Please reload

Recent Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Featured Posts

אניגמה - שבירה וידע של חיבור \ תרצה אולמן

May 8, 2017

אניגמה - שבירה וידע של חיבור

 

לאקאן לוקח את גויס כאמן שהצליח לחבר עם החוט הרביעי את הסינטהום שלו.

לג'ויס לא היתה פונקציה של אב והוא שיים לעצמו אב. דרך הכתיבה שלו מיקם את הסימפטום שלו.

ג'ויס מפנטז את השם שלו, השם הפך למשמעות בזכות הכתיבה. קולט סולר אומרת שהאומר מחזיק ביחד את שם האב בליקוט "שמות האבות" שנותנים שם לאמן - ג'ויס ללא גוף.

 

אני רוצה לדבר על צורת הכתיבה של ג'ויס, כתיבה; לא קריאה.

הוא שבר את הכתיבה דרך האמנות שלו.

יצר הבדל בין הקריא מחוץ לסדר והאניגמה שהפכה ללא אפשרות לפיענוח.

ק. סולר קוראת לזה אמת הבלתי קריא, טקסט שהוא "ex-siste," מה שתואם לממשי בסימפטום.

בפיננגנס ווייק ג'ויס הורס את הסדר של השפה, לא שאי אפשר לתת משמעות לכתוב, אלא אפשר לקרוא אותו באין סוף אפשרויות ובאף אחת מהן אי אפשר למצוא את הנושא. יצירה שהולכת לכל הכיוונים ונהיית ללא פשר לקורא. כמו נפילה. אין זמן ואין רצף בסיפור. מפרקת ומחברת במעגל אין סוף של הישר. כמו חלום ללא התעוררות למרות שהמלה האחרונה היא wake.

 

בציור שלי אני כותבת עברית. מצד אחד, כתיבה תמה, ומצד שני, בתנועה רחבה. כתיבה ללא קריאה אפשרית, גילוי וכיסוי הטקסטים.

הכתיבה מימין לשמאל, מלמעלה למטה ולאחור, לכל הכיוונים, ששוברת את התרבות, כדי לדעת .

 הרווח והחסר שדרכם אפשר אולי לגלות את הזיכרון.

משתמשת גם בבד גזה עליו אני כותבת ונוצר רווח וצל כוילון, אורגת את האומר בשתי וערב של חומרלליות. הכתיבה הופכת לאבסטרקטית: כתמים וצורות. כתיבה, שבירת הכתיבה, ריקוד של אותיות, מלמולים של הללשון כאניגמה לשאלה "מי אני", מה הזהות של עצמי, מהי דרך החיים שלי.

החוויה שלי כאמן יוצר יש מאין היא רגע שאני נשאבת ללא מודע, חצי ערה חצי ישנה, מצב מדיטטיבי שבהבזק רגעי אני קופצת אל המים ועושה מה שיוצא בלא שליטה של הידע, קפיצה, אקט שמאבדת אחיזה אל מול הריק.

"מאבדת את עצמי לדעת", מאפשרת לעצמי ללכת לאיבוד כדי לדעת משהו חדש ומפתיע. זה רגע קשה אבל בו קורים הדברים הכי אמתיים שבי. כמו באקט האנליטי.

ברגע אחרי אני כבר לא רואה את הציור וחייבת להתרחק, להסתלק. הפיתוי למחוק, לטשטש, לכסות הוא בעוכרי, אבל כאן אני לוקחת האחריות על האקט.

 זה נאמר.

לפעמים יש קטע בציור שאני מתאהבת בו, כל כך מוצלח ויפה... ודווקא אותו אני מרסקת, שוברת כדי שיצא משהו חדש שאתו אני צריכה להתמודד, להסתכל עליו בעיניים חדשות. אניגמה של עצמי.

הטקסט שאני כותבת על הבד הוא ברור ומסוים מאד עבורי, לפעמים אני כותבת את המחשבות של עצמי, אוטואנליזה ולפעמים אני מעתיקה טקסטים מהזוהר שמעבירים אותי לספירה מדיטטיבית. אינני רוצה לחשוף את הדברים הכי אינטימיים שלי ולכן אני עושה אותם לא קריאים לאחר.

יש בציור אותיות, כתב, משהו אוניברסלי שהאחר מגלה ויכול לחדור דרכן אל עולמו שלו. לנסות לפענח את החסר שבו.

האמנויות בתקופה של גויס , תחילת המאה העשרים, יצרו שינוי משמעותי , ניסו לשחרר את השפה כנגד הקלאסיקה.

