המאמר הועבר כהרצאה בפאנל שנושאו "פסיכואנליזה עם ילדים - האם היא אפשרית?", 23.03.17, מקום תפס"ן, תל אביב
אומרים "פסיכואנליזה עם ילדים" - האם זה אפשרי?
תמיד הייתי פסיכולוגית עם ילדים.
שנים עבדתי איתם בפסיכותרפיה ועם ההורים ועדיין אני מוצאת את עצמי שואלת: מתי והאם בכלל, יש פסיכואנליזה עם ילדים?
הפסיכואנליטיקאי - הוא מי שיעזור לילד לנסח את מה שמטריד אותו, ידע לומר משהו, "לגלות" משהו על הסבל שלו. הוא האחד שיעזור לו להיפגש עם מה שחוזר על עצמו ומעיק עליו, כאילו מדובר במזל רע: משהו שחוזר במשחק, חוזר בסיפורים, חוזר בדיבור. האנליטיקאי הוא זה שידע איך ומה להדגיש בשיח עם הילד על מנת שהילד יוכל לשים לב ואולי להמציא פיתרון מיטיב עם עצמו ועם סביבתו על מנת להפיג את ה"חזרתיות הממיתה".
אמנם, לא מספיק הסבל בשביל להתחיל פסיכואנליזה. אנחנו צריכים סימפטום, שנקרא "הסימפטום האנליטי". הסימפטום הזה נבנה או מוגדר בפגישות המקדימות, כאשר גם האנליטיקאי וגם הילד סבורים שכדאי להיפגש בשביל לעבוד ובשביל להבין כיצד ניתן להקל על כובד הסימפטום הזה. אנו נצפה ל"סובייקטיביזציה של הסימפטום" - שהילד יוכל לשיים את מה שהוא מרגיש - לקרוא לו בשם.
בקליניקה, הילד תמיד הינו ילד של מישהו, הוא איננו מגיע לבד. אך האם זה אומר שהוא תמיד סימפטום של מישהו?
כל סובייקט הוא דור שני של מישהו, וגם דור שלישי. אבל - מכיוון שהילד לא "דופק בדלת של המטפל" ומבקש טיפול, על הסימפטומים שלו להטריד את המבוגר אשר פונה לטיפול עבורו.
הסימפטומים יכולים להתעורר כ"מענה" למשהו שקורה לילד עם עצמו, למועקות ולפחדיו הקיומיים-הוייתיים. אמנם הסימפטומים שייכים לילד, אך הם עלולים להופיע גם "כמענה" למשהו רע שקורה במשפחה: מריבות בין ההורים, הזדהות עם אחד מההורים, הסתבכויות שעברו מדור לדור, קושי עם האחים, מצוקה של הסבים. כל הדמויות הללו הן האחרים שלו. יחד עם זאת, הסימפטומים גם יכולים להופיע כתגובה לתהליכים אשר אינם מתאימים לילד במסגרות השונות שלו (תהליכים שקורים בבית הספר, למשל). בכל המקרים האלו אנו מדברים על "הילד כסימפטום".
"אין ילד ללא האחר שלו", אומר וויניקוט. מישהו חושב עליו, מדבר איתו, מדבר עליו. בנוסף: "הילד הוא תמיד תוצר של תשוקה לא אנונימית של הורה" (לפי לאקאן) - וזה למזלו. האחר, המשתנים החברתיים והתרבותיים, התצורות השונות של המשפחה – כל אלו משפיעים על הילד כסובייקט. האחר משמש גם כסיכוי וגם כסיכון ל"הורה טראומטי". הילד סופג את האמירות שנובעות מההטרגדיה המשפחתית. הוא חי במשפחה הלא אנונימית שלו עם תשוקות שלפעמים הן מטורפות, אך לא אנונימיות. הילד הוא משהו בעבור מישהו.
קשירת הקשר הבורומאי של הילד כסובייקט מסתבכת עם קשירת הקשר הבורומאי של האחרים המשפיעים בחייו, ולעיתים נוצר פלונטר. הילד ממוקם בקשר הבורומאי של האחר כאובייקט של מושא לתשוקה, אך תמיד בתור איקס, נעלם. הוא מייצג משהו, הוא מסמן בשביל האחר, אבל תמיד אניגמטי. כל סובייקט הוא ההופכי של המסר שקיבל מהאחר, ההופכי של תשוקתו הלא מודעת של האחר.
האחר - האמא
קולט סולר פיתחה את המושג של "המועקה האימהית" ומדברת על המורכבות של האימהות עבור האישה.
