אנדרה ז'יד - אדיקות לנהנתנות
על אנדרה ז'יד, לאקאן ופרוורסיה
הרצאה שניתנה על יד אנה גלמן במסגרת הסדרה הצרפתית של פורום "עוד "encore והמכון הצרפתי, פברואר [1]2020
אנדרה ז'יד כתב יומן מאד מפורט אחרי שמדליין (בת דודתו ולאחר מכן אשתו, אתה התכתב במשך 40 שנה, מאז גיל 14) שרפה לו את המכתבים.
ביומן יש טקסט של אנדרה ז'יד וניתן לראות שם את המסמנים. לאקאן מסתכל על משפט שאמר ז'יד ורואה זאת פעמים רבות כווידויים שנעשים באמצעות דמויות של כפילים, אנשים שונים שמופיעים בתוך הטקסט.
מבנה פרוורטי
בשביל פרויד, הנוירוזה היא נגטיב של הפרוורסיה. הנוירוטי היה רוצה את מה שהפרוורטי מעז...
מבנה הוא המקום שבו הסובייקט חי. כל סובייקט והמבנה שלו, שיהיה מאופיין על ידי עמדת הסובייקט ביחס לתשוקה שלו, לאובייקט שלו ולסירוס. המיקום הוא ביחס לממשי/דמיוני/סמלי - איך הוא חי בו.
יש כמה סיבות לחשוב על מבנה פרוורטי אצל ז'יד.
הפרוורטי הוא עבד של ההתענגות הארוטית. כלומר, הוא לא יכול לעשות את זה אחרת.
בשונה מהנוירוטי, עליו יגיד לאקאן שיש בשבילו אובייקט באופק, שהוא מכין מזוודות כדי להגיע ולא מגיע, תמיד תהיה חסרה מזוודה... תמיד הוא שוכח את המזוודה כי הוא רוצה את עצמו משתוקק, הפרוורטי מגיע. והוא מסכן את עצמו.
הנוירוטי יעשה תמיד בדיקות מוסריות לעצמו. ז'יד יחשוב עלזה כך: אם הזחל היה מנסה להיות מודע לעצמו הוא לא היה הופך לפרפר. כל הספרות שלו מבקרת את החיים הבורגניים שרחוקים מהטבעיות של החיים.
*
לקרוא את ז'יד זו הנאה גדולה. יש לו תיאורים חושניים, תיאורי רגשות - איך ההתרגשות קוראת. הוא מחפש את הנקודה המדויקת העילאית של רגע המפגש של תשוקה עם התענגות - וזהו אחד ההישגים של המבנה הפרוורטי.
ז'יד מאפשר לעמוד מול העמדה הפרוורטית בהערכה ובלי שיפוט. כפסיכואנליטיקאים היכולת להסתכל על מבנה פרוורטי דרך ז'יד נבין שיש שם סבל ושנחוצה עזרה.
ז'יד לא וויתר על אשליות החופש ודיבר על החושים ועל שחרור מחוקי המוסר, על אקטים ללא תמורה - הוא האמין במה שהוא קרא לו "חוק הלב".
"אני אף פעם לא אהבתי באמת. אהבתי רק אישה אחת ואני לא יכול אלא להרגיש תשוקות אמתיות, אלא לילדים קטנים" (א. ז'יד)
"לדעת להשתחרר זו לא בעיה, מה שקשה זה להיות בן אדם חופשי" (א. ז'יד)
*
לאקאן כותב ב-Encore: "בגלל האהבה ההתענגות עושה מקום לתשוקה" "הסופר אגו מצווה להתענג ולסובייקט אין אלא להגיד, שמעתי."
יש ספליט בין האהבה לתשוקה. הן לא מכוונות לאותו אדם. הפרוורטי לא יכול לאהוב את מי שהוא משתוקק אליו. זו כפילות שמאד מאפיינת את המבנה הזה, יגיד לאקאן.
כאשר שרף את המכתבים הבין לראשונה איזה סבל הוא גרם לאשתו. מדליין היא כמו מדיאה שמגלה שז'יד אוהב מישהו, שזה לא סיפורי חיפוש אחרי התענגות (=הסצנה הזו שחוזרת על עצמה, אותו אובייקט שהסצנה חוזרת אתו שוב ושוב). ואז היא שורפת את המכתבים.
הוא נכנס אז למלנכוליה ובוכה. באותו רגע היא האישה האמיתית. היא לא של אף אחד. המכתבים היו מה שהוא השאיר משלו בשבילה, והוא היה בטוח שזה יספיק לה, אבל זה לא הספיק לה כשהיא הבינה שהיא לא היחידה שאוהבים אותה.
כתיבת היומן מחברת אותו למדליין ואל האות - לכתוב ולכתוב. אפשר לחשוב על כתיבת היומן כאוטו אנליזה. אפשר לקרוא למה שקרה לו דיסטיטוציה סובייקטיבית, כלומר, הרגע בו הסובייקט נופל מהמקום בו הוא רגיל להיות ושואל "מי אני ולאן אני...?"
ק. סולר מתייחסת למכתבים שז'יד שלח למדליין כהפקדה של "אובייקט FETISH" אצל מישהו. המבנה הפרוורטי בטוח שהוא שם לו את האובייקט אצלו: לשים משהו אצל מישהו ואז לחפש אצלו את האובייקט! זה שונה מסאד, שם הוא חודר לגוף, שם יש אונס.
אצל המבנה הפרוורטי זה קורה בהסכמה. הוא שם עין אצל האחר כדי שהוא יקבל ממנו את מה שהוא צריך. זה לא בשבילו, זה בשביל האחר שהוא נותן.
מה שהיה בין מדליין לבין ז'יד זו אהבה לבנה. לא היה ביניהם שום עניין ארוטי פיזי גופני.
בגיל 30 הוא כותב: "אל תדאגו, הגרעין מת כדי לתת יותר פירות."
אנשים אומרים שז'יד השאיר כמעין תנ"ך לצעירים שבו כתוב על שחרור החושניות, מיניות וארוטיות - להשאיר לדורות הבאים את המסר על ההתייחסות לכך.
הוא ראה את עצמו כמי שיש לו תפקיד. יש שיגידו שהוא נולד זקן ומת צעיר, ומתבגרי התקופה העריצו אותו. הוא היה עסוק בלשחרר את כולם מהבורגנות והציע את הנהנתנות כערך.
"איזה אושר יהיה בתקופה של ההיסטוריה איפה שהילד יוכל לעשות מה שהוא רוצה בלי לקבל הסכמה של השכל" הוא כתב.
על פרויד הוא אמר שהוא מסתכל על המין כפי שמתייחסים לתיאבון או לצימאון. וזה לא נכון. הדחף המיני שלא מקבל סיפוק יכול להיות בכל מיני צורות.
זה העסיק אותו, מה קורה כשצריך לוותר על התשוקה שלו בגלל סיבות חברתיות? מה קורה כשהבשר משתוקק אבל אין שום נוכחות של סובייקט שם, אין אפשרויות לאהוב. רק התענגות.
זה פיצול.
הוא היה רוצה לחקור את הפיצול הזה לו היה רופא או פסיכואנליטיקאי. אילו שריטות ועכבות הפיצול משאיר ואיזה נקמות סודיות מכין החלק של ההוויה שלא מוצא מקום בסעודה?
להשתחרר זה לא קונץ... להיות משוחרר זה לא להיות חופשי. אנחנו נוטים לחשוב שפרוורטי לא יבוא לטיפול כי הוא נהנה. אולי זו דעה קדומה או אידיאליזציה שנוירוטיים עושים לפרוורטי... מה אם היה מגיע לאנליזה כדי לחפש דרך טובה יותר לעשות עם המבנה, לזוז מדרך אחת ולמצוא דרך אחרת?
המבנה הפרוורטי לא חופשי. היחיד שחופשי זה הפסיכוטי שחי מחוץ לסדר הסמלי, לסדר של החוק.
הפרוורטי שומע את הציווי להתענג ומגיע למצבים שם הוא נורא מצטער - ההתענגות ממיתה. זה לא דחף המוות, אבל יש אין גבול של התענגות וזה ממית. הוא יכול להרגיש חרטה, אשמה, דכאון. רק הפסיכוטי לא מרגיש את כל זה, כי הוא מנותק מהסדר.
ז'יד מאד אהב את אשתו אבל לא יכול היה להשתוקק. הוא היה חייב לצאת לרחובות. הוא מתחתן אתה כשהוא מתייעץ עם פסיכיאטר שאמר: תתחתן ויבוא ריפוי להומוסקסואליות. אוסקר וויילד שכנע אותו להתחתן כמסכה בחברה שחי בה.
הוא לא יכול היה להרגיש תשוקה עם אישה ברמה שלו, כן הרגיש משהו לנשים פשוטות. למי שהוא נמשך זה לילדים - נמשך לילד שהוא היה רוצה להיות.
הוא טען שכולנו מסתובבים עם מסכות.
כבר כילד היה צריך להיות עם פיצול. אביו מת כשהיה בן 11 ואמו עברה מקתוליות לפרוטסטנטיות שזו דת יותר אדוקה. אמו אהבה אותו אהבה קדושה. האהבה ללא תשוקה היא אהבה שלא מאפשרת לסובייקט להיות מענטש. כשהוא הסיבה לכל, הפקק שמכסה את הכל לאמא הקדושה, אין שום אפשרות לפתח תשוקה.
הוא היה "אובייקט FETISH" של האמא וזה כל מה שהיא רוצה. ולכן אין שום אפשרות שיופיע סובייקט אנושי.
מה שז'יד עשה בילדות זה מקלחות קרות, מעניש את עצמו, מענה את עצמו כדי לא להרגיש את התשוקה המינית - זה לקרר כל סימן של מיניות בילדות.
לאקאן מחשק עם המילה פרוורסיה: per - version. הגרסה המינית של כל אחד.
כשמופיע האבא, האחר השלישי, נפתח משולש ואז יש אוויר. מישהו מביא עוד מסר לילד על מה, איך, לאן משתוקקים.
כולנו עם סימפטומים פרוורטים, כשכל אחד מאשר לעצמו התענגות. כל וורסיה של התענגות אפשרית היום.
בפסיכואנליזה לאקאניאנית לכל אחד יש וורסיה של התענגות משלו. כל אחד יכול לאשר או לא לאשר לעצמו את ההתענגות שלו. בחברה שלנו הכל אפשרי כשזה בהסכמה.
אין אפשרות אם כך לבנות משהו שהוא איש. שמשתוקק. מה היה קורה לו אם היה גדל עם אמא של האנס הקטן, שהיא מתקדמת, היא התגרשה, על האנס איימו בסירוס... אצל ז'יד כל הנושא המיני היה בחוץ.
"כולנו חובשים מסכות אבל המסכה לא מסתירה, היא חושפת את הסובייקט, כפילות שחושפת את האימה ואת ההתענגות" אומר לאקאן. אין פה משהו שמסתיר משהו. הצד השני של המסכה הוא ההופכי, המסכה והממשי אחד הם. אין מתחת למסכה אמת ממשית פרוורטית.
אם כן, ההוויה והנראות אחד הם. לא הגלוי והנסתר. ואין אפשרות להפריד.
לאקאן מתייחס לז'יד כמי שמביא תורה חדשה אבל שהיה צריך מאד להיזהר בחברה שחי בה. הוא היה חדשני לתקופתו אבל גם נחשב למקרה ביזארי, מסוכן ומחוץ לחוק.
המקום של האב שנותן שם ומייצגת את הילד לסדר הסמלי
לעומת
המקום של הפקק שממלא את החסר של מישהו אחר.
המבנה הפרוורטי מחפש אובייקטים מטונימיים. אין של מסמן. הוא מציע את עצמו כאובייקט "שזה זה" וזה לא מטפורי. צריך את אותה הסצנה שוב ושוב. במקרה של ז'יד: ילד עם עור שחום ששוחה ערום - הוא היה הולך כדי לאונן מול זה. הפרוורטי בונה מונטאז' כי יש לו את אותו תסריט. זה מפגש עם ההתענגות, זו האפשרות להרגיש אחד, כי האובייקט ממלא בדיוק את החסר.
מילר אומר שזו התענגות ללא גבול, אין סופית, ולא רק במובן של להיות אחד.
מה קורה בחברה שלנו?
ז'יד יכול היה להיות מאושר בחברה שמאשרת ומאפשרת התענגות, אבל באופן פרדוכסלי אין היום יותר אושר ואין יותר סיפוק. יש חיפוש אחד בודהיזם, ויפאסנה, חזרה בתשובה... הפולימורפיות של הפרוורסיה לא יצרה אושר, יש יותר יחסי מין אבל אין יחסים.
*
גונבים לנו את המבט בחברה שלנו. החברה שלנו מחייבת אותנו לראות מה שאנחנו לא רוצים לראות. יודעים במה אנחנו הולכים להתענג, גם במה שלא התכוונו להתענג. בחברה המשוחררת אנחנו לא חופשיים כי יש את האחר שמכריח אותנו להתענג במה שלא רצינו.
המבנה הפרוורטי לא מבטל את האחר. הוא נותן לו את קיומו, מגלה אתו את האפשרויות שהוא לא ידע שהיו לו: אני בוחר בך כדי להתענג עם הדבר הזה שאני שם לב שיש לך.
זה לא אונס, זה לא בכוח.
זה בפיתוי.
כך נופלים בתוך הרשת של הפרוורטי.
הפרוורטי גורם למישהו בשנייה הזו לתת את מה שהוא לא חשב לתת את מה שהוא לא חשב לתת. הוא כובש את האובייקט שנמצא אצל האחר שהסובייקט נותן למרות רצונו.
ז'יד כתב: "הרגע שהחלטתי לא להשיג את האובייקט, שם הרגשתי מאושר..." הרגע הזה של וויתור על האובייקט הוא מורווח כי הוא חופשי.
התענגות רוצה להרחיק את גבולות ההתענגות וזו ממיתה. התענגות שתמיד רוצה עוד.
האמא הקדושה אהבה אותו באהבה של הקרבה עצמית. מזה צריך להיזהר, אומר לאקאן. הוא אמר שאם יש פחות נשים פרוורטיות זה כי הן אימהות עם הילדים בבית.
בתוך המהפכות, הדרך לעשות את המקום של כל אחד, הכל מאד סמוי - כאשר יש את האישור, כל אחד יבוא לבדוק את הסימפטום הפרטי שלו, בהתענגות שלו.
במהפכה של היום כל אחד מאשר לעצמו את התענגות, אבל החופש שהסובייקט קיבל בחברה הקפיטליסטי לא עשה אותו חופשי, והיא יגיע לפסיכואנליזה על מנת לברר את האמת שלו ביחס להתענגות.
לעבוד עם הלא מודע:
לא בוחרים בהתענגות - צריך לאפשר לו לומר, כי ברגע שנאמר יש לו פחות כוח. האנליזה תאפשר לעשות תכנית מיטיבה יותר עם ההתענגות כי כשנאמר משהו זה מחליש את ציווי ההתענגות - לדעת איך לחיות אחרת, לדעת משהו על הפנטזמה שלו. יבואו לאנליזה סובייקטים פרוורטיים בגלל הסבל, בגלל הכישלון, בגלל פגיעה באנשים שהם אוהבים, בגלל הסיכון ובגלל הבדידות. ההתענגות לא עושה יחס, היא עם אובייקט. היה יחס מיני אבל לא היה יחס אנושי.
טיפול, בגלל האסוציאציות החופשיות והשיח הפסיכואנליטי הולך בדרך ההפוכה להתענגות, ואז יש סיכוי לפחות "מַעבר לאקט" כי יש דיבור, לא פטפוט דיבור על מה שמחפשת התשוקה בהתענגות.
[1] נכתב כפי ששמעה את ההרצאה רונית שי, חברת פורום "עוד" - encore, תל אביב 2020