כמו הפואמה המדברת של שנברג והמוסיקה הא-טונלית, או פיקאסו והקוביזם בציור ובפיסול; דאלי בסוראליזם, הדאדא בשירה - הכתיבה של ברטון, הניסיון לשבור את המוסכמות, לערער את הקבוע ולשאול שאלות חדשות.

 

סי טוומבלי הוא אחד האמנים שאני אוהבת. צייר אמריקאי שעבר לגור באירופה בשנות השישים של המאה הקודמת, גילה את העולם הקלאסי ושילב בין המיתולוגיה לאבסטרקטי.

רולן בארט כותב על האומנות של סי טוומבלי שהיא פרדוקסלית, בצמצום  שמוליד את האניגמה הוא יוצר שקט דרך מלמול דק. אפשר לומר שהקו והחיתוך המרוסק או האפקט הגראפי הוא זה שמאפשר לבד להיות קיים, כמסמן להתענגות. המרחב לא תופס שום דבר. גבול המשמעות מפסיק לגלות מה שנראה. טוומבלי מכריח אותנו לחצות את הסטריאוטיפים האסתטיים ויוצר עבודה של השפה-הללשון.

 

ג'ויס ממציא את המקוריות במקריות של הללשון. ג'ויס משתמש בשישים וחמש שפות ומחבר אותן לא במטאפורה ולא במטונמיה, אין מסר כמו במדע, יש משהו בלתי נתפס: זו האניגמה.

הופתעתי לגלות ב"פיננגנס ווייק" את המשחק שלו גם בעברית, "גוג ומגוג נסיך הגרוג" או "שרה הופכת לסהרה."

 

 המשורר כמו הנביא מביא נאום חדש שמשבש את המשמעות המקובלת. ג'ויס לא היה זה ולא זה, ג'ויס חצה את הבלתי אפשרי בנאום ערפילי. הוא חצה מעבר לפואטיקה המקובלת, חדר לכתיבה ללא מילים איפה שנשאר רק המשחק של המלה אובייקט. ג'ויס מנכיח את עצמו כאמן של החומרלליות moterialite"" בכל אופן, ב"פיננגנס ווייק" הוא משמיע משהו ששייך לשירה, הקול של הללשון. המוסיקה של קריאת הטקסט המוזר מעסיקה כבר  מדקלמים רבים.

לאקאן אומר שהשיח האנליטי, "מה שנכתב," הוא פרדוקס שבא דרך הקול של הדיבור.

 

בעיני זו כתיבה מתוך התגלות. האמן כיוצר יש מאין, הגוף של ג'ויס לא משתתף, אלא זה הגוף של המילה, הוא תופס במוזרות כעין ריקוד עם הלא מודע בחוץ, מסתובב מסביב לעצמו, למה שהוא שומע עד לא ידע.

האניגמה של התגלות שדרכה ג'ויס מתחזה, האניגמה מתבטאת בעוצמת הכתיבה שלו.

ספרות מוזרה של הממשי, שיש בה מעט מאד דמיון, מסתדרת עם האגו הייחודי של ג'ויס.

ג'ויס רושם פרטים של אירועים יום יומיים, רושם הכל ולא זורק אף אחד מהם, הוא משתמש בהם שוב ושוב, כאקטיביסט של re-cycle - רדי-מייד.

savoir faire הוא  מה שנותן לאומנות ערך יוצא מן הכלל וייחודי, מכיוון שאין אחר לאחר. ג'ויס הוא זה שיודע באומר שלו שאין עוד אחד כמוהו.

פרגמנטים שלא מחוברים בשום קונטקסט, חתוכים בבנליות של הביטוי. זה יוצר אניגמה לקורא.

דרך האניגמה כיוון ג'ויס את האמנות שלו שעוברת בקיומיות שלה ונעשית סינטהום.

אני מרגישה באקט הציור שלי חיפוש בלתי נלאה. פיקאסו אמר "אני לא מחפש, אני מוצא"; יאיר גרבוז עשה פראפראזה  ואמר "אני לא מחפש, אני מתחפש."

חיפוש מעצם החזרתיות, כמו המוסיקה של סטיב רייך, חיפוש שמתבטא באיווי שלי לדעת משהו עלי, דרך עקבות הכתב, מתוך הכיסוי והגילוי, ניסיון לפענח את הלא מודע. כל זמן שאני פועלת ויוצרת יש מה לגלות, להיזכר .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Please reload

Follow Us
Please reload

Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
  • Grey Facebook Icon
  • Grey Twitter Icon
  • Grey Google+ Icon