מול תיאוריות "השד הטוב" ו"האמא המספיק טובה" (ולא מתוך עמדה פמיניסטית) היא מביאה לתודעה את עוצמת המהפכה הנפשית המתחוללת אצל אישה שעשתה דרך כה ארוכה להיות מישהי ושפתאום חייבת להתמסר כולה בגוף ובנפש לגור חי שהופך אותה לאובייקט מזין. החוויה הזו של גוף בתוך גוף והאיחוד בינהם יכולה להיות חווייה מענגת לאישה שכ"לא כולה", מתמסרת לחוויה של "כן כולה" בשביל הילד שלה. אבל חוויה זו עלולה גם להיות מאיימת - לא כל אחת מסוגלת לכך!
היום השיח התרבותי מחייב ל"עיקרון הרצף" ולהתמסרות. ההתמסרות הזו של ה"כולה" עלולה להשתנות "מכולה אמא" ל"כולה אימה". במצב כזה, תחת חרדה מתמדת, המשיכה להתמסרות עשויה להיות קטלנית: אשליה של "ללא חסר" או "ללא כשלון" לא תאפשר נפרדות, ותשאיר את הילד קשור באופן הדוק לקשירת אימו. בקליניקה אנחנו פוגשים את הילדים "שאוהבים אותם יותר מדי", שעדיין למרות גילם המתקדם "מחממים את מיטת ההורה". לאקאן מציין זאת כ"התענגות אחרת של כולה" – כזו שלא מבקשת דבר, רק נותנת את כולה. האהבה הזו מהווה סיכוי אם מחזיקה זמן של פעימה, הנאה שמיימית רגעית, ובו בזמן מהווה סיכון קטלני לאמא ולילד, שנלכדים בתוך מעין בועה של "יש שלם". הדימוי אצלי הוא של ידיים ארוכות שמחזיקות ומלוות את הילד החוצה עד שפוגש את התשוקות של סובייקטים אחרים.
ישנו צורך באמא מספיק "רעה", שתשאיר סימן או סימנים לגעגוע.
סבא פרויד לא תיאר לעצמו איך המסמן "פורט-דה" יחתור קדימה ויחצה את כל התאוריות הפסיכואנליטיות. זהו מסמן שעמו כולם מסכימים, מעניין למה. כל אחד מוסיף לו תבלין משלעצמו, אבל כל התיאוריות מסכימות שזהו שלב הכרחי בהיווצרות של סובייקט. התינוק היה במיטה, אמו נעדרת. הוא שיחק עם הסליל שבידו, זרק אותו רחוק וקרא "פורט", אחר כך החזיר אותו לכיוונו ואמר "דה". התינוק יכול היה להתעלם מהעובדה שהאמא עזבה, אבל לא. הוא יכול היה לפרוץ בבכי מר מכיוון שאמו הלכה, אבל לא. האמא חתכה ופתחה את מימד ה"אין" - היא כבר אינה חלק מהגוף של הילד, היא נפרדה, היא נעדרת, ומהחתך שביצעה נותר חור, חור בממשי, ושם נוצר המסמן. ובכך, בנה הילד עם ה"לגו של השפה" את המסמן שלו.
בתקופה בה עבדתי עם גננות שמעתי הרבה את המושג "חרדת נטישה" כהסבר לבכי של הילדים הנפרדים מאמם בגן. חשבתי לעצמי: מדוע המושג הזה תפס? בהחלט אם הגננת קוראת לכך "נטישה", ישנו נרטיב לילד שבו ירגיש נטוש. אבל אם הילד יפגוש גננת שמבינה שאמא תחזור, ושאין פה שום נטישה אלא הזדמנות, היא תלווה לילד מסמן מיטיב יותר.
האם (אמא) היא הראשונה בחיים לשמש מושא לתשוקת האחר. רק כאשר האם היא אחרת, כאשר היא תסטה לכיוון אובייקט אחר יווצר מסמן של חסר והמשולש שיווצר יהיה :
אחר ..............אב
פאלוס
המסמן הפאלי הוא מעין "מסמן ג'וקר" קלף מנצח, ממלא את החסר, פונקציה בעלת ערך, כוח. האם הופכת ל"אחר משוסע" רק כאשר ישנו אובייקט לתשוקתה שהוא לא הילד. בזמן לוגי זה, הילד ישאל: "מה היא רוצה?".
