אני תשוקתי
להיות או לא להיות
שם האב הוא בשביל לאבד אותו
ההזדהויות בשביל שהן יפלו
גוף האם בשביל ליפול ממנו
מה נשאר?
כשלאקאן מדבר על הקיום האימבצילי והטפשי שלנו, הכאב הקיומי, הוא מפגיש אותנו עם אמת אכזרית: אין סיבה לחיים, הסובייקט ממציא את הסיבות ומאמין בהן. זוהי אומנות האמונה. בהתחלה הוא מזדהה עם תווים שהוא שמע מהאחר, בלי לרצות, עקבות זכרון =מסמנים=תו יחידאי, ולאחר מכן הוא ממציא את שלו, וכך במפתיע מופיע האופק האין סופי של תשוקתו, שלאחר מכן הופך להיות "שמו" וה"סינ-טום שלו".
שפינוזה, בספרו אתיקה, כתב שהתשוקה היא מהות החיים:
התשוקה היא עצם מהותו של האדם, במידה שמשיגים אותה כנקבעת לפעול דבר מה מתוך איזו הפעלה נתונה שלה.
הסבר
אמרנו שהתשוקה היא יצר יחד עם המודעות לו, ואילו היצר הוא עצם מהותו של האדם, במידה שהיא נקבעת לעשות הדברים המשרתים את שימור קיומו. אך באותו עיון גם הזהרתי , שלמעשה אינני מכיר בשום הבדל בין יצר האדם לבין התשוקה. כי בן אדם מודע ליצרו, בין שאינו מודע לו, הוא נשאר אותו יצר עצמו. לכן, כדי שלא איראה כעוסק בטאואולוגיה, לא רציתי להסביר את התשוקה על ידי היצר, אלא השתדלתי להגדיר אותה באופן שיקיף באחת את כל אופני החתירה של טבע האדם שאנו רגילים לציון במילים; יצר, רצון, תשוקה או דחף, הרי יכולתי לומר שהתשוקה היא עצם מהותו של האדם במידה שמשיגים אותה כנקבעת לפעול דבר מה... . במידה שמשיגים אותה כנקבעת על ידי הפעלה נתונה מסוימת שלה וכו'.[1]
בשביל לאקאן, דחף הוא אצל ההוויהמדברת תמיד דחיפה ואף פעם לא אינסטינקט, כי לאקאן נפרד מהביולוגיה של פרויד.אבל התשוקה הזאת היא נעלם, היא לא ניתנת להגדרה וגם לא לתפיסה קוגניטיבית. אפשר לדבר על רצונות ועל איחולים, אבל את התשוקה מגלים באקטים של החי, זאת אומרת, רק בדיעבד. התשוקה מניעה את כל ההוויה של הסובייקט אשר רואה כך את המשכיות חייו, בלי לדעת על זה הרבה.
בתחילת החיים, עם היווסדות הסובייקט, השאלות הראשונות שמטרידות אותו קשורות לתשוקה של האחר: האם הוא רצה אותי? למה רצה אותי? מי רצה שאני אוולד? איך הוא רוצה שאני אהיה? מה חסר לו? מה חסר לי? הוא שואל על התשוקה של האחר הפרימורדיאלי, ומה שנרשם מהתשוקה של האחר הזה הם המסמנים של הללשון. אני מעדיפה לאמר שמה שנרשם זה לא השפה, אלא המילה של האחר = ללשון שהסובייקט שמע. כי אפשר שתהיה שפה והסובייקט לא ישמע, רק כשהוא שומע ולא יודע שהוא שמע, נוצר החור בממשי, הממשי שמתחבר לסמלי דרך מה שנרשם כללשון בממשי, ופותח כיוונים, דחפים, ל"הוויהמדברת".
התפוח לא נופל רחוק מהעץ, אבל התפוח כסובייקט לא יודע, לא מודע למי הוא האחר שגרם לזה שהסובייקט יהיה תפוח; יש לו דרך ארוכה לעשות, היסטוריזציה, שהיא דרך שמובילה להזדהות עם עצמו ועם תשוקתו .
בלא מודע נרשם האומר של האחר והסובייקט הוא תחת מרותו. למה? לא מכוח הרצון הסובייקט שומע לאחר, אלא שהוא תלוי בו, הוא זקוק לו, כי האחר הזה הוא הרשת שעשויה מגוף וממילים שמחזיקות את קיומו: סדר, סיפוק של צרכים בסיסיים, הגנה, מוסר וכו'. הסובייקט מזדהה עם מי שמציל אותו, שומר עליו, רוצה אותו, אוהב אותו. ולכל המייסדים האלו מתווסף מפגש עם האחר כחוויה קונטינגנטית, חוויות שמשאירות רישומים במפתיע. הרישומים האלו הם הפיק(ס)ציות שבילדות (ס=X). אלה הם השיירים שהשיטפון של השפה מותיר בלא מודע כתוצאה מחוויות החיים וההתנסויות השונות שבילדות.
בסופו של דבר, האחר הוא "שום איש", לאקאן עושה פראפרזה של המפגש של אודיסאוס עם הציקלופ. "שום איש" זה השם שבו הזדהה אודיסאוס בפני הציקלופ. בצרפתית "אף אחד" פירושו Personne. מי הוא האחר? אף אחד. הוא אחר פרימורדיאלי.
בסמינר "עוד" שואל לאקאן, מי הוא שאין לו גוף ומתענג? האחר. המסמנים שנשארים מהאחר ומהווים אוצר המסמנים של הסובייקט, הם גם המסמנים שמתענגים עליו, על הסובייקט, כי הסובייקט לא בוחר איך להתענג. הוא רק מאשר או לא מאשר לעצמו את התענגותו.
מה שנשאר כרישום מהאמירות של האחר, מהטראומות=החור, הוא "אות" שמופקדת על ההתענגות של סובייקט שהוא כבר משוסע, שכבר לא יכול להיות יחידה אחידה.
השיח של האחר מעצב את הסובייקט, אשר אם הוא שומע, יזכה לסרוס בסימלי, סרוס שמחלק אותו ופותח בשאלה הקיומית של מי הוא, ולאן פניו מועדות. אחרי אובדן ה"דבר" אפשר לדבר.
אם כך, אין אפשרות להאניש את האחר, הוא רק משאיר סימני תו, מסמני 1, ואם זאת האמא, אז לאקאן יגיד שזאת האמא שלא זו בלבד שהיא נותנת את השד – sein בצרפתית, אלא היא גם נותנת את ה-saying. כמי שמדברת, האם לא יודעת מה היא אומרת ומי אומר דרכה את מה שהיא מדברת. אם זה האבא, הוא לא בהכרח האב הביולוגי, אלא הוא האיש של אמא שמפריד בין הילד לבין גופה, וגם זה לא מבטיח שזהו אבא שיש לו אומר שאפשר יהיה להשתמש בו.
מה הוא דוחף, ולאן הוא דוחף, דחף התשוקה שהופך את החיים מהישרדות לחיים שכל אחד רוצה לחיות? בלי התשוקה, ההתמסרות להתענגות שהיא כולה התענגות למוות, היא התענגות ללא אחר, ללא אובייקט, ללא פנטזמה. זהו דחף המוות.
הסובייקט עושה לעצמו חיים, ולשם כך הוא חייב לחצות את ההזדהויות ולהגיע מעבר להן, מעבר לרישום החברתי, מעבר לממשי-האורגניזם האנטומי ונסיבות החיים. ההתנסויות של החיים משאירות עקבות ואי אפשר להתכחש להן, הן משאירות שריטות, אבל החופש הוא עדיין האפשרות לעשות את הטוב ביותר עם הרישומים האלו, והמיטב הזה מביא לסיפוק של יצירת השם הפרטי: המשחק הכי טוב והסינגולארי ביותר שאפשר לשחק עם הקלפים שכל אחד קיבל מבלי שבחר בהם.
לאקאן מתאר את הרגע המכריע בחיים של הילד כשהוא מגלה שההורים לא יודעים את מחשבותיו. רגע בו הילד מגלה שהוא יכול לחשוב מחשבות משל עצמו, פרטיות, סודיות, ושאפשר אפילו לשקר להורים. זהו זמן של נפרדות מהאחר ובה בעת, זמן של גילוי שאין אחר לאחר, אין ערבות אלוהית, אין אמת אבסולוטית. ברגע זה מה שנדמה כגורל וכגורלי, שאין מנוס אלא להמשיך בדרך הזאת שנקבעה מראש, מתברר כהופכי של המסר שיתקבל בלי לדעת מהאחרים שפגשנו בחיים, ולא מחייב הזדהות.
הסובייקט מגיע לאנליזה. פתאום הוא זר לעצמו – זה לא אני, זה בן אדם אחר, מה קורה לי? הוא איבד את כיוון תשוקתו, הוא כבר לא מזדהה עם מה שרשום אצלו, אבל לא יודע מה הוא רוצה, מי הוא עכשיו. הוא בא לפענח את הקוד שחייב המרה, זה לא מתאים לו כבר. הוא מגיע לאנליזה כי הוא מרגיש שאיבד את קו המשמעות של חייו.
