Featured Posts

הסירוס הוא פרדוקסאלי, ואצל נשים... אף יותר: הרצאה לקראת הכנס "על מיניות וזהות" של השדה הלאקאניאני בברזיל \ מאת אנה גלמן

August 25, 2017

 

הסירוס הוא פרדוקסאלי, ואצל נשים... אף יותר

אנה גלמן

 

ב"ידע של הפסיכואנליטיקאי" (השיעור של השלושה בפברואר) לאקאן אומר: "אם נכון הדבר, העניין הזה של הסירוס מרמז שאצל האדם הסירוס מכונן את אופן ההסתגלות לחיים, את היכולת לשרוד . אבל לא רק זאת. ראוי לחשוב על כך."

ב"האקט האנליטי" (בשיעור החמישי) הוא כותב: "חסר זה שהוגדר תמיד כמהותי לאדם ושמכונה איווי, מתורגם בסופה של אנליזה על ידי דבר זה שאינו מנוסח אבל מומחש, שמכונה סירוס."

זהו לא מסמן פשוט: הוא מייצר תמיד שתיקה של הלם כאשר המאזין אינו מכיר את השיח הפסיכואנליטי. המונח מתייחס להשחתה של אברי המין. ובכל זאת, נראה שלא הצלחנו למצוא מונח טוב יותר כדי לבטא את הפרדוקס: הפצע שנוצר מאובדן התענגות, הפרידה  והויתור שמרגיש כנפילה כואבת של חלק מן הגוף ושמייסד דבר מה כה מהותי לחיים: איווי.

סירוס של התענגות, הנחוץ לשם הנאה מהחיים, הוא הסיבה להמצאה המתמדת של צורות שונות וייחודיות של התענגות של ה-parletre: של הסימפטום הייחודי שלו.

אכן, ישנה התענגות–כולה אשר סירוס ראשוני מקלקל באופן מבני: ההתענגות של ההוויה. אקסטאזת התאווה המוענקת לגוף ולנפש, של הרף עין שהופך לנצח, של חלל שהוא מעמקים אוקיאניים, של התענגות שהיא ללא הקשר הבורומאי. גן עדן מיתי אבוד.    

זהו סירוס שמכניס שסע המפריד את ההוויה ממה שהיא וממה שיש לה; חיתוך זה "שאומר סוף-סף" עולה באופן בלתי צפוי ולא מתוכנן, הוא יכול להופיע או לא להופיע, הוא מכונן את הפונקציה f(x), או מוטב ˗f(x), ומאותו רגע והלאה, באופן לא רצוני אך אסרטיבי, התשוקות לחיים מופיעות, כך שכל אחת ואחד חי מונע בידי התשוקה , מנוע שלעולם לא כבה.

שיהיה לה או שלא יהיה לה,  להיות מסוגל או לא להיות מסוגל לעשות משהו עם... יוצר אתגר קבוע.

ההתענגות מצווה על הסובייקט, והסובייקט מוכרח להופיע היכן ש"זה" מצווה; קובע גבולות, מגלה אימפוטנציה, מתגבר על כשלון ומודה בתבוסה – אותם סירוסים יומיומיים קטנים שקורים להוויה המדברת  אשר, כלואה בשיח, נגזר עליה להיות סובייקט שסועה.

הכל מתחיל בסירוס ראשוני-מכונן וממשיך באובדנים של היומיום. הסירוס מייסד את האובייקט a קטן, סימן וסיבה לפתיחות אל האחר מצד סובייקט המחפש באחר בלהיטות, שוב ושוב, סימן של ניסיון משותף. אותות סינגולאריים, תוים, שמחפשים  בן-בת זוג, טביעות חקוקות בבשר מחפשות אחר אותו הסוג, כימיה, אחר מישהו שיש לו אות דומה, כדי לנסות שוב איחוד שנראה תמיד אפשרי, תמיד שונה.

היכן שאינני אפשר ליצור את הייחודי והסינגולארי: סובלימציה. 

אם כן, ברוך יהיה החור המביא להיווצרות החיים, המעמיד חומה לריקנות, לאַין.

האישה, המסורסת באופן פרדוקסלי על ידי האנטומיה שלה, היא מי שמתמודדת עם הסכנה הגדולה ביותר של נפילה לתוך שיגעון הריקנות והכל-המוחלט. כאם היא יכולה להקריב את עצמה לגמרי כדי למלא את הריקנות עם ילדהּ, בסחרחורת של אקסטאזה אימהית. האישה מסוגלת להתענג "יותר מדי", לא עודף-התענגות, אלא התענגות מופרזת, לא אקט של נתינה, אלא של הענקת כל כולה.  

