מה מתכוון למשורר? לומר טוב של "חי מדבר" בין פרוזה לשירה \ מאת רונית שי

מה מתכוון לַמשורר?

לומר טוב של 'חַי מְדָבֵּר' בין פרוזה לשירה

קריאה במסה 'גילוי וכיסוי בלשון' (ביאליק, 1915) עם תיבת תהודה פסיכואנליטית

רונית שי

ההרצאה הועברה במסגרת סדרת ההרצאות השנתית של הפורום, לומר טוב, 8.2.22

אומר קושר ואומר מתקשר

"על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום." (כיסוי וגילוי בלשון, ביאליק, אודסה 1915)

ובכל זאת, מה יש לנו אם לא שפה בתוך שיח יחסית משותף, כדי לדבר על 'חי מדבר' שנמצא בין פרוזה לבין שירה אצל ביאליק מזה, ועל 'לומר טוב' של הפסיכואנליזה מזה? כנראה שיש עוד משהו... משהו שמביא את מי שנוכח ונוכחת כאן היום לדבר ולשמוע. משהו ייחודי, של היחיד ושל היחידה שהשתמשו בקישור לזום שנשלח קודם.

תקשורת קושרת. באנגלית נגיד communication, שיש בה את המילה common, משותף. בעברית יש לנו את השורש ק.ש.ר. הנה התינוק מצליח להגיד אבא וכולם כל כך שמחים; אחר כך אנחנו מנסים לנחש את ה "את זה" של הפעוט, ונותנים משמעות: "אוטו". זה כבר יותר מדויק ומובן. כולם יודעים מה זה אוטו... It's a common knowledge.

אבל המשורר שבביאליק לא יודע. הוא תָמֵהַ, הוא תוהה. הוא משורר על העוצמה של המילה בעת שנבראה, ועל מה שקורה אתה בהמשך, כשהיא הופכת למטבע פשוט העובר לסוחר. הוא חושב שמה שעושַה המילה אינו מה שנדמה לנו, מה שאנחנו מצפים ממנה. היא לא באה לתאר את מה שאנחנו רואים: "אבא" "זה אוטו". היא לא מגדירה ולא מסבירה, אלא - מכסה.

מכסה ולו לזמן מה את התמיהה... את התהייה... את התוהו... את התהום.

הפרוזה, כותב ביאליק, מכסה מצוין, מצופפת שורות. הפרוזה מאמינה שהיא יודעת, והידע הוא משותף, הוא common. ככה פשוט יותר, פרוזאי (שגרתי, יומיומי). והשירה? היא של המייחד, של הרמז, הרז, הסוד: היא תוהה, תועה, מערערת – מגלה ומכסה, מגלה ומכסה...

*

לומר טוב בפסיכואנליזה זה לא בהכרח לומר רהוט או מדויק במובן ה"תקשורתי". יש ב'לומר טוב' ידע, אבל הוא לא common. זה ידע מְיָיחד של היחיד-האחד, שמתגלה-מגלה ברגע של הבזק, לפעמים אחרי עבודה ארוכה וסבלנית. לומר טוב ממוסס או אפילו בוקע את תעתוע 'גשר הברזל של המלים' שביאליק מדבר עליו. מלים ואותיות מוחלפות זו בזו, נוספות או מוחסרות; אולי יהיה צירוף חדש; משמעות מתפוגגת ואחרת מופיעה; לעתים ה'לומר טוב' הוא בַּשקט, בקול דממה דקה. כדי לומר טוב לא 'קונים בשוק' את הסיפור-פרוזה-גשר הברזל.

אני שומעת משאלה-שאלה ל'גשר ברזל' שחוזרת הרבה בטיפול: "את מבינה אותי?". האם המשאלה ניתנת לסיפוק? מטופלת אחת אמרה לי: "לפה אני לא באה שתביני אותי, שתקשיבי ושתגידי לי כמה אני מסכנה. פה זה בשביל הפואנטה...". זו התחלה, היא מאמינה שיש פה משהו ל-דעת (savoir), יש העברה למי שמונח לְידע. אבל באותה עת עדיין יש משאלה לַפְּרוזה המובנת-מבינה שמאמינה שהיא יודעת, ומתרחקת מהמועקה שבלא לדעת. מְכסה.

he has a point אומרים באנגלית. 'לומר טוב חכם' אינו יודע-מבין ומסביר את הנקודה. 'לומר טוב' עוצר. שם נקודה לְאינסוף הפרשנויות ולדיאלוג האינסופי. הנקודה של 'לומר טוב' בפסיכואנליזה מפסיקה את הדיבור בְּרגע שמתלכד משהו מובן עם חוץ מובן, ושמעבר לזה אין מה לומר. זה מְספק כי זה מספיק. זה לא מספק כי זה משביע רעב שלא פעם (אני חושבת), מגולם במשאלה "את מבינה אותי?". רעב לאיחוד שלם, לַדיוק הזה שאין בו את הפער, למשהו שסוגר-סותם-ממלא את החור, את מה שחסר.

בהזמנה לסדרה 'לומר טוב' כתוב שאנחנו מתגוררים בשפה ושוחים בתוך שיחים שגם שולטים בנו וגם מאפשרים לנו לנהל קשר חברתי, להבין זו את זה וגם את עצמנו.

שיח אנליטי, בשונה מהשיחים האחרים הוא לא בז'אנר של התקשורת הבין אישית, של השיח המשותף-משתף, או המתנגד. זה שיח שלא שייך לאחד הפרוטגוניסטים באופן נפרד, לא שיח של שני אנשים, בין אנשים. מה שיש בשיח אנליטי זה סיכוי לקשור את הסובייקט לעצמו בתוך קשר חברתי, ולא להתנחם בַּדמות שמשתקפת בראי, שלרגע מרגיעה: "אני מובנת". זה שיח שלא מדבר על הסתגלות אלא על סגולה של היחיד החי בחברה. השיח האנליטי הוא בהופכי של השיחים האחרים. זה לא נגד השיח, זה לא להתנצח / לנצח. הופכי, כמו הצד השני של הבגד, של אריג השיח-שפה שהיחיד לכוד-רקום בו. לומר טוב זה אומר שיש בו Sense וno sense ביחד. כלומר, זו 'נקודת מפגש' שהיא כמו פלונטר (אך לא בלבול) שנוגעת גם במשמעות וגם במה שלא ניתן לומר עליו. בממשי. 'לומר טוב' זה לגעת בהתענגות.[1]

*

הן האנליטיקאי והן המשורר לא מבינים. האומר שלהם הוא אומר קושר מובן ולא מובן מבלי לפתור את החידה. אומר קושר, לא מְתקשר.

מִתְּנוּמַת הָעֲשָׂבִים, מִמְשַׁק הַקִּמְּשׁוֹנִים (צמחים קוצניים) / מִפְּלֵיטֵי קוֹלוֹת אֹבְדִים בַּמֶּרְחַקִּים

מִכֻּלָּם אָחוּשׁ, אֶשְׁמַע רְמָזִים דַּקִּים / לַחֲלוֹמוֹת פְּלָאִים, חֲלוֹמוֹת בְּלִי פִתְרוֹנִים. (מתוך רזי לילה, ביאליק)

אפשר אולי לומר ש"לדעת לא לדעת" זו אמנות משותפת לַשירה ולַפסיכואנליזה. 'לדעת לא לדעת' כמפתח, כמשהו שפותח...

ביאליק מדמה במסה את בעלי הפרוזה למי שמהלכים על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת, מבלי לשים לב אל המצולה, אל הנהר הגועש שמתחת. על 'בעלי השירה' לעומת זאת הוא כותב כך:

"...ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה..."

אני מציעה לחשוב על האפשרות של שירה כהופכי לפרוזה, על משקל השיח האנליטי כהופכי לשיחים שאנו שוחים בהם. ביאליק כותב על 'מפתחות המסורות בידיהם' של בעלי השירה. אני חושבת שאנחנו מתעניינים בפסיכואנליזה במפתחות הללו, משום העֶמדה של השירה כהופכי לפרוזה העשויה מקשה אחת. ויחד עם זאת, לא אותן מלאכות הן, השירה והפסיכואנליזה. המשורר משורר את עצמו בתוך השיח שהוא חי בו. ה'לומר טוב' של האנליטיקאי הוא בשביל האנליזנד. את השירה כותב המשורר לבדו, ואילו ה'לומר טוב' בפסיכואנליזה נברא-מומצא-מתגלה בנוכחות של שתי הוויותמדברות בחדר, שני "חַיים מְדַברים", ללא עורך ומוציא לאור.

מפתחות מסורות בידיהם... לדעת לא לדעת...

ביון, כפסיכואנליטיקאי, השאיר לנו מפתח משלו שמתכתב לא רע עם ביאליק: "במקום לנסות להביא אור מבריק, אינטליגנטי וידעני כדי לפתור בעיות מעורפלות, אני מציע שנביא להפחתת ה'אור' - קרן חודרת של אפלה". לדעת לא לדעת. הוא אף הגדיל והשאיר אחריו הוראה מעוררת ומערערת רבים: לבוא אל המטופל "בלי זיכרון ובלי תשוקה". אך את המפתח הראשון ל'לומר טוב' – 'לשמוע טוב' כאנליטיקאים, מסר לנו פרויד בדמות כלל האסוציאציות החופשיות; החלום; פליטות הפה והשנינה שהם (כדאי שיהיו?), "כגלידין מתנדנדים וצפים על פני הנהר..."

גילוי וכסוי בלשון (ח.נ. ביאליק, 1915) - 'חי מדבר' נוכח תוהו

המסה נכתבה כאשר ביאליק כבר היה בעיצומָה של תקופת "יובש" כמשורר, אם כי היה בהחלט מאד פורה בתחומי יצירה ומעשה כגון תרגום, "כינוס" יצירה יהודית לדורותיה כולל הוצאה לאור. הוא כתב מסות וסיפורים, והיה פעיל ציבור ציוני. למעשה, אחרי כתיבת השיר "צנח לו זלזל" (1911) הוא פרסם רק כ-12 שירים עד יום מותו ב-1934 בגיל 61. אפשר לזהות במסה משהו מהמְייחד, מהסינגולרי של ביאליק, עם הדהודים משיריו; שאלות על נפש היחיד, על שפה ותרבות; ושאלות על שפה שמתעוררת לחיים ביחד עם העם, העברית.

הקריאה במסה היום, היא עם תיבת תהודה של מחשבה לקאניאנית ביחס ל 'לומר טוב' הפסיכואנליטי – bien dire Le. לאור הקריאה הזו נבחרו הקטעים שנקרא ושאדבר עליהם.

הבריאה של המילה – "גואלת נפש מזדעזעת"

"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים, חומרים חומרים, אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן."

אנחנו מדברים ביום יום, אומר ביאליק, במלים שבשעתן, כשנהגו, כשנבראו, אם בהברקה ואם במאמצים, לפעמים של דורות, היו בבחינת עולם שלם. עם הזמן המלים ירדו מגדולתן והפכו לחולין, למטבע עובר לסוחר בשוק: "ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים". 'ככה זה' אומר המחבר.

"בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם - "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר[2]" - ובנפלו על פניו, מוכה תימהון ואחוז חרדת אלוהים, פרצה אז מפיו מאליה - נאמר, בחיקוי לקול הטבע - מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ" - זה הנמצא בשמות הרעם של הרבה לשונות. האם לא הביאה קריאה פראית זו גאולה גדולה לנפשו הנדהמת?"

"האם באותה הברה קלה, גרגר המלה העתידה, לא נכרכה מסכת פלאים של הרגשות בראשית, הרגשות עזות בחידושן וכבירות בפראותן, מעין חרדה, פחד, השתוממות, הכנעה, התפעלות..."

"ואם כן הוא, האם לא היה אדם הראשון ברגע זה אף הוא צַיָר וחוזה נשגב, בורא על פי אינטואיציהניב שפתים, וניב נאמן מאוד - על כל פנים לגבי עצמו - לזעזועים נפשיים עמוקים ומסובכים?"

אדם הראשון. האם גם אנחנו אדם הראשון? חשבתי על וויניקוט (אנליטיקאי) שמדבר על אותו פעוט שבורא את עולמו כאילו לא נברא לפניו. עולַה גם על הדעת המצאת ה 'פורְט-דַה' של נכדו של פרויד שאנו מתפעלים ממנה כבר שנים. אותו משחק עם חוט שנזרק ונאסף בלוויית צמד ההברות 'פורט-דה' שהמציא כשאמו הייתה הולכת. "בורא על פי אינטואיציה".

ביאליק כותב על אדם אחד, אדם הראשון. סינגולארי. אדם אחד שבורא ניב שפתיים. משמעות ניב שפתים היא דיאלקט, מטבע לשון, "בת שפה". מקור המילה ניב הוא פרי, תנובה: "הניב פרי". ניב שהוא גם שן חותכת...

עד כאן על בריאה של מילה כ'גואלת נפש מזדעזעת'. אבל מה קורה ברבות הימים לניב השפתיים[3], זה שהוא מאד נאמן לעצמו?

המילה, תוכה וקליפתה

"...ואף על פי כן, הנה עינינו הרואות שמלים אלה, ורבות אחרות כיוצא בהן, עומדות מובלעות בלשון - ולא כלום. הנפש כמעט שאינה נפגעת מהן. תוכן נאכל וכחן הנפשי פג או נגנז ורק קליפותיהן, שהושלכו מרשות היחיד לרשות הרבים, עדין עומדות בלשון ומשמשות אותנו שימוש רפלקטיבי ומרושל בגבולות מצומצמים של הגיון ומשא ומתן חברתי בתור סמנים חיצונים והפשטות לדברים ולמראות."

שני דברים מתרחשים עם "ניב השפתיים" והם כנראה קשורים זה בזה: משהו מכוחה הנפשי של המילה בעת בריאתה על ידי היחיד אובד או נגנז. מה שעובר מרשות היחיד אל 'רשות הרבים' זו קליפה שאנו עושים בה שימוש חברתי. רעם למשל זה מסמן מוסכם לרעש שיבוא רגע אחרי הברק. אותה מילה ממש שגאלה נפש (אחת, יחידה), מילה שיש בה את גרגר ההברה ההוא שאוצר בתוכו את הבריאה, לא נוגעת. "הנפש אינה נפגעת מהן"(ח.נ.ב).

ביאליק לרגע מרומם את 'תוך המילה' כמלאת הוד הבריאה. זה נדמה שהוא בז לקליפה שמשתמשים בה ברישול שמתרחק מהכוח שהיה לה כשנוצרה. אבל כאן המשורר מפתיע:

"...ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המלה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכוחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא. רוצה אדם בקב[4] שלו, ואלו עמדה המלה הדבורית כל ימיה במלוא כוחה וזהרה הראשון, אלו הייתה מְלותה (מלאה) תמיד כל אותה הפמליה של הרגשות ומחשבות שנקשרו בה בימי גבורתה, אפשר שלא היה שום "חַי מְדַבֵּר" מגיע לְעולם לידי גילוי עצמותו ואור נפשו שלו. סוף סוף כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק, ומה אם המלה הריקנית משעבדת, המלאה לא כל שכן."

אדם רוצה בעבודה וביצירה משלו (קב – נפח, פרי העבודה שלו). במילה שעדיין כולה מלאה בעוצמות הבראשית של היחיד שברא אותה אין מקום לגילוי של חי מדבר אחר את עצמו, את נפשו שלו. אין מקום בכלי מלא, והוא יכול לשעבד.

מחיצת הלשון – ''המילה שאינה אלא מן רקמת תוהו''

זה יפה, הרעיון שאדם יגלה את עצמו, את נפשו שלו, בתוך קליפות המלים שירש, אלו שברשות הרבים. אבל ביאליק לא נשאר על מי מנוחות... הוא מיד מתרה ואומר שאין פירוש הדבר שהתוכן החדש של היחיד עובר מהפְּנים אל החוץ על מי מנוחות, ודרך גשר של ברזל.

"על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדבורו, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל [...], הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם."

ביאליק טוען כאן, שלא רק שהלשון לא מכניסה אותנו פנימה אל המהות, אלא שהיא בעצמה חוצצת בפני מהות הדברים. חוצצת בפני "מה"? מה פירוש מהות? מהותה הגמורה?

"מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית..."

"אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להישאר רגע אחד עם אותו ה'תוהו' האפל [...] בלי חציצה."

מילה חוצצת בפני התוהו

משמעות הביטוי "תוהו ובוהו" בעברית של היום זה בלגאן, אי סדר. במקור (בספר בראשית ועוד מקורות), תוהו ובוהו מתייחס לְאַין, לריקנוּת ולשממה. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. תהום במקרא זה מים עמוקים, אבל לא במובן של היום, אלא כאותו חומר גלם טרם נברא העולם. יש מפרשים שפירשו את התוהו כחומר-גלם קדמוני חסר צורה שממנו נוצרו כל העצמים לאחר מכן: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.

במסה יש לא מעט מלים שמבקשות לתאר את מה שאין לו מסמנים: תהום מהבהבת, תוהו אפל, תוהו מנצנץ, חשיכה, אפילה, מה, מה נורא, איקס. יותם יזרעאלי (אלכסון, 'בין הבריאה לפטפוט') כותב שתוהו ובוהו זה תמצית של מצב פְּרה-לשוני (לדעתי גם פַּרה לשוני). השפה מאפשרת מעבר בין בריאה לאי בריאה; בין מנוחה=מצב שיש בו מונחים (מושגים), לבין אימה=דיסאוריינטציה קיומית. המילה "שפה" מייצגת מרחב ביניים בין כאן ושם, בין חוף מבטחים לים מסוכן, בין סדר לכאוס.

הדיבור, עצם הדיבור לפי ביאליק, הוא סגולה כנגד אימת התוהו האפל. וכאן הוא חוזר אל אותו אדם הראשון ותוהה שמא הדיבור שמבראשית כלל לא נולד כדרך של אדם לדבר עם חברו, ככלי חברתי, אלא בין אדם לעצמו, כצורך נפשי. ("מעין דבור לשמו גרידא.")

''בתוכי ישתומם רוחי ועם לבבי אשיחה. לא נתקררה דעתו של אדם הראשון עד שהשמיע את עצמו לאזניו."

בעיני זו אמירה שיש לה ערך כשחושבים על הלומר טוב של האנליטיקאי, Bien dire, אומר קושר שנוגע במובן ולא מובן שהתלכדו בשביל 'חי מדבר'.

אם אין תשובה לשאלת "מהותם הגמורה של הדברים", אז מה כן?

"כל דיבור, כל נדנוד דיבור הוא כיסוי [...] קליפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה של 'תיקו נצחי'. שום מלה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כסויה."

כמה פעמים נגיד, או שיאמרו לנו, ש"זה לא זה", "לא בדיוק" וגם כשזה "זה", רגע אחרי, זה נעלם, זה כבר לא...

"...אותו הקול מבראשית שהעלה את הכרת האדם ממצולת התוהו - הוא עצמו עמד פתאום כקיר מבדיל בין האדם ובין מה ש'מעבר הלז', כמי שאומר: מעתה, אדם, יהיו פניך מכוונים רק כלפי מה ש'מכאן ואילך'. אחריך אל תביט וב'מופלא' אל תציץ, ואם תציץ, לא תועיל, כי לא יראה האדם את ה'תוהו' פנים אל פנים וחי. חלום שנשכח - לא ייזכר עוד [5]".

הקול שמבראשית - גם העלה את הכרת אדם הראשון ממצולת התוהו, ובאותו רגע הופך לקיר שמבדיל בין האדם לבין מה שמעבר: ררר – משמעות ואי משמעות. תהום-תוהו אינם בתחום הכרתו של אדם, אבל "גרגר ההברה" הופך להגה, להברה, למילה, לשיטה.

המלים אם כן לא רק מכסות את התוהו אלא נבנות ממנו, מלים אינן רק חיץ אטום וקבוע. וביאליק אומר על כך: "המילה אינה אלא מן רקמת תוהו".

אנחנו מדברים... מדברים... מדברים, טוען המשורר

"...העיקר, שלא יישאר חלל ה'דעה' של האדם רגע אחד פנוי בלא מלים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השריון [...] נר הדעה והדבור - הגחלת והשלהבת - נר תמיד לא יכבה."

אבל, הוא אומר, