Featured Posts

כמה נקודות חשובות לסמינר מהאחר לאחר

November 29, 2017

 

כמה נקודות חשובות לסמינר מהאחר לאחר

מוריאל שמלה

 

הסמינר הזה מועבר ברגע של מפנה, זה הרגע של המעבר מהלא מודע של שרשרת המסמנים, לגישה החדשה של האחר הגדול ושל הלא מודע כידע ללא סובייקט.

עד כה הלא מודע היה בנוי כשפה, זאת אומרת כשרשרת מנוסחת על ידי מטאפורה ומטונימיה, והסובייקט מיוצג על ידי מסמן אחד עבור מסמן אחר. עם זאת היה אפשר לומר שהסובייקט המיוצג הוא בו בזמן סובייקט נמוג.

תוכנית.

נדגיש שני כיוונים של עבודה בסמינר הזה, שהם קשורים אחד לשני:

א)שינוי בצורת התפיסה של האחר הגדול ובנייה של הלא מודע כידע ללא סובייקט וגם תיאור חדש של האובייקט א הקטן.

ב) הנושא של הפצעת הנוירוזה, כלומר של הופעת הלא מודע, לפי קולט סולר, בסמינר שהתפרסם בסוף שנת 2016.

 

נעבור לנקודה הראשונה.

גישה חדשה לאחר הגדול

האחר הגדול

האחר שמופיע בתחילת העבודה של לאקאן מוגדר כאוצר מסמנים.

בסמינר  "האיווי והפירוש" לאקאן מוסיף שאין אחר שלם, והשסע רושם את חוסר שלמות זו. זאת אומרת שתמיד חסר מסמן  כדי לומר את הדבר, אף מסמן לא יכול לדווח על הממשי, על הרפרנט.

ב-1968 לאקאן חוזר לנושא של המבנה של האחר הגדול, הפעם דרך הלוגיקה שישתמש בה כמצפן במשך כל השנה.

עד כה האחר הגדול היה סמלי במהותו, מורכב ממסמנים, והיצוג של הסובייקט על ידי מסמן אחד עבור מסמן אחר לא  לקח בחשבון  את ההתענגות. לא נרשם עד עכשיו כל יחס בין האחר הגדול וההתענגות.

בסמינר הזה לאקאן מחפש דרך הלוגיקה  לקבוע איך נבנה האחר הגדול ביחס להתענגות. הוא חוזר לשאול  על האחר הגדול הבנוי כמסמנים מנוסחים בשרשרת והוא מפתח גישה חדשה. האחר הגדול הוא כבר לא דמות, אלא הופך להיות משטח של רישום, והתווים האונרים שנרשמים בו יהיו מוצבים אחד על יד השני, לא בשרשרת, אלא לפי סדר כמעט מתמטי.

לאקאן מתאר את סדר הרישום של התווים על ידי אנלוגיה לסדרת פִיבּוֹנַאצִ'י. (אנלוגיה זו מילה שחוזרת מספר פעמים בסמינר הזה).

סדרת פִיבּוֹנַאצִ'י היא לא תוצר של מקריות, היא בנויה לפי לוגיקה:

       0-1-1-2-3-5-8-13

אם עושים פעולת חילוק  של מספר אחד על מספר שלפניו רואים שהתוצאה נוטה למספר מסוים עקבי שקוראים לו מספר זהב.

באופן אנלוגי לאקאן אומר שבכל פעם שנרשם תו אונרי  יש אובדן התענגות. היחס של אובדן ההתענגות  של תו אחד חלקי (מעל) אובדן התענגות של תו שני נוטה לקבוע (קונסטנט).

אפשר לראות כאן עד כמה היה חשוב ללאקאן לא רק לבנות את הקשר שבין האחר הגדול להתענגות, אלא לנסות למצוא ערך מדיד.

לאקאן לא ימשיך את התזה הזו אבל מעניין לעבור במסלול שהוא עשה על מנת להבין את המשך דרכו.