כשהסדר הסמלי מצליח לנקב את הממשי, נוצר סף; הוא מעניק גבול למקלט הראשוני של הסימביוזה. האישה, יחד עם זאת, יכולה להתקיים מחוץ לסִפּים, היא יכולה לעלות על גדותיהם.

הסירוס רומז למהלך מייסד של מינוס, מינוס פי (minus phi), של הדחף שלעולם לא מושחת והתענגות שמתעכבת, נדחית, או נעתקת למקום אחר, וממציאה את כל מה שבמשחק  בין גבר לאישה.

התענגות היא קללה שמפתה, מאיימת, גורמת סבל, שבוערת, אך לא ניתנת לסירוס; היא יכולה להיות מרוסנת, מושעית, מומרת, מוצבת מחדש, אבל היא מתעקשת לנוע ולחזור במשחק בין המינים, "מה שמשוחק ברצינות ביחסים בין גבר לאישה..." (הידע של האנליטיקאי, שיעור שלישי). משחקים ברצינות כדי למצוא, כבר לא איחוד אבל כן קשר; בקומדיות הסקס מגלמים דמויות, תפקידים מיניים בעלי תחפושות וסגנונות שונים, מחפשים את הפרטנר בעל סימן X – לא מאותו המין ולא מן המין האחר – ותמיד דרך מתווך, מסמן פאלי, שהודות לו אישה נקשרת לגבר וגבר לאישה.

עבור פרויד, חלומות על נשירת שיניים היו חלומות על סירוס, לאחוז או לא לאחוז באיבר, זקפה לא מוצלחת, בין אם בגוף הזכר או בגוף הנקבה, הכוח שאין או הכוח שאבד, היחסיות של האפשרי. לעולם לא השחתת איבר, מכיוון שתמיד אפשרי לדעת-לעשות, לדעת כיצד להַבֵּר (לעשות ארטיקולציה) התענגות אפשרית, להמשיך בדרך אחרת, מטונימית או מטפורית. תמיד יש תחליף לגוף עם תווים, גוף  שידע לעשות, להתענג עם כתיבה חדשה, שידע כיצד לעשות כדי להבר את ההתענגות לחיים, לשרוד.... או גרוע יותר [pire]!!!   

אבל הדחייה (forclusion) של הסירוס היא סיפור אחר שמשאיר חלל שלא ניתן לשיום  בלב-לבו של הסובייקט.

אני מביאה כדוגמה קלינית של הבלתי אפשרי להתענג עם מה שיש מקרה של אישה, שנכנעת לחורבן של ההתענגות האחרת, התענגות שאיננה מתווכת על ידי מסמן, בדידות שאין לה שם, שבה אין איש, אישה או בן שיכולים ללוות אותה. 

 

כאשר בהיותה בת 12, הם ראו את מריה אחוזה בידה של חברתה – מאוהבת וללא יכולת להינתק ממנה – הם שלחו אותה לטיפול.

לדבריה, לאמה הייתה סבלנות רק לתינוקות. כשהם גדלו, היא נהגה להניח להם לגדול בעצמם. אביה, רודני, אינטליגנטי מאוד, נהג להורות לה "לסגור את פיה" מכיוון שמריה אף פעם לא הפסיקה לדבר. היא נישאה מהר ככל האפשר, ילדה ילדים, הייתה "נורמאלית", אבל הרגישה שיש בתוכה "מיניות מפלצתית".

חלום שב וחזר על עצמו: היא הייתה בים, ובועות המין שיצאו מגופה הרגו כל דבר חי. בכל פעם שבעלה התקרב אליה, היא חשה מאוימת, בסכנה: היא ראתה בו מפלצת. הם שיחקו סצנות, תפקידים, עד קצהו של האקט המיני.

היא התגרשה אבל המשיכה לחפש גבר שעמו תוכל לקשור קשר, להתחתן ולהקים משפחה שתיראה נורמאלית – שלפחות תיראה נורמאלית, משום שלא יכלה להיות נורמאלית. חשוב היה להתנהג בהתאם למסכה. גבר אחד הצליח לרגש אותה, גבר שעמו יכלה לבלות ימים שלמים מבלי להיפרד, לדבר במיטה על הכל.   

נשים נהגו להתקרב אליה, בטוחות שהיא לסבית. כשראיתי אותה לראשונה, גם אני ראיתי בה "בוץ'" (כינוי לאישה גברית) בשל האופן שבו הלכה, עם הגוף התחתון קדימה . זו הייתה מעין הפגנת גבריות שהיא לא הייתה מודעת אליה, מכיוון שהיא לא דיברה עליה.

מריה החלה בטיפול מכיוון שהרגישה רע מאוד ביחסים עם שני בניה. למעשה, הם שלטו, הם היו האדונים; עם סצנות כאוטיות שעולות שבהן שני הבנים היו חסרי רסן, והאם לא יכלה להשתלט; הבנים היו נודדים בין הכיתות לחצר בית הספר, עושים מה שהם רוצים ומעלים תביעות ללא הפסק. לאקאן אומר לנו שהיחס שיש לאם עם ילדהּ קשור ישירות ליחס שלה לסירוס. היא הייתה אם שמקדישה עצמה לילדיה, היא הייתה ממלא  את פגמיהם,  לא מסוגלת לתרבת אותם או לשמור מרחק: הם פלשו לפרטיותה.

היא התענתה על ידי זיכרון ילדות: היא נהגה לבלות סופי שבוע בביתה של סבתה. הם נהגו לשחק קלפים, למרוח לק לציפורניים; הם פינקו אותה והיא הייתה מדברת  במשך שעות עם סבתה. אבל בזמן האמבטיה, החלה האימה: שתיהן התרחצו ביחד, ולאחר מכן היא שכבה עירומה בין סבתה לסבה. גופותיהם נדבקו אליה, הגעילו אותה. ועדיין, היא חזרה כדי לבלות את רוב סופי השבוע אצלם, מכיוון שסבתה הייתה האדם היחיד שדיבר איתה ונתן לה תשומת לב. 

מריה הייתה אובססיבית לגבי שעת האמבטיה של ילדיה. היא חשה דחף לייבש ולהלביש אותם במהירות, מכיוון שהיא לא יכלה לעזוב אותם עירומים אפילו לא לרגע. בכל לילה, הופיעה שוב האימה כאשר הגיע זמן האמבטיה של ילדיה. לא, אבל כן. התענגות דחויה וציווי להתענג. מפוחדת ומבוישת, עם זקפת התענגות עיקשת, לראות את ילדיה עירומים הכריע אותה. היא החלה להיפגש עם נשים. היא הרגישה אמביוולנטית, עד שאישה שמבוגרת ממנה בעשר שנים התאהבה בה, ומריה החליטה לנסות. ברגע שאמרה לבנה בן השמונה שיש לה חברה, הבן שאל אותה, "אם כך את לסבית, האם את לסבית?" מריה חשה בושה וגועל כלפי עצמה והתחילה להרגיש חולה עם כאבי ראש בלתי נסבלים. מצד שני, היא הרגישה אהובה, רצויה; ומה שאהבה במיוחד היה לדבר, לדבר, לדבר על הכל, לספר לה הכל. אבל היא הייתה לסבית, וזהות מינית זו נראתה לה מפלצתית. היא לא גבר ולא אישה, מה היא הייתה, מי היא ?   

אז אימה חדשה נעורה בה. היא לא יכלה להיפרד; היא הייתה מוטרדת שאישה זו תתפכח, תתאכזב ותנטוש. מריה רצתה להיות איתה כל הזמן, או להיפרד לנצח: הכל או כלום. העניין לא היה המין האחר או אותו מין: היא חיפשה איחוד, איחוי, כניעה של הגוף והנפש, גל אוקיאני שיותיר אותן מאוחדות לנצח. אינטימיות של גופים דבוקים על ידי הדיבור, לדבר... לדבר... לדבר...

למריה לא היו חורים, רק חלל עצום, קשירה שיוצרת חור מזויף, ריקנות ללא פונקציה פאלית אפשרית, וכאשר היא פנתה לאחר, היא היתה מעלה אותו או אותה למעמד אלוהי.

מריה היא אשת מקצוע מצליחה: היא עורכת סרטים והיא טובה מאוד במה שהיא עושה. היא עובדת ביחידוּת, מול המחשב; וכשהיא משחקת עם הדימויים היא יצירתית מאוד. היא גם כותבת שירה, והיא חברה נהדרת, מבוקשת ואכפתית: היא החברה הטובה ביותר של רבים. וכאשר מישהו רוצה לצלם סרט או לחגוג אירוע משפחתי, מריה היא הטובה ביותר הודות ליכולתה לקיים קשרים אינטימיים עם כל אחד.  

האהבות המשוגעות של נשים... שאינן סובלות לא פירוד ולא כשל, משום ש"עדיף שום דבר על החלקיות של המפגש"; אהבה (בצרפתית גם "קיר"  amour- a-mur) ללא קיר (mur).

במקום זאת, התקווה הפתטית שדוחפת עוד ועוד את החיים, מצליחה משום שישנו סירוס, או חיתוך, או סף.

אז עניין זה אשר "בסוף אנליזה מתורגם על ידי דבר זה שאינו מנוסח אבל מומחש, שמכונה סירוס" איננו סלע, כפי שהציע פרויד, אלא זוהי דחיפה לגלות את המודאליות הסינגולרית האפשרית של ההתענגות. 

זה נכון שאי אפשר הכל, אבל האין זה מוגזם לקרוא לזה סירוס?

 

 

 

 

 

 

 

Please reload

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive