סיבוב כמעט שלם ב'קטע מתוך אנליזה של היסטריה'
מבט על השיח ההופכי של לאקאן במקרה של 'פרויד ודורה'
דקלה ברוידא-פיינשטיין
ההרצאה ניתנה במסגרת מפגש סיום שנה של פורום עוד-לאקאן, קיץ 2022. הטקסט הנו פרי עבודה בקרטל העוסק במקרים קלאסיים של הפסיכואנליזה מנקודת מבט לאקאניינית. סמינר 17 של לאקאן נלמד במהלך שנה זו במסגרת הסמינר השנתי של הפורום.
קראנו בשנה האחרונה את סמינר 17, ה'הופכי' (שנקרא 'הצד האחר של הפסיכואנליזה'). במהלך הקריאה הדהד לי סיפור המקרה של פרויד ודורה, 'קטע מתוך אנליזה של היסטריה', כפי שפרויד קרא לו. מדובר באחד המקרים הבודדים שבהם פרויד טיפל ורשם באופן עשיר ומפורט, בראשית הדרך בהיסטוריה של הפסיכואנליזה. הטקסט העלה אצלי את הרעיון של השיח החברתי על ארבע הפוזיציות שלו. חשבתי על ההתייחסות של לאקאן לאופן בו מתקדם שיח חברתי: אותם רגעים של מהפיכה של כניסת מסמני אדון חדשים לשיח הרווח. לאקאן לימד בסמינר שהשיח האנליטי נוצר סביב אי נחת משיח אדון. השיח האנליטי מפציע בכל פעם שמתעוררת אי נחת מהשיח הקיים, מהסדר הקיים. והדחיפה הזו היא מה שמניע את השיח החברתי כולו.
לאקאן אומר שהשיח החברתי מתנהל רק מתוך פוזיציות מסוימות. מה שמשנה את מה שאומרים זה היכן שמתמקמים. אין אפשרות להיות בשיח חברתי ולא לדבר מתוך פוזיציה מסוימת.
*
ניתן לקרוא בסיפור המקרה של דורה את ארבעת השיחים (הפוזיציות): השיח ההיסטרי, השיח האנליטי, שיח האדון והשיח האוניברסיטאי. המבט שלי הוא על פרויד כסוכן שמניע את השיח, סוכן שהוא הסובייקט המשוסע שנמצא במצב של עוררות ואי נחת כשהוא מפנה תביעה בשיח ההיסטרי, שואל בשיח האנליטי, מצהיר בשיח האוניברסיטה, וקובע בשיח האדון. לדעתי אפשר לזהות את כל העמדות האלו בטקסט של 'דורה'.
פרויד, המתעד של המקרה הסינגולרי, הוא גם זה שמנתח אותו – הן כאנליטיקאי שניהל את האנליזה והן כתאורטיקן שכותב בתוך שיח אקדמי ומדעי ולהוט לפתח ולמקם את הפסיכואנליזה במקום משמעותי בשיח התרבותי, המדעי והרפואי. את הפוזיציה ההיסטרית שלו ניתן לזהות הן בתביעות שלו מול הקולגות והן בתביעות שלו למטופלת, לדורה.
האנליזה התקיימה ב-1901 (לאחר שכבר פורסם 'פירוש החלום') ונרשמה במפורט מיד לאחר סיומה. הטקסט, המערב קטעים תיאורטיים עם וינייטות קליניות מפורטות, מאפשר לקוראיו לפרש את המקרה באופן עצמאי ולחשוב עליו מהיבטים שונים. לכן אין להתפלא על כך שהמקרה העסיק כל כך הרבה חוקרים מדיסציפלינות שונות: ספרות, ביקורת תרבות, שיח פמיניסטי ועוד.
גם לאקאן עסק בסיפור מקרה זה ממספר היבטים (העברה, היסטריה ועוד). בהרצאה זו אני מציעה התייחסות, באמצעות המושגים של לאקאן, להתמקמות של פרויד בשיח. לאקאן עצמו תהה ואמר: "מפתיע מאד שאיש לא הסב עד כה את תשומת הלב לכך שמקרה דורה מוצג על ידי פרויד בצורת סדרה של היפוכים דיאלקטיים..." ('כתבים', עמ' 202).
דיאלקטיקה היא יסוד חשוב בשיח החברתי. היא מה שמניע אותו למעשה. בעיני, הטקסט רווי באי נחת ובתשוקה שמניעים שיח, וכמעט בכל קטע ניתן לזהות דיאלקטיקה ותזוזה.
לאקאן אומר בסמינר 17 שהשיח האנליטי סובב סביב כישלון – "everything hinges on failure" (עמ' 83). כלומר, כשנוצרים חסר ותחושת אי נחת חריפה, הסובייקט נדחף לעשייה ולעבודה. כך היה כאן: פרויד החל לרשום את המקרה מתוך תחושה צורבת של כישלון שהתעוררה בו בעקבות עזיבתה המפתיעה של דורה.