נתעניין באובייקט א קטן המופיע בבנייה של האחר הגדול בתזה הזו.

אפשר לומר שהמיקום הניתן לאוביקט א קטן בסמינר הזה הוא חדש: הוא מוגדר עכשיו דרך זווית יותר טופולוגית.

בעצם, האוביקט א קטן הזה גם עושה חור ועוד יותר מאשר חור, הוא מתואר כמי שנותן את צורתו לאחר הגדול. כמו האימום ששמים בכובעים או בנעליים כדי לשמור על הצורה, האובייקט הוא מה שנותן את צורתו לאחר הגדול. לאקאן משיים פה את האחר הגדול  כ"בצורת האחר הקטן."

ואת האחר הקטן כ

                               "מי שנותן צורתו לאחר הגדול."

אפשר לראות כמה זה משתנה  מהסמינרים הראשונים  איפה שהסמלי היה שולט בדימיוני  ובממשי

יש עוד דוגמה שמדגישה את התפיסה החדשה של האוביקט א קטן:

בפרק 20 לאקאן מחפש דרך אחרת לייצוג הסובייקט שאיננה דרך מסמן, אלא דרך האובייקט א קטן. זה חדש מאד וזה לא חוזר בסמינרים הבאים, חוץ מב"היפוך של הפסיכואנליזה". אבל זה מאד מעניין מבחינת הפירוש (מפני שיודעים שאחד  מהדרכים לפרש זה להדגיש  את האובייקט א קטן במשפטים של הפציינט כדי לפתוח שדה חדש של אסוציאציות).

לאקאן מגדיר ארבע אפשרויות לייצג את הסובייקט כי יש ארבע סובסטנציות של האוביקט א קטן והוא מכנה אותן " דרכים למחיקת הסובייקט."

כדי להבין זאת אני מביאה דוגמא מעמוד 314:

הדוגמא:

אישה ערומה נכנסת למים

מישהו מסתתר מאחורי השיחים ומתבונן עליה

האישה חושבת שהיא לבד

כשהיא יוצאת מהמים, הוא בורח והיא מוצאת עקבות שמעידים על הנוכחות שהיתה פה

במיוחד מבט היה פה

המבט הזה הוא אחד מהסובסטנציות של האובייקט א קטן

הסובייקט אישה הפכה את הנוכחות של האחר לאובייקט מבט

זה מקשר אותנו לכותרת של הסמינר: מאחר גדול לאחר קטן.

להמשגה החדשה של האחר הגדול כמובנה ממסמנים רציפים  ולא כשרשרת  יש תוצאה: התוצאה היא שהשפה כשרשרת מגיעה באופן משני, וזאת לאחר שלאקאן מעלה באותה שנה את "הלא מודע ללא סובייקט"  במאמר שלו "על דין וחשבון על האקט האנליטי", ובסוף הסמינר הזה מעלה את "הלא מודע הלא ידוע לסובייקט."

מבחינתי כאן נמצאת אבן היסוד של הלא מודע הממשי.

אבל אם הלא מודע הוא ללא סובייקט, מה יכול להעיד על זה שמדובר על הלא מודע של ההווייה  הזו שנפגשים איתה? זה שהתווים של הלא מודע נרשמים בגוף שלה,נוגעים בהתענגותה ומקור לסימפטומים שלה.

לאקאן מחבר כאן את האחר הגדול לגוף כחומר מתענג.

בעמוד 311 "פתחנו  כבר את השדה היכן לרשום  את המקום של האחר הגדול. מקום האחר הגדול הוא הגוף."

לפני שנעבור לחלק השני של ההקדמה הזו, עליי לדייק: הקשר התענגות-תווים אונרים יתפתח בסמינר "עוד".

הפצעת הנוירוזה

בפרק 20  של הסמינר מתמקד לאקאן במה שהוא מכנה "הפצעת הנוירוזה" ומגדיר אותה כרגע של חיוביות כפולה.

1. החיוביות הראשונה היא של התנסות בהתענגות  אוטו-ארוטית של איבר בזקפה, ללא משמעות ומכיוון  שכך, אניגמטית. הוא יכנה התענגות זו התענגות חוץ-גוף בהרצאה בג'נבה.

2. החיוביות השניה היא שבאותו הזמן נוצרת במקביל חיוביות של הסובייקט כתלוי בתשוקה של האחר הגדול.

אז השאלה שלי היא: למה לאקאן מתכוון כאן כשהוא משתמש בביטוי "האחר הגדול"?

אם קוראים באותו פרק 20, כפי שאמרנו קודם, שהמקום של האחר הגדול הוא בגוף, מה שמתפקד כאחר גדול בשביל הסובייקט זה מה שנרשם בגוף. אם כך אפשר להבין שאם תו אונרי רושם את ההתענגות האניגמטית, הרי שהוא רושם אותה בגוף, עם אובדן ההתענגות המלאה. אובדן זה מאפשר את לידת התשוקה של האחר הגדול. אם התו נרשם בסלידה תהיה לנו היסטריה ואם זה נרשם כעודפות זה אובססיה.

אז רואים שהנוירוזה נקבעת לפי המפגש עם ההבדל המיני וסביב ההתנסות בהתענגות.

קולט סולר, בסמינר שהתפרסם בסוף 2016, "ההתגלות של הממשי" אומרת שרגע "הפצעת הניורוזה"  הוא רגע לידת הלא מודע.

היא יכולה לאמר את זה ביחס  למה שלאקאן  אומר בנאום של ג'נבה.  אז אפשר להבין מזה שהסובייקט היה פה קודם, וגם האוביקט א קטן, עם הארבע הסובטנציות  שלו, אבל לסובייקט לא הייתה עדיין התפיסה של ההבדל המיני. כשהסובייקט פוגש בהבדל המיני, חסרה לו עדיין המילה.

הוא צריך למצוא והיעילות של הסובייקט תלויה ביכולתו להמציא מסמן משלו.

איזה שאלות זה פותח ביחס לקליניקה? במיוחד כשעובדים עם ילדים קטנים, האם אפשר להשפיע? ומה יכול לעזור לפתח את היעילות של הסובייקט?

                                                         

בסמינר 20 לאקאן ממשיך להגדיר את הלא מודע וחוזר אל הנושא של הופעת הלא מודע.

  1. נתחיל עם הופעת הלא מודע (של הנוירוטי), עמוד 57:

צריכים קודם לומר שבסמינר הזה לאקאן כבר העלה ש"אין יחס מיני" וזו התוצאה של ההתענגות הפאלית המונעת את ההתענגות של האחר הגדול. האובייקט א קטן לוקח את המקום של השותף ביחס המיני (באקט המיני)

לאקאן חוזר לדבר על הרגע של בניית הלא מודע בפרק 5 ומתאר אותו בצורתו החדשה. מדבר על ההתענגות בשימוש מושג ההדחקה הראשונית של פרויד.

אכן, הוא מגדיר את ההדחקה הראשונית כרגע שבו ההתענגות מופיעה אצל מי שמדבר אך נישאר במצב של רך נולד. הוא מסביר שבגלל שההתענגות הזו קשורה לבלתי אפשרי של היחס המיני עליה להיות מודחקת.

הוא מסביר:

" מדחיקים את ההתענגות בגלל שלא מתאים שהיא תאמר."

זאת אומרת: כל מה שאפשר לומר על ההתענגות הזו זה שהיא לא מתאימה ליחס המיני.

קולט סולר הסבירה את זה בקריאה שלה בסמינר "עוד" ב-2000 וזה עוזר לנו.

היא הסבירה שפה לאקאן מדבר לפי גישתו של פרויד: החוויות הראשונות של ההתענגות מודחקות; מסמן 1 הוא אינדקס של החוויה הראשונה הזו בילדות, כלומר שמדחיקים את ההתענגות, ושהמסמן 1 נעלם ומסמנים אחרים יבואו במקומו. ומכאן השרשרת בונה את עצמה.

אפשר להעמיק את המשמעות של הדחקת ההתענגות כי היא לא מתאימה.

היא שואלת איך ילד מגלה שהיא לא מתאימה? הוא מגלה את זה כי היא לא מתוכנתת בדיבור של האחר (הגדול), היא לא נמצאת במה שמספרים על הקשרים בין גברים ונשים, בין ההורים ובין הורים לילדים.

כשמדובר על הזיקפה של עצמו, או על  מה שהוא תופס מהיחסים בין ההורים, או ממה שעבר עליו אם פיתו אותו, הוא לא מוצא לזה מילים בדיבור. אז הוא צריך להמציא בעצמו מסמן אחד ספציפי משלו שיכול להתקשר להתענגות כדי להדחיק אותה. זה מה שאפשר לכנות יעילות של הסובייקט.

 

סיפור קליני

ליילה כמעט בת 14, מגיעה בדחיפות להפגש איתי. כבר שבועיים שהיא חוזרת הביתה מאד מבולבלת והיא מחייבת את אמא שלה להקשיב לכל המילים הגסות שהיא השמיעה במשך היום. כל כך חשוב לה שהיא רוצה להגיד אותן שוב ושוב לאמא שלה כדי להיות בטוחה שהיא לא תשכח אותן.

האם לא הבינה בכלל מה קורה והתחילה לדאוג. היא דאגה עוד יותר כי יום קודם ליילה לא הייתה יכולה לחכות לה וטלפנה למקום עבודתה כדי להגיד את המילים האלה ואמרה שהיא רוצה להתאבד.

אני מקבלת אותה וקודם כל אני מחפשת מאין החובה הזו באה....האם יש לה הזיות?

בעצם לא נראה לי: הראש שלי אומר לי "צריך להגיד לה" וכשאני מנסה ללכת עמוק יותר, היא מדייקת שזה בא ממחשבותיה, "כאילו אני מדברת עם התודעה שלי."

היא מסבירה בלחישה שהמילים שהיא מביאה הם לא סתם מלים אלא מילים קשורות למיניות.

אני מגלה שהבעיה לא התחילה בשבועות האחרונים, תקופה ארוכה של אוננות קדמה לה והיא משתמשת בנאולוגיזם כדי לספר את זה.

זה התפתח בו בזמן עם הסתכלות באתרים פורנוגרפיים באינסטגראם של בת דודתה.

תקופת האוננות הקומפולסיבית והאלימה הייתה מלווה ברגעים של חרדה, במיוחד כאשר היא חשבה שהיא בהריון אחרי שהיא קבלה את הווסת פעמיים באותו החודש.

בעניין העבר שלה מתברר שהמחשבות על המיניות התחילו בגן. היא זוכרת שבגן היא נתנה נשיקה על הפה (משקל יותר גדול ניתן למעשה) לילד ובבית ספר עממי היא עשתה כאילו אהבה עם חברתה מהכתה ואחר כך לבד עם שמיכה. לא שאלתי יותר פרטים. (כדי לא לתת יותר קונסיסטנטיות למה שהיא עשתה).

אחרי שהיא סיפרה לי את כל הבעיות עם הרבה פרטים היא סיימה: "למה אני חושבת על זה כל הזמן וזה מציק לי כל הזמן?".

ליילה היא דוגמא אומללה של כישלון של הדחקת ההתענגות שלא מתאימה, היא לא הצליחה להמציא תו או מסמן שאפשר לקשור להתענגות, אז היא מנסה להעביר לאמא שלה כדמות של אחר הגדול את כל המסמנים שנראים קשורים למיניות.

היא לא מצאה בעצמה את הפטנט, כמו שאומר לאקאן, כדי לעבד את ההתענגות.

כל אחד צריך למצא את הפטנט המתאים שלו, תלוי בתקופות, בפנטזמה, בסימפטום, כדי לעבד\לווסת את ההתענגות.

  1. בצד הידע

בסמינר הזה לאקאן חוזר גם על הנושא של הידע ומדייק אותו עם המושג החדש של הללשון שהוא הכניס בסמינר "הידע של הפסיכואנאליטיקאי".

ללשון היא קבוצה של מסמנים, פונמות, צלילים, הולופרזים שמחוץ למובן שהייחודי להם הוא שכל אחד שונה מהאחר מבחינת השמיעה.

והמסמנים האלה של הללשון הם אלה שנבעו משפת האם ונגעו בהתענגות של הילד. נטבעו בהתענגות  שלו.

מזה לאקאן מגיע להגדרה חדשה של הלא מודע, הלא מודע הממשי שבכותרת של הספר של קולט סולר שכולם יכולים לקרא בעברית:

הלא מודע הוא האוסף של ההטבעות של הללשון על ההתענגות של האינדיבידואום, זאת אומרת שהידע הוא קבוצת המסמנים שהם מסמני התענגות של הללשון.

אתם מבינים שלומר את זה זה לומר שהמסמנים לא נרשמים לפי סדר (כמו בסמינר 16) אלא באופן אקראי. (אפשר להשתמש במטפורה של הגשם, המסמנים נרשמים באופן מקרי כמו שנופלות טיפות של גשם).

אבל מה עם השפה?

ומה עם הסובייקט של הלא מודע שרשרת? איך הוא בונה את עצמו? "מה הקשר בין הלא מודע לסובייקט?"

לאקאן עונה על זה בעמוד 108 כאשר הוא אומר: "אני מדבר עם הגוף שלי וזה בלי לדעת את זה" "זה שמדבר ללא מודעות עושה אותי אני, הנושא של הפועל."

ועוד בעמוד 129:

" ההנחה שלי היא שהאינדיבידואום שמושפע מהלא מודע זהה למי שאני מכנה סובייקט של המסמן."

למה הוא מתכוון?

אני חושבת שהוא מדבר פה על איך עוברים מהלא מודע ללשון למה שאני מכנה לא מודע שפה.

הוא אומר לנו שהשפה היא

L'elucubration

מחשבות לא ממוקדות של הידע על הללשון,זאת אומרת שצריך איזה מהלך אניגמאטי כדי שמסמן כלשהוא יעבור למסמן אדון.

מכך נבנית השרשרת והסוביקט המיוצג על ידי מסמן אחד עבור מסמן אחר.

 

לסיום:

כדי להדגיש את התפתחות המסלול מסמינר 16 עד 20, אפשר לומר שעברנו מידע לא מודע ללא סובייקט המורכב ממסמנים מסודרים לפי סדרה מתמטית לידע לא מודע גם ללא סובייקט, אבל עכשיו המסמנים נרשמים באופן אקראי ללא סדר.

בשני הסמינרים צריך פעולה משנית כדי לבנות את הלא מודע שפה, כדי שיופיע המסמן 1 אדון, אבל מה זו הפעולה המשנית?

 ב "עוד" זה יותר מדויק. ב"עוד" אפשר לקרוא בפרק האחרון תיאור של ההבניה של השרשרת אחרי ההדחקה  הראשונה (שרושם המסמן 1 של הלא מודע ללא סובייקט) או בו-זמנית.

אולם ההתקדמות לגבי המעבר מללשון לשפה לא יספק את לאקאן והוא ימשיך עד מה שנראה לי כפתרון עם הקשרים הבורומאים.

עם הקשרים הבוררומאים זה הקשר שמאפשר לבנות את הלא מודע שפה.

ואם חושבים על הפציינטית שלי, אפשר לומר שהמילים שהשתלטו עליה היו סמלי וממשי אבל הדמיוני לא היה קשור.

 

תודה רבה לבינה ברגמן ולבלה פוקס על עבודת העריכה

 

 

Please reload

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts