מן הריק של ה"קיום הטפשי" לסינ-טהום
Saint homme- Sinn thome
כל אחד עושה לעצמו "שם".
שלא כמו בשיר, "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו...", רצוי שכל אחד ימציא לעצמו שיום נוסף, שלא רק ייצג אותו מול רבים, אלא שגם יהווה גרעין של הווייתו הסובייקטיבית כהוויה "מדברת-מתענגת" המביאה לו סיפוק. שם זה, המעניק לו מדרגה או שרפרף, הוא גם העונג שלו - החטא. מדובר על סולם גנבים בעזרתו זוקף הסובייקט את קומתו.
לאחר תפרים ואיחויים כל אחת מרכיבה את הקשר הבורומאי שבו טוב לה לחיות.
ניתן לאמר שהקשירה הבורומאית מהווה צד הופכי של הדת, כיוון שהקשירה היא הדעת של הסובייקט את מה שמסב לו סיפוק.
השם הפרטי מייצג עבור הסובייקט את האחר שקיבל את פניו יחד עם עוד מסמנים שעברו. השם הפרטי הוא אינדקס, וכך גם התעודות שהסובייקט אוסף בדרכו.
אלו הם רק תארים, שאינם מספיקים על מנת ליצור גורל סינגולרי.
למדנו שהסובייקט חייב את הסימפטום שלו בשביל להרגיש חי - גם אם הוא סובל ממנו. באנליזה לפעמים הסמפטום עובר המרה או שהסובייקט מזדהה עמו בשביל לעשות טוב יותר. קולט סולר טוענת שגויס עשה זאת לבד- ללא אנליטיקאי. עם האומנות שלו, ה"אומר אומנות" שלו, קשר קשירה בורומאית מיטיבה שהצילה אותו. אם בסימפטום הלא מודע מתענג על הסובייקט, הרי שבסינט-הום מתענג הסובייקט על ה"לא מודע" שלו באמצעות הגוף שלו.
ה"סינ-טהום" הוא תחושת החיים. לא לעשות חיים אלא להרגיש חי.
מי הוא, כאשר נופלות ההזדהויות עם האחר, ומתפכחים מהאידאלים של האני הדמיוני?
מי הוא ומהי תשוקתו מאחורי תיוגי ההזדהויות עם קבוצה כזו או אחרת?
מי הוא, מעבר לדמות הנרקיסיסטית, המחפשת את אשליית השלמות?
הוא ה"מענטש" ,אקט של אנשה והבדלה ייחודית כסובייקט.
.
N´hommer, to name + man
יחד עם הקונטינגנטיות של הלא מודע והניצוץ של היצירה, חטא ההתענגות הופך למעין "תחבולה" ,"קונצ\ט". טבעת רביעית שהיא זהו-ת, יהא אשר יהא... כמו האב של השם........
.
הקשירה הבורומאית הזו היא ה"לכידות" של האיש-ה, ומחברת בין הקונסיסטנטיות הדימיונית של היסטוריית הסובייקט בקהילה כלשהי, לקונסיסטנטיות של הסמלי, של המילה והשירה, המדברות על האובייקט החסר וגם אליו, ומתחברות לחומריות של החי הממשי, המתענג והסובל, על ידי מיזוג: לכידות בין מסמן והתענגות.
למבנה הנפשי של הקשירה מתווסף הסינט-הום על תקן ה"שם הייחודי", איש או אישה פוגשים את הכוח הפאלי ובונים לעצמם מעמד ביחס עם אחרים, דרך הנרקיסיזם של התשוקה .אם כן ,אפשר לומר זאת כך:
"הסובייקט, הממשי, "ההוייהמדברת" מממש שם בשם את תשוקתו בקשר חברתי.
לאקאן ב-1975 מדבר על הסובייקט הממשי, ומתכוון להוויה שהיא לא רק המונחת מאחורי המסמן. איפה שמופיע מסמן ישנו סובייקט מונח, אך גם קיימת חומריות בהוויה. בני אנוש הם שם, עושים רעש, תופסים מקום והם "בגוף".
ב-1976 לאקאן אומר שלהיות משוגע זה לאבד את הקשירה. בעברית מדברים על "התפרקות" , בספרדית "על הוא שנפרם" ובזמנים כאלה מופיע התקף חרדה, ללא מסמן וללא כיוון, מי אני? נפילה לתהום של המוות, לחלל, שלפי הקבלה הוא השורש של המילה מחלה. ללא חוט שעושה את החור- יש חלל. אילו הם הרגעים המוכרים כל כך של מועקה, של כלום, של אובדן משמעות, ושל ריק. מה לעשות עם החיים? בשביל מה אני חי?
ב-10 בנובמבר 1978 בהרצאה בסינט אן לאקאן נשאל מה משמעות הטופולוגיה, והוא עונה שהטופולוגיה היא הזמן. מענין מדוע... אולי מכיוון שזוהי הקשירה שנותנת לנו תחושה של המשכיות?
הצורות הטופולוגיות מציינות מספר זמנים לוגיים, לא התפתחותיים ולא ליניאריים.
לאקאן פונה למיתוס הבראשיתי של הלמלה כנקודה מיתית ראשונה.
כמו ביצה שנפתחת, הגור הקטן נופל ונשאר ללא מעטפת, חשוף, ושם מתחיל החיפוש של היצור החי אחרי מציאת האובייקט: אוויר, אוכל, חום שירגיע את החסך- למצוא בחוץ את החלק האבוד שנפל מהגוף, הארוס שמחפש את השלם. זהו זמן מיתי המתקיים לפני המסמן, אין חוץ ואין פנים.
חגורת מוביוס ובקבוק קליין מציגים זאת
אפשר לדמיין בקבוק יין ריק פתוח. יוצרים חור בקרקעית הבקבוק, ואז מושכים את צוואר הבקבוק ומכופפים אותו כלפי החור מטה-על מנת להגיע לפתח. מן צינור היוצא החוצה וחוזר לעצמו בצורת מוביוס, החוץ יכול להיות פנים ולהפך.
פ.דולטו פעם שאלה ילד שכל הזמן היה עם האצבע בפה: תגיד, זה הפה שרוצה למצוץ את האצבע, או האצבע שרוצה את הפה? הילד מיד שמט את האצבע מפיו.
האצבע, אובייקט הממלא את הפתח, יוצר משטח מעגלי סגור ,התענגות אוטיסטית של הגוף עם אוביקטיים של החוץ בתוך גופו.
ואז לאקאן משחק עם טבעות, והקשירה היא של שלושה סיבובים, במקום המסרק עם היצוגים של פרויד. חבל שבבפנים שלו המסמנים . המסמנים של טבעת הסמלי שנכנסת לתוך הממשי ולתוך הדימיוני. לקשירה לאקאן וצרפתית קורה לה נבו, כמו שם ההר בו קיבל משה את התורה- "קשירה יפה".
הסובייקט חצוי לנצח, זה הסירוס, זהו הפגם שבורא את הפונקציה הפאלית. הוא כבר לא "כל יכול".
לאקאן מכריע: האומנות של ג'ויס היא הערבות האמיתית של הפאלוס. באותה פסקה הוא מגדיר מהו פאלוס: המיזוג שבין הטפיל הזה, עבר המין ופוקנציית המילה. ללא מילה העונג של האיבר הוא העונג של האידיוט. וללא מסמן , ללא תופעה של הלא מודע- הגוף חי חיים טפשיים של חמדנות וצריכה. המסמנים נוגסים בגוף, נוגסים בממשי ומשאירים צלקת, פצע, רישום, ו"תשוקה" ..
לאקאן מציע את הפסיכואנליזה כדרך אטית, אטיקה של החי המכוון ליום הדין שלו.
חייבים את החור שמציל מהריק הטפשי שלא רוצה כלום, ולא חסר לו כלום .
לפעמים ה"אני" מנסה להתנחם בדמות המשתקפת בראי, כיוון שהאהבתה העצמית של הדמות מרגיעה את האימה של הסרוס והחסר.
אבל המפגש עם הזולת הזר מנפץ את הבבואה המדומיינת, ואז כבר שואלים את הראי מי הכי יפה בעיר? האפשרות להזדהות עם ה"סלפי" של עצמו, לא מחזיק לאורך זמן, זוהי אמת שקרנית.
החור הפנימי בין שלוש הטבעות = לאלוהים של כל אחד, אוביקט א קטן, שהוא הסיבה שמניעה את חייו של כל אחד. הקשירה מחזיקה מעמד גם בזמן שמגיעה מישהי עם אותה השמלה למסיבה ועושה "צל לנרקיס".
.
אך כיצד יודע מישהו את שמו? אני חושבת שבהבזקים.
ההבזק של השם מתגלה - לפתע פתאום - ויודעים שזה זה. וקשירה שכזאת מחזיקה את ה-זהות מול האירועים הטראומטיים של החיים. הידיעה של מי אני למרות ומול הרגעים של חורבן .
הפסיכואנליטיקאי, למשל, שהוא גם קדוש, מקבל דרך האקט האנליטי את הערך הבורומאי ; מעשה שלא מניב לו לא רווח כלכלי, וגם לא הנאה מאהבה הטרנספרנסיאלית. אבל הפסיכואנליטיקאי הוא סינט-הום. דעת, הנאה מהדרך, נגיעה בממשי של סובייקט אחר.
תשוקה לעשות טוב לאחר, בדרך שכזו.