כשדורה 'חתכה' את האנליזה, פרויד, שתשוקתו הייתה גם לפתח את הפסיכואנליזה, והיו לו תקוות (להגיע לפתרון השלם, כפי שהוא אומר), חש כישלון עקב עזיבתה. הוא הרגיש פגוע, ואף ראה בעזיבתה נקמה.
אי הנחת הובילה אותו בדחיפות לעשות עוד סיבוב. אפשר לחשוב על ה'חיתוך' של דורה כמי ש'ידעה לעשות', ידעה לגעת באיווי של האחר, ויצרה היסטריזציה שהניעה את פרויד, 'האדון המשוסע', לעוד חקירה ולעוד התקדמות.
בהקדמה למאמר 'קטע מתוך אנליזה של היסטריה' פרויד פונה לקולגות שלו ולבני שיחו בתקופה ההיא. מעבר למעורבות של כל הפוזיציות של השיח, בולט כאן השיח ההיסטרי שלו בצורת התרסה והוקעה של מסמני האדון של תקופתו ורצון להכניס מסמנים חדשים. בנקודת הזמן הזו הוא מבקש לפתוח מרחב חדש (או אופק חדש, במילותיו של לאקאן), ולהכניס מסמנים כגון: הלא מודע, החשיבות של הדיבור, שחרור השפה, ובכלל זה גם האפשרות לדבר על מיניות. אך במהפכה כזו דרושות תעוזה והתגברות על בושה.
אני מצטטת מדבריו: "בלי ספק היה זה מביך לפרסם תוצאות של מחקרים לא מחמיאות ביותר..... ואין זה מביך פחות להתחיל עכשיו לחשוף בפני השיפוט הפומבי חלק מן החומר שמתוכו הגעתי לאותן מסקנות. לא אצליח להתחמק מתוכחות שיוטחו כלפי...". (עמ' 31, ההדגשות שלי)
פרויד מציין את המבוכה שכרוכה בחשיפה, מודע לשיפוט שיגיע, ועם המועקה - הוא מחויב לאיווי שלו, מעז, ורושם את המקרה. הוא כותב שהוא עושה זאת כאיש מדע, וחותר להוציא מהמקרה הבודד ידע אפיסטמי, אוניברסיטאי. הוא מוקיע את בני השיח המקצועיים שלו ואומר בהמשך: "...יפי נפש, וגם חששנים, היו מן הסתם מתחשבים בראש ובראשונה בחובת הסודיות המוטלת על הרופא, עם שהם מצטערים שאין ביכולתם לשרת את המדע בגילוייהם. ואילו אני סבור שהרופא קיבל עליו התחייבות לא רק כלפי החולה הבודד, אלא גם כלפי המדע. הפצה פומבית של ידע... הופכת לחובה... והוויתור עליה הוא בגדר פחדנות בזויה".
ביחס לאפשרות לדבר על מיניות הוא אומר:
"סיפור המקרה שלהלן - שנדרשה לחיבורו התגברות על אילוצים של סודיות רפואית ושל כל מיני נסיבות לא נוחות - דן דרך חירות גמורה ביחסי מין..."
ועוד, "קורא בעל נפש חסודה יסיק מתוך התאור שלא חששתי כלל לשוחח עם אישה צעירה על נושאים שכאלה בשפה שכזאת. האם גם על כך חייב אני להצטדק?" (עמ 32)
הוא מבין שהתוכן והאופן שבו הוא נוגע בתוכן זה מרתיעים, ושיְיַחסו את הקשיים וייתלו אותם "... בדמיונו המופלג של המחבר"; הוא מודע למהפכה שלו ואומר ש "...עשוי להתעורר בנו הצורך להניח הרבה מאד הנחות חדשות, שבהדרגה יהפכו למושאיו של ידע מוסמך. והחדש הרי תמיד עורר רתיעה והתנגדות." (עמ' 33)/ פרויד הוא המהפכן שמודע לעובדה שהוא מכניס הנחות חדשות לתיאוריה ומשנה את השיח החברתי.
השיח של פרויד עם דורה
דורה הופנתה לפרויד על ידי משפחתה. היא סבלה שנים מסימפטומים גופניים ונפשיים שונים, אך סירבה לקבל טיפול. היא התאכזבה מרופאיה ונהגה ללגלג עליהם. לאחר שעלה חשש שהיא תתאבד, כפה עליה אביה את הפנייה לטיפול.
דורה שטחה בפני פרויד סיפור משפחתי ואישי ואת תביעותיה מאביה. היא סיפרה שלאביה שאותו היא מעריצה ואוהבת וגם קרובה אליו ביותר, יש רומן שהוא מנהל כבר מספר שנים עם גברת K. כדי לשכנע את פרויד באמיתות הבחנתה במציאות אליה היא נצמדת, היא ציינה מקרים והזדמנויות, שבהם ראתה רמזים שמעידים ותומכים בסיפורה. היא גם הוסיפה שבעלה של גברתK , בשתי הזדמנויות בתקופות שונות, ניסה לפתות אותה (כשהייתה בת 14 אף ניסה לנשק אותה). לדבריה, אביה מודע לכך, שכן היא שיתפה את המשפחה, אך הוא מעדיף לשתוק כדי שיוכל להמשיך ללא הפרעה ברומן שלו עם גברת K. דורה אמרה שהיא תובעת מאביה לסיים את הקשר.
פרויד האזין לסיפורה, ובניגוד לאחרים השתכנע שזהו מצב העניינים. שאכן זוהי ה"אמת" כפי שהיא מציגה, למרות שהוא מסתייג מפרשנותה שאביה ממש מפקיר אותה רק בשל האינטרסים שלו. הוא משיב לה מתוך עמדתו כאנליטיקאי (שיח אנליטי), ובצעד דיאלקטי, כדי לפתוח את האנליזה ולאפשר מבט נוסף ולא היצמדות למציאות, הוא שואל אותה: "ומה חלקך בדבר?" (בניסוחו של לאקאן, 'כתבים', עמ' 203).
בשאלה זו אנו עדים לביסוס של השיח האנליטי ביניהם. דורה, כ'היסטרית טובה', משתפת פעולה בנקודה זו עם האיווי של האנליטיקאי (כפי שלאקאן ציין), מתחילה לדבר והאנליזה נפתחה.
פרויד משוכנע באמיתות הידע שברשותו ומתאר את הבטחון עמו התחיל את האנליזה: "מרוצה הייתי אילו אפשרו לי התנאים לספק הסבר מלא למקרה הזה של "היסטריה קטנה". אין לי ספקשהאמצעים האנליטיים שלי די היה בהם להשגת המטרה הזאת."(עמ' 41)
גם אם גישתו כלפי דורה היא פטרונית, בתחילת האנליזה הוא ניגש אליה מתוך רגישות והיצמדות לעקרונות האנליטיים שהוא עצמו כונן. למשל: "לא קראתי לשום דבר בשמו אלא משהתברר לי מרמזיה הברורים, שלא תהיה בכך מצדי אלא העזרה מזערית בלבד... ואכן, תשובתה המידית והכנה נטתה בדרך כלל לכיוון של אישור." (עמ' 45).
אך כשהאנליזה מתקדמת, במיוחד כשדורה מביאה חלומות, פרויד כבר הרבה פחות זהיר, בטוח בעצמו יותר מדי, מפרש לה אמיתות ולא קשוב לדבריה. הוא רואה עצמו כבר סמכא בנוגע לחלומות, בנוגע למיניות, ולא מצליח לצאת מהעמדה הפטרונית אדנותית כשהוא מפרש לה. הוא מחמיץ ידע לא מודע, והוא גם מבין זאת, אך רק בדיעבד.
בחלום השני שהיא מביאה, שהוא גם החלום האחרון, יש סימנים שמבשרים את עזיבתה, אך פרויד שכעת עוד יותר אחוז בְ"אמת" שבידיו, מחמיץ זאת.
בתחילתה של האנליזה פרויד מתמקם בעמדה מובהקת של אנליטיקאי ואף של מהפכן פורץ דרך, שמנסה וגם מצליח להתגבר על כל המכשולים: על הדרך שבה דיברו אז, בפרט על מיניות, עניין המציאות כפי שדורה דיברה עליה. לאחר הפתיחה והעבודה הטובה (כפי שלאקאן אמר ב'כתבים': "תמיד כל המפתחות נפלו לידיו"), הוא מתערער בעמדה שלו כאנליטיקאי, מתוך סיבות שאינו מודע להן, וכופה (שלא נאמר, מטיח) עוד ועוד פירושים מרחיקי לכת, אמיתות שהוא משוכנע בהן: שהיא מאוהבת במר K, שהיא קיוותה שהוא יחכה לה... הוא מביא אסוציאציות משלו לחלומות ולאירועים שהיא מספרת. הוא צמוד לאמת, למציאות, כפי שהוא חושב שהיא, (כלומר, כאן פרויד הוא מי שמתמקם כהיסטרי). ודווקא ברגע זה הוא מפסיק לשמוע אותה.
אם סביב הבאת החלום השני והאחרון דורה עדיין הייתה מצויה בעבודה, כפי שהוא מציין: "...דורה עצמה שואלת שאלות על הקשר שבין מעשיה לבין מניעיה המשוערים..." (עמ' 84) אז לאחר פירוש החלום הזה, פירוש דקדקני וחודרני שבו הוא מציג לה את הפרשנות כאמת של ממש, היא נסגרת. רק בדיעבד הוא מסוגל לזהות את הרגע שבו נסגרת האנליזה ודורה מתרחקת. "הבעתי את שביעות רצוני ממה שהושג. דורה עצמה הסתייגה... מכאן ואילך שוב לא שללה את הדבר" (עמוד 89) מה שפרויד מתאר כאן הוא שלמעשה היא יצאה מהתהליך.
כששב ובחן את מקרה דורה, פרויד הבין עוד משמעויות באנליזה המסוימת הזו אך גם גילה ופיתח עקרונות כלליים בפסיכואנליזה. אחד מגילוייו התאורטיים החשובים כאן הוא הטרנספרנס, תופעה שמתקיימת מעבר למקרה הבודד. ברגע זה, בהכללה הזו, פרויד נמצא, חושב וכותב בעמדה של שיח אוניברסיטאי. כך הוא מצליח לנוע בין פירוק לבין אינטגרציה, וכתמיד, שומר על הדיאלקטיקה.
פרויד מגלה ומגדיר את הטרנספרנס, ורואה בתופעה את האחראית למכשול שבגללה נקטעה האנליזה. הוא מודה ולוקח אחריות מסוימת על 'חלקו בדבר' ואומר: "לא עלה בידי להשתלט על ההעברה ברגע הנכון... לא נזהרתי במידה מספקת ולא הבחנתי בסימנים הראשונים של ההעברה, ...אבל אני לא קלטתי את האזהרה הראשונה הזאת, חשבתי שיש לי זמן רב, ...וכך באה עלי ההעברה במפתיע " (עמ' 98)
באופן המסירה של האנליזה, דווקא מתוך היותה מקוטעת ולא שלמה (וגם לא מושלמת), עובר המסר החשוב: כזאת היא האנליזה. אנליזה אינה שלמה. היא קטע, יש בה מן השארית. חשובה הדיאלקטיקה עצמה, והיא זו שמבנה את הסובייקט. בנוסף, ריבוי התזוזות גם מספק את החיוניות של הטקסט. התזוזות הן אלו שמנכיחות ומספקות במה להופכי, ומקרבות אותנו לרגעים שבהם נוצר סדק, שסע, נובטת שאלה, הסובייקט באי נחת.
וכך נוצר עוד רבע סיבוב.
תרשים של ארבעת השיחים של לאקאן
לאקאן מסיק מהמקרה של דורה ופרויד: "התפיסה של תיאור המקרה זהה להתקדמותו של הסובייקט, כלומר למציאות של הטיפול". ) 'כתבים', עמ' 202)
לסיכום
את סיפור המקרה אפשר לראות כחלון למהפכה של אותו הזמן, למהפכה בפסיכואנליזה ברגע של התרחשותה. ניכרים בטקסט המאבק, הקונפליקט והתשוקה של פרויד לחיפוש, עם השיסוע של עצמו; החקירה העצמאית, החיפוש שלו בעקבות הכישלון. הוא חוזר למקרה, מרגיש אי נחת, רושם את התהליך עם כל התהפוכות שלו, עם התזוזות הרבות בשיח שלו עצמו. הוא מאפשר לאחרים לקרוא אותו מקרוב והוא נמצא בעמדה מורכבת כשהוא ער לשיפוט שהוא חשוף אליו. מצד אחד הוא מתעד את המקרה, אך גם מבין שברישום כזה הוא מניח עצמו לא רק כמאסטר, מורה מייסד, אלא גם חשוף כך כאנליזנד, חשוף גם מול הקוראים העתידיים שלו. פרויד מדגים בטקסט את הכניסה של השיח האנליטי סביב הכשלון שכרוך גם בבושה. עם הבושה ועם המועקה הוא יוצא לחקירה בעקבות מה שחמק ממנו. הוא מדגים תזוזה בארבע הפוזיציות של השיח החברתי, כפי שניסח אותן לאקאן, כשהוא כותב ומדבר: כמדען חוקר וכבעל הידע, כאנליזינט וכאנליטיקאי, כהיסטרי שתובע שינוי מהאדון וגם מדורה, כעבד שמחזיק ידע, וגם כאדון עצמו שמשיב להיסטרית. סובייקט עשיר באי נחת ובהמון תשוקה.
מקורות:
פרויד ודורה, הוצאת עם עובד, 1993.
ז'אק לאקאן, 'כתבים: כרך א', הוצאת רסלינג, 2015.
Lacan. Jacques. The Other Side of psychoanalysis. Book xvii, 1969-1970