מובן. אנחנו משוטטים בתוך הסיפורים ונותנים לאותיות שמפציעות לרגע מהאמת של האנליזנט, ללא מודע ממשי - לגעת.
זו העמדה של ה-dupe: להיות בלי לדעת מה אנחנו הולכים לפגוש - לפגוש לא מודע ממשי מבלי לתפוס אותו מהר מאד עם משמעות שסוגרת אותו. לא תופסים ידע לא מודע עם הסמלי. נוגעים.
אמת מגרדת, אומר לאקאן (פרק 10). מגרדת-מזמזמת-מפריעה-נוגעת באנליטיקאי שמבקש ל-דעת את האנליזנט כמי שמשוטט, תוהה, תועה, ולא מסביר ומרגיע. להיות dupe לְמה שנאמר (במילה, בשתיקה, במעשה) לְמה שמפתיע... לא עושה sense. לגעת באמצעות אומר (במילה, בשתיקה, בתנועה) שמרוקן ממשמעות ומפחית את הטעינות. אולי ייווצר חיבור אחר.
הלא מודע מומצא, מתגלה, או מומצא-מתגלה?
הלא מודע מתגלה: זה נמצא-מומצא
אין מחשבות בממשי. הממשי לא רוצה לומר דבר. יש שם ידע והוא ללא משמעות. הוא יודע אותנו (זה, איד, דבר, סתמי) – זו התענגות ללא סובייקט. לא בחרנו בממשי, וזה פועל מבלי שנדע על זה דבר ובלי שזה רוצה להגיד לנו משהו (פרק 12, עמ' 12). בגוף הממשי יש רישום של טראומות. מרגישים אותן אך לא מוצאים אותן. הן נמצאות: החומר-אותיות (S1), DNA.
הנכד של פרויד מצא את החוט, השליך אותו ואסף אותו אליו בחזרה, ואמר "פורט-דה". נכד אחר, לסבא אחר, ימציא משחק אחר, מלים אחרות. אנחנו רק משערים מהו האובייקט a שלו, אבל אנחנו רואים שהוא המציא משהו שעזר לו עם האובדן שאנחנו מנחשים שהרגיש.
החיפוש מאחורי הדבר שימלא את החסר ב"חורים" שעשו הטראומות, הוא בצורת אובייקט a. החיפוש עשוי מהממשי מהסמלי ומהדמיוני, שבחיבור ביניהם מתהווה אובייקט a שמניע, אך לא ניתן לתפוס אותו.
מה צורתו? הוא נמצא או מומצא?
האפשרויות הן אין סופיות כי לא נוכל למצוא אותו. כן נוכל להמציא. לאקאן מקווה שהפסיכואנליטיקאים ימשיכו בחקירה של ידע, כלומר ל-דעת, ולא יפלו לחשיבה ש"זו אמת" ש"מצאנו". מי שמחפש את האמת מגיע אל הדת. אבל מי שמונע על ידי אובייקט פטיט a, מניע את השיח האנליטי ואת התשוקהל-דעת כְּמַה שממציאים (פרק 11, עמ' 16).
*
בהקדמה לספרה של קולט סולר "לאקאן, הלא מודע מומצא מחדש" כותבת אנה גלמן שעמדתה של הפסיכואנליזה שונה מזו של השיח ההסתגלותי שמקובל כיום בחברה, זה שמדבר על יעילות: להסיר את הסימפטומים על ידי כוחות האני, תרופות וטיפולים התנהגותיים. לעומת זאת, תשוקתו של הפַּסל-פסיכואנליטיקאי היא ל-דעת, ו"אם מתרחש שינוי, בהיסח הדעת הוא מתרחש..." אומר לאקאן בסמינר.
הן כפסיכואנליטיקאים והן כאנליזנטים, לא רק שאנחנו לא יודעים מה יתגלה-יומצא, לא בתוך האנליזה ולא בחיים של האנליזנט, אלא שאנחנו לא יודעים האם מצאנו? או המצאנו?
אני חושבת שהתשוקה ל-דעת פירושה להיות במקף הזה שבין ה-ל' לבין ה דעת... להיות dupe לממשי, שזה אומר גם להיות בחושך, באימה, במועקה... ולפתע, בהבזק של ברק מתגלה-מומצא משהו.
זה מוכר אבל זה חדש, זה שלנו אבל זה גם מפתיע.
זה נוגע-יודע.
אבל מה זה?
...
נספח
Psychoanalysis: Per via di porre o per via di levare? (Freud 1905)
"Sculpture, however, proceeds per via di levare, since it takes away from the block of stone all that hides the surface of the statue contained in it. In a similar way, the technique of suggestion aims at proceeding per via di porre; it is not concerned with the origin, strength and meaning of the morbid symptoms, but instead, it superimposes something - a suggestion - in the expectation that it will be strong enough to restrain the pathogenic idea from coming to expression. Analytic therapy, on the other hand, does not seek to add or to introduce anything new, but to take away something, to bring out something”
(Freud S. On pshchotherapy. S.E., vll, 1905, pp. 260-261).
"פיסול בכל אופן, נעשה באמצעות levare, מכיוון שהוא מוציא מבלוק האבן את כל מה שמסתיר את פני הפסל שבתוכו. בצורה דומה, הטכניקה של סוגסטיה מכוונת להיעשות באמצעות pore; היא לא עוסקת במקור, בכוח ובמשמעות של סימפטומים המורבידיים, ובמקום היא מוסיפה משהו (superimposes) – הצעה – בציפייה שהיא תהיה מספיק חזקה כדי לרסן את הרעיון הפתוגני מלבוא לידי ביטוי. טיפול אנליטי מצד שני לא מבקש להוסיף או להציג משהו חדש, אלא לקחת משהו (take away something), לחשוף משהו, להוציא לאור, להבליט (to bring out something)" (פרויד, 1905)
מקור הדימוי הוא בכתבים של ליאונרדו דה וינצ'י, כותב עמנואל ברמן בהקדמה ל"טיפול הפסיכואנליטי" (ז. פרויד, בתרגום ע. רולניק, עמ' 18): "המטפל בסוגסטיה מתפקד כמו הצייר, המוסיף בזו אחר זו שכבות צבע על הקנבס הריק; ואילו הפסיכואנליטיקאי כמוהו כפסל, המוריד מהסלע עד שמופיעה הדמות החבויה בו"
Dupe
להיות "dupe", זה ביטוי צרפתי מאד חמקמק שלא ניתן לתרגום בשפות אחרות. לא מדובר על להיות טיפש, פתי. מדובר לרוב על הסכמה לקבל שהאמת לא ניתנת להיאמר, ושאין לנו דרכים אחרות להגיע אליה, חוץ מהנראות של השפה, על מנת להסביר לעצמנו את העולם. להיות "dupe", בשביל לאקאן, זה מילה נרדפת ל"לעשות עם מראית עין" בשביל להתקרב לממשי. להיות "dupe" זה גם לתת אמון בלוגיקה של המבנה. סמינר 21 מסתובב סביב העמדה של לאקאן אל מול הלוגיקה שהוא מגלה לאט לאט, הלוגיקה של הקשירה הבורומאית ושל הכתיבה שלה.
(נומינה, הרצאה ב 2019)
[1] "המטפל בסוגסטיה מתפקד כמו הצייר, המוסיף בזו אחר זו שכבות צבע על הקנבס הריק, ואילו הפסיכואנליטיקאי כמוהו כפסל המוריד מהסלע עד שמופיעה הדמות החבויה בו". מקור הדימוי הוא בכתבים של ליאונרדו דה וינצ'י, כותב עמנואל ברמן בהקדמה ל"טיפול הפסיכואנליטי" (ז. פרויד, בתרגום ע. רולניק, עמ' 18).