האחר – האבא קודם כל נפריד בין ג'נדר (מין זכר) לאבא. אני עושה כאן שימוש במסמן של לאקאן - פונקציה אב, ואחר כך, "שם האב". הפונקציה אב היא מעבר ל"אבא של ארוחת הבוקר". אין ליחסי המין של האמא שום משמעות של אב. אין צורך באנקדוטה האדיפלית, שכפי שציין לאקאן זהו סימפטום אפשרי, אך לא היחיד, ולא אוניברסאלי בהכרח. יחד עם זאת – קיים צורך בפונקציה של שלישי, שייצור "שבר בשלמות".
לאקאן אומר: "הפונקציה של האב היא "לשים מקל בלוע של התנין על מנת לשחרר ממנו את התינוק'". אמנם - לא כל בן זוג מסוגל לכך. ישנו אבא נוכח, אבא נעדר, אבא בעל, אבא רודן, אבא חלש, אבא שעזב, אבא עשיר, אבא ראש של חברה, אבא עבריין, תרומת זרע – ישנן הרבה אפשרויות לאבא דמיוני. אבל הדמויות הללו לא בהכרח מעוררות "כבוד", הערכה ורצון להזדהות.
הן נרשמות ב"לא מודע", ב"סופר אגו" דימיוני שהוא ללא פרסונה, אבל לא עונות לשאלות שהילד שואל מעבר ל"מה נשתנה בלילה הזה?" - שאלות על קיום, על משמעות החיים, על קנאה, על מלחמות. הילדים מחפשים מבוגרים שידעו על החיים, שיתנו תשובה לשאלה "מדוע נולדים ילדים", שגם ידעו ליהנות, שתהיה להן גרסה של עונג, סימפטום. אב הוא משהו שידע גם לתת תשובות, שאומר לא רק לא כמו אדון אלא "שלא" אם אומר עם משקל.
מה שחשוב, כותב לאקאן, הוא שהסובייקט ידע "לעשות שימוש" באבא, בין אם יש לו או אין לו אבא. "האב של השם" הוא אב של אומר, ה"מענטש" שיודע או יודעת כיצד להאניש את האיווי.
התפקיד של הפסיכואנליטיקאי הוא לא לצעוק "גוועלד" אל מול התופעות המשונות העכשוויות של חיפוש מענה ל"אין" או ל"בלתי אפשרי של היחס המיני". בין אם מדובר בקיבוץ, בקומונה לאמהות חד הוריות, בזוגות הומוסקסואלים, הפסיכואנליטיקאי אינו שופט, ומבצע את מלאכתו ללא דעות קדומות.
ישנם גם "פר וורסיון", "מר וורסיון", כי גם לה יש וורסיה של האיווי, היא לא רק סימפטום של מישהו, היא יודעת מה היא רוצה.
"כל אחד מאיתנו הוא הריון שנגמר בטרם זמנו", כותב לאקאן. בצרפתית זה נשמע יותר קשה, "הפלה" - הילד נופל מהרחם של האחר כשהוא עדיין לא בשל לדעת מי הוא. התשוקה של האחר שרצה אותו לא מספיקה לו כדי לדעת מי הוא. התשוקה של האחר לא תמיד טובה לו.
חייבים קשר חברתי בשביל לגדל ילדים, לא מספיקה "הקומדיה של המינים", ומעניין לראות איך מאותה המשפחה כל ילד הוא סובייקט שונה. לכל אחד אירוע "שיום" אחר. עם אותם ההורים שאכלו בוסר, כל אחד, כל סובייקט, קושר את הטבעת הרביעית שלו עם אווי משלו. הילד המנגן בכינור לרגלי האבא שמנגן גם הוא בכינור, אולי יהיה נגן בעתיד ואולי לא. הקונטינגנטיות מול הדטרמיניזם היא ההרפתקה של מה שלא ניתן לניבוי או לעבודה מניעתית.
למזלו יש את הקונטינגנטיות, התאונות הקיומיות שמשפיעות ומשאירות סימנים.
פסיכואנליטיקאי יכול מאוד לסייע, לילד שמבין שהממשי שלו הוא על חשבונו. הוא יכול להיות אחראי עליו גם אם אין לו עדיין אחריות חוקית. הילד יהיה בפסיכואנליזה אם יפתח כלפי המטפל טרנספרנס לידע, ולא לחוויה מתקנת של דמות. הוא יוכל לקבל באנליזה את ה"כלים לידע" שיאפשרו לו להיפרד מההורים והמבוגרים ש"יושבים עליו".
ומי הוא הילד?
הילד הוא תמיד "בדרך להיות" - מכוון לעתיד מזהיר עבורו. הסימפטומים של הילדות עתידים להיות הרכיבים של הנוירוזה כשיהיה מבוגר. בדיעבד, הוא יעשה את ההיסטוריזציה של הילדות שלו. אבל האם קיימת נוירוזה אצל ילדים?
ילדים סובלים, יש להם מועקות וחרדות, פוביות ועכבות, בעיות אכילה, בעיות שינה, התקפי זעם, בעיות חברתיות. הם גם רוצים למות.אבל לא תמיד רוצים לפענח את סיבת הסימפטום, ומעדיפים להסיר את ההתנהגות הלא רצויה בעזרת שיטות שונות שיכולות להיטיב עם החיים של כולם. לא תמיד זה הזמן לגלות. ישנן בעיות התנהגות שלא מהוות סימפטום במובן האנליטי, וישנם דברים שאפשר ללמוד לעשותם אחרת, להתאמן עליהם. לפעמים אנו מגדירים בעיה ביחס לכלל חברתי מוסכם, אבל עדיין לא מדובר בסימפטום.
ישנו סגנון, אופי מסוים, שיכול להיות סיבה כשלעצמה לטיפול ובלבד שהילד מעוניין להתייחס לכך כסימפטום משלו.
אם כך, יוצא שהילד שאיתו אנו יכולים לעבוד בפסיכואנליזה הוא הסובייקט - תוצר של מה שעשה עם המסמנים שקיבל, או שנפלו עליו, המעוניין לפענח את מה שקורה לו. הוא יכול להיכנס להרפתקה של דיבור, ציור או משחק בכדי לגלות את הסמוי, הוא גם מביא חלומות וכותב סיפורים ונהנה כמו המבוגר מהמובן הלא מודע, הלא ידוע.
הייתה תקופה בבית הספר בה כולנו התחלנו להתאמן על החתימה האישית שלנו. זה היה מרתק, ממש מגיפה, כולנו חיפשנו את התו הייחודי, ואולי, הייתי אומרת, שבשלב זה, בחיפוש מאחורי החתימה הייחודית לו, ילד, לא חשוב מהו גילו הכרונולוגי, יכול להתחיל את הפסיכואנליזה של עצמו, כיוון ששואף לדעת על הסימפטום שלו. זוהי האתיקה של הפרטיקולריות -הנפרדות, בין התשוקה של האחר והתשוקה של הסובייקט. הוא ישמח שיעזרו לו לנסח מי הוא
הנס הקטן היה שמח לדבר עם פרויד, כי הרופא ידע לנסח את החרדות שלו. אבל פרויד דיבר גם עם האב. לא הייתה שם פסיכואנליזה עם ילד, זו הייתה התערבות פסיכואנליטית עם הילד במשפחה.
אם הסימפטום של הילד הוא "מענה" למה שקורה ביחסים במשפחה,"ילד סימפטום" או במה שקורה בפנטזמה של האם, העבודה עם ההורים יכולה לתרום הרבה, אבל לא במתכונת המקובלת של "טיפול רגשי לילד וייעוץ להורים", אלא באמצעות שיח אנליטי בו מספר הפגישות עם הילד זהה למספר הפגישות עם ההורה. הילד זקוק לפגישות כדי לפענח את הסימפטום שלו, ואילו ההורים חייבים לעבוד על האומללות המינית שלהם, על "משחק המיטות המסתובבות" של המשפחה.
הילד יכול להחליט שהוא רוצה לחצות את האניגמה של קיומו על ידי אנליזה אישית שלו, ולבחור טוב יותר את מה שטוב בשבילו. הוא יכול לבחור את ה"איך" ו"עם מי" להזדהות, "לתפור את הטבעת הרביעית" של הקשר הבורומאי שלו בעזרתה של פסיכואנליזה אישית.
אמנם בילדות הפרידה היא בלתי אפשרית, אך הנפרדות אפשרית.
בארגנטינה של שנות השבעים הילדים היו נכנסים לפסיכואנליזה וההורים מבחוץ תמכו. בישראל הילדים נשארו בחוץ או קיבלו משחק פליי - וההורים קיבלו "בית ספר". רצוי, אפוא, שכולם ידברו, שיוכלו לדעת יותר טוב מי הם ומה הם רוצים. מומחיותו של הפסיכואנליטיקאי היא בפתיחת הסבך שנוצר בין הקשירה של הילד לקשירת ההורים, וכל זאת דרך הקשבה למה שנאמר. אמנם לא קיים גיל כרונולוגי, אך צריך לחכות לזמן הלוגי של האיווי של הילד על מנת לדבר על פסיכואנליזה עם ילדים.
אנה גלמן