דכאון, מועקה, חרדות ופאניקה, כולם תאורים פנומנולוגיים של התרוקנות המשמעות, של אובדן הכיוון. הסובייקט חולה, ובשביל להבריא, הוא מחפש את תשוקתו, שכבר תצטרך להיות תשוקה אחרת. עליו להמציא אותה מחדש, אין לאן לחזור, והוא בורא איווי חדש בשביל להבריא, הוא חייב לברוא את עצמו.
כשאנליזנד מתחיל לדבר בכנות, לא מסתיר לא את הפגם, לא את הסדק, לא את הבושות, הוא מתחיל להתעורר .
התפקיד של האנליטיקאי, אומר לאקאן, הוא לדעת לחורר כמו התולעת את ההתענגות שבסבל. לחורר את כלכלת העונג כדי שתופיע תשוקה שעד עכשיו לא יצאה לאור.
הטרגדיה של המלט היא הטרגדיה של מי שנמצא בשעה של האחר, היא הטרגדיה של מי שהורעל באוזן דרך הקול שהוא שומע מאביו, והטרגדיה היא שהמלט מאמין לקול. כדי להיות באמת, המלט וכל אנליזנד צריך לחפש את התשוקה בתמימות, את התשוקה התמימה המפתיעה.
לאקאן משווה את האנליזה למשחק שח, והכלכלה של המשחק היא להמעיט במסמנים שבלוח כדי שיופיע הקוד, וכך לראות בבהירות מהי העמדה של הסובייקט, מהו המשחק שלו, ואז אפשר לשנות עמדה. אפשר לחצות את הפנטזמה, להסכים להדחה הסובייקטיבית, הכואבת, שמפרידה את הסובייקט מהאידיאל, ממה שהוא חושב שהוא רוצה, מהתביעות שבאות מהסופר אגו.
לתפוס את האיווי באות, אומר לאקאן. רק האיווי מעגן את המועקה, רק האיווי יכול לקשור את הסובייקט שנסחף עם הזרם, לא מחובר ולא מקושר. מספיק לזהות את האות, ומשם כל הקומבינציות מתחילות. עם האותיות אפשר לבנות מילה חדשה, המצאה, ספרות, מה שג'ויס עושה עם המילים. חדש – חידוש – בורא.
התשוקה היא נוירוזה הכרחית כדי לתת משמעות לחיים. בלי תשוקה ובלי סרוס, השדה האנושי נשאר פורה לדת ולפונדמנטליזם, לוודאות של הצרכנות ולהתמכרויות, למגפת הנרקיסיזם של תקופתנו. הפסיכואנליטיקאים של העצמי ושל האני התייחסו ברצינות רבה לנושא של הפגיעה הנרקיסיסטית וראו בכך סיבה להרבה קשיים. אני מאמינה שהנרקיסיזם הוא מקלט, מקלט שהוא אסון, שהוא גבולי, שמתכחש לחלוקה הסובייקטיבית, לסרוס, ושהוא הזדהות עם התפארות או שחצנות של דמות העצמי ללא האובייקט שבתשוקה.
בסוף האנליזה האיווי הוא החלטי, חדש, איווי ש"שם פס" לשאלות האין סופיות של מי אני. התגלות: !יודע, יודעת!! ידעתי!!
בסמינר 6 לאקאן אומר:
הממשי הוא ההוויה שנרשמת בסמלי
רק כשהממשי מתקשר למסמן בסמלי, מה שבקשר הבורומאי עושה סימפטום, ובסוף האנליזה סינ-טום, רק כשהאומר האנליטי מחורר את הממשי – מופיעה האניגמה של הסובייקט והאגלמה של האובייקט - תשוקה חדשה.
ברור שבדרך תמיד פוגשים את ההתנגדות לידע על מה שחסר ועל הבלתי אפשרי, כי באותה עת שהסובייקט רוצה שנעזור לו לחיות טוב יותר, הוא גם לא רוצה לדעת על ה"אין" ועל ה"אובדן".
האנליטיקאי הוא המשורר שמחורר את ההתענגות הממיתה באומר חדש שמזעזע את הישן.
אנה גלמן
[1] ברוך שפינוזה, אתיקה, תרגום: ירמיהו יובל (ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2003), עמ' 256.