"לקרוא את סמינר 17", פרק 8 (דברים למפגש השקעה לספר "לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה") / אנה גלמן

"לקרוא את סמינר 17"

פרק 8

צהרי יום ו', 4.4.25

אנה גלמן

בימים של טירוף ואבל , כשהזעם והבנליות של הרוע הם השיח השולט בנו, אורית  מזמינה אותנו לאחרי צהרים של הופכי, לחשוב בהיפוך, לא ההפך, להעיז ללמוד לחשוב בהיפוך של השיחים השולטים בנו, אבל ללא אשליות של מהפכה.

לקרוא עם אורית את הסמינר של לאקאן זאת הזמנה  לחשוב שוב.  להיות בתוך השיח  אבל גם להיות מחוצה לו.  בפנים ובחוץ. זאת קריאה שנותנת גם סיפוק אסתטי וגם אתי, הודות לכשרון ניסוח מיוחד .

היא  מנסחת באופן מדויק, מהרהרת באופן רדיקאלי, נמצאת בשני השיחים באותו הזמן. בשיח של הידע ובשיח הפסיכואנליטי.

כולנו עבדים- כולנו שליחים של המסר שכתוב לנו בעור הקרקפת בלי שנדע מה הוא  המסר. בעצם כולנו סוכנים כפולים , כולנו מדברים ומעבירים הלאה את השיח של האחר הגדול, אבל  כדאי  לבדוק אותו בהופכי, להיות ערניים ולבלום את כוח המשיכה  שמושך אותנו לכניעה , עם ראש כפוף.

לעמוד בהופכי של כוח השיח המקובל, השיח המיתי שמעונין  ללכד אותנו דרך מיתוסים.

              מיתוס (ורסוס )מבנה

               מיתוס ורסוס חוק

             מיתוס ורסוס שוויון ,

אולי סוכנים  כפולים , או  מה שמכונה " משתפי פעולה" , שמעבירים ללא דעת את הסלוגנים. אם נקשיב להופכי של הסלוגנים למשל  של  לפני ואחרי ובתוך החדשות  נדע איך לקרוא בהופכי של כל הכותרות.

 מצד אחד שייכים לקהילה, למשותף המאחד אותה , כולנו במיתוס= מי.טו (me too), משתתפים בשיחים על זהות , היסטוריה,  רדיפות , והזהות  הופך אותנו לזהים ,  דוחף אותנו להיות שותפים של מציאות , של סדר.

 להיות בסדר, איפה אתה בסדר?

שבוע הבא כולנו, מי טו,  חוגגים ביחד את המיתוס  של יציאת מצרים, איחוד מיתי, פיקציה,  מציאות משותפת, עם אחד.

היא כל כך משותפת לנו הפיקציה הזאת, הבדיה הזאת, שהיא מבלבלת  ונוטים לחשוב שהיא חלק ממבנה, חלק מחוק. ההפך הוא הנכון ,המיתוס חוסם את החור של המבנה.

אם נרצה לחיות כבני חורין כדאי שנשמור על החור, ונלמד  לחיות עם הפצע שנפער בבשרינו .

 היום יום שישי ואם נקשיב לחדשות אפילו כבר  לא נרגיש מוזר או מפתיע  שכחלק מהחדשות,  כאילו מודיעים לנו על מזג האויר, נשמע את שעת כניסת השבת.  הירח ששייך לממשי הרגע הקסום הזה של יום הופף לערב, הופך בחדשות לאירוע שמנרמל את כניסת השבת לכולם, למציאות משותפת , סדר .

למה אנחנו צריכים את הזמן המיתי הזה ?

כי זה מנחם ,  

Religion, religare

לעומת  זאת  האלוהים של לאקאן הוא  לא מודע , לא מנחם ולא שומר , הוא פרטי. יהא אשר יהא לכל אחד  "שם האב שלו"  והעיקר שנזכה ליתמות  כמה שיותר מהר , יתומים  בחיפוש אחרי  האמת , יחידים, החיים במבנה  של חוק וחוקה, המכבדים את הזולת.

העיקר שלא נצטרך לחיות כמו אדיפוס שהיה כל כך אינטליגנטי שידע את פתרון החידה אבל לא מספיק חכם כדי לרצות לדעת על הרמזים שבמסר .

להיות בהופכי בשביל לדעת ולא להיות עוורים, לא לתת למיתוסים לעוור אותנו . לפעמים סוכן כפול, אולי אין מנוס,  אבל להיזהר מלהפוך לקרנפים.