Featured Posts

מבוא למהדורה העברית של ספרה של קולט סולר, הלא מודע מומצא מחדש

March 7, 2016

קולט סולר   לאקאן, הלא מודע מומצא מחדש

Colette Soler

Lacan, l'inconscient réinventé

 

Presses Universitaires de France 

                                                                                                                                            

בפתח הספר


מסלול החקירה של לאקאן בנבכי הלא מודע החל עם ״חזרתו לפרויד״, וחילוץ ״הלא מודע״, כמושג מקורי בעבודתו. מושג אשר לא הובן נכונה, וצומצם על ידי רוב תלמידיו של פרויד ל״משכנם של היצרים ותו לא״. כנגד סגנון המחשבה הביולוגיסטי הזה טוען לאקאן כי״ הלא מודע איננו ראשוני וגם לא אינסטינקטיבי ״. הוא בראש וראשונה לשוני. טענה זו באה לידי ביטוי תמציתי בנוסחה המפורסמת של לאקאן ״הלא מודע מובנה כשפה״, וגם כשיח: ״הלא מודע הוא השיח של האחר ״. ניסוחים אלו מצביעים על כך, ״שיש לראות בלא מודע את השפעות הדיבור על הסובייקט״.[1] הלא מודע הוא השפעותיו של המסמן על הסובייקט, שכן המסמן הוא מה שמודחק, ושב וחוזר בתצורות הלא מודע. כל ההתייחסויות לשפה, לדיבור, לשיח ולמסמנים ממקמות את הלא מודע בסדר הסמלי.  למעשה, ״הלא מודע מובנה כפונקציה של הסמלי״.[2]

קולט סולר בספרה "לאקאן, הלא מודע מומצא מחדש" מפגישה אותנו  עם נוסחה לא צפויה על הלא מודע, לפיה הלא מודע שמוקם עד כה בסמלי מתגלה כממשי. במהלך שיח של שנים רבות ובקריאת טקסטים רבים של קולט סולר, מאתגרת אותנו בנגיעה החדה והייחודית לה, בנושאים המעסיקים את אלו החושבים על הפרקטיקה, יחד עם האופן לחשוב את הפסיכואנליזה.

נשאלת השאלה איך והאם הלא מודע הממשי, ICSR , כפי שקולט סולר מכנה מונח זה, משנה את מצבה של הפסיכואנליזה. בעידן בו הביו-כוח הוא בן בריתה של האידאולוגיה המדעית, ושל מדדי הביצוע שהיא מקדמת, החתרנות של הסימפטומים וערך האמת שלהם, אינה עקרונית עבורו, אך יש לה תוצאות פוליטיות. דבר המשנה את התמקדותה של הפסיכואנליזה.

בפרק שלישי של טקסט "טלוויזיה" אותו מצטטת קולט סולר בספרה, לאקאן מציב את העיקרון שלו, למצוא את הדרך אל מחוץ לדיסקורס הקפיטליסטי, "יציאה" שבכוחה להוליך את הסובייקט להכיר את עצמו, לא בהשתייכויות המצוות עליו.

"מה לעשות עם חייך?" לא הייתה מאז ומעולם שאלה, בעוד שעתה הופכת לשאלת היום. החיים נחשבים היום אובייקט שיש  לנהל, עם ריבוי האפשרויות, המותיר את הבחירה באחריותם של הסובייקטים. כאשר האחר אינו עוד והקשרים נפרמים, אנו נפגשים בקליניקה עם התביעה הכאובה להשתלבות והשתייכות.

ישנה אי נחת בפסיכואנליזה, כפי שמציינת קולט סולר. קיימת נוסטלגיה להומניזם שעבר זמנו, אשר אנליטיקאים לא מעטים מבלבלים בטעות עם היעילות של האב;  נוסטלגיה המלווה בגינוי של התרבות העכשווית ושל הסובייקטים שהיא מייצרת, עם הסימפטומים החדשים שלהם. זוהי תופעה עכשווית, אין לה קשר עם מה שניסח פרויד, אשר אבחן את אי הנחת כידוע, ולאחר מכן לאקאן, אשר דן "במבואות הסתומים" המתעצמים בתרבות שלנו.

בספרה קולט סולר מצביעה על כך, ש"הקורא צריך לתת מעצמו לתפוס את המבואות הסתומים הללו", וממחישה איך לחשוב ולגעת בסובייקטיביות של תקופתנו, ולא לבכות את " הסובייקטיביות של תקופתם".

 אנו עדים לכך, שהאתיקה של הפסיכואנליזה מתמקמת ככל אתיקה אחרת מתוך עמדה ביחס לממשי, אולם מתייחדת מבין כולן, בכך שהיא מכוונת לממשי בדיבורו של הסובייקט. מכאן מתבקשת השאלה מה רוצה אנליטיקאי, השולחת אותנו  ל"הכוונת הריפוי ועקרונות כוחו",  עם האמירה של לאקאן :" אנליטיקאי חייב לשלם ככל הנראה עם המילים שלו, אך גם עם הפרסונה שלו, עם חלק מהותי של השיפוט הכי אינטימי שלו".

אמירה הממקמת אף את האנליטקאי בממשי של דיבורו,  בניסיונו לגעת בהוויה שלעולם היא הוויה חומקת, ובו בזמן נוכחת ומלאת תשוקה, נוכחות שהיא תנאי להופעת הלא מודע,  המבטיחה קשר ושיח עם אחר לו מניחים ידע, ידע הנרשם ככתיבה חדשה, שהיא שירה ולא פטפוט.

בסוף ספרה, מציינת קולט סולר, כי "למרבה הפליאה או המזל, במרבית המקרים, פסיכואנליטיקאים של היום, כה קונפורמיים, שככל שמקשיבים להם יותר, כך מתעורר הרושם שהחתירה האנליטית חייבת להימצא  במקום אחר! אולי אצל אלו המעזים עדיין לצאת להרפתקה של אנליזה, בעוד שאינם יכולים לדעת מראש לאן היא תוליך אותם".

מה שדיבר אלי בדבריה של קולט סולר, זו החתירה המתמדת להוליך במסלול מאד נחוש, לכוון האתיקה והפואטיקה. שתי תכליות  ראויות לתעוזת היציאה למסע.

  בינה ברגמן

לפסיכואנליטיקאים בישראל ולאנשים שאוהבים לדעת  על הלא מודע ועל נפש האדם, ספר זה לומד ומלמד על המסלול של הדוקטרינה של לאקאן  דרך האומר  הצלול,החי,הבהיר והאקטואלי של קולט סולר.

אם פרויד הביא את "המגפה" עם התגלית של הלא מודע,  ולאקאן חידד את התפקיד הטראומטי של השפה בהבניה של הלא מודע, קולט סולר מקדישה ספר זה לפיתוח  של הלא מודע  כממשי.

לאקאן הדגיש בהקדמה למהדורה  האנגלית של הסמינר 11:" הלא מודע הוא ממשי".הוא ללא מובן, הוא הגורל של הסובייקט החי את הלא מודע שלו. אמנם השפה  מתנה  את הלא מודע, אבל הלא מודע איננו שפה, הוא סימן.

כבר דרך  פרויד ידענו על ההדחקה הראשונית, אבל האם ניתן לקרוא הדחקה לרישום שאינו וורבלי,רישום  שנרשם בלי דעת, על ידי הללשון, והוא גם  היה יכול לא להיכתב?. מדובר על ידע שלא נדע עליו, והוא לא הכרחי. את הרישום הראשוני מרגישים  דרך אפקטים אניגמטים, חשים אותו בגוף, הוא מן החומר, חומר-לליות שמהווה את חומר הגלם שממנו נרקמות הפנטזמה, האמונות המסלפות לנו את החיים והתעתועים של האמת. הספר שלפנינו מחבר אותנו מיד לתשוקה של הפסיכואנליטיקאי שהיא התשוקה של  האנליזנט הרוצה לדעת. הפסיכואנליטיקאי לעיתים מאבד את דרכו, כאשר הוא מבודד את עצמו ללא קבוצה, ללא  אסכולה, נופל קרבן לשיח ההסתגלותי המקובל בחברה שלנו: שיח של יעילות  שפוקד על הסרת  הסימפטומים  על ידי  כוחות האני, כוחות הפרמקולוגיה וכוחות התרפיה ההתנהגותית- קוגניטיבית.

העמדה של הפסיכואנליזה היא הפוכה, אם מתרחש שינוי-בהיסח הדעת הוא מתרחש- רק  אחרי הזדהות עם הסימפטום,  הכרות עם האות-חריטה -הטבעה סינגולרית, בכל זאת על מנת לדעת לעשות  אחרת.

 האקט הפסיכואנליטי הוא  ייחודי; הפסיכואנליטיקאי שמקבל את שמו, לא מקבל אותו מהאחר-מוסד, הוא מאשר את עצמו ככזה, על ידי האקט שלו,  שהוא תוצר של ההיסט(ו)ריזציה של עצמו.       

הריפוי הפסיכואנליטי מפתיע ,אחרי  דרך ארוכה של הקשבה חדה  ואמירה מדויקת, חותכת, שנוגעת בממשי  ומורידה חלקים של יתר התענגות מהגוף. התענגויות של סובייקט שסובל ולא יודע  ל-מה.

נוכחות של מטפל –אומן,המשתוקק  לדעת, וגם יודע את מלאכתו, מוביל לזהות של הפרדה ל"הבדל המוחלט" .

היסט(ו)ריזציה  של האמת  והומניזציה של התענגות שמובילה לעמדה  אחרת של הסובייקט ביחס לסימפטום היסודי שלו.

עבור פרויד הסימפטום הוא מסר ומיזוג של עונג ואיסור; לקחת מהסובייקט את הסימפטום זו קטיעה, ניתוק בלתי נסבל  מעצמו, מי הוא הסובייקט אם הוא מוותר על ה"שם הסודי שלו"?

הסובייקט באנליזה  מגלה את כיוונו שהוא הכיוון של האיווי , ממציא  במציאות   את הדרך הסינגולרית שלו  לסיפוק של תשוקתו בחברה. יש את הסיפוק של הסוף באנליזה, שהוא לא וויתור אבל כן  המרה של הסימפטום בסינטום אחר.

הלא מודע הוא ממשי.מצמיד מסמן להתענגות , מסמן לא ידוע של ידע לא ידוע, אשר יחד עם זאת, מהווה סיבה שלא ניתנת למסירה. אתגר לאנליטיקאי,שכמו אמן ומשורר אמור לגעת , בלי להכביר עם פירושים של מובן, ולדעת על הParlêtre,שהוא אירוע של הגוף, מסמן המגולף בגוף, אבל לא זקוק לברברת מיותרת, רק לאקט אנליטי שחותר לכתיבה מחודשת.

לאקאן השאיר דוקטרינה וממשיכים. קולט סולר היא אחת מהם , אחת מ"הקדושים"כמו שלאקאן מכנה את האנליטיקאים ב"טלוויזיה". היא לא עובדת בשביל האדון וגם לא  נגד האדון, פשוט  עובדת ,כותבת ודוחפת את הסיבה  הפסיכואנליטית. במהלך הספר היא מפנה את הקורא לכתבים השונים של לאקאן, עם מראי מקום מדויקים.

אני מקווה שספר זה יהווה מפגש מאתגר ומחדש עם הפסיכואנליזה                    

 אנה גלמן

 

 

 

 

[1] Jacques Lacan, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, ed. Jacques-Alain Miller, trans. Alan Sheridan, New-York: Norton, 1981, p.126

 

[2] Lacan, The Ethics of Psychoanalysis, ed. Jacques-Alain Miller, trans. Dennis Porter, New-York: Norton, 1997

Please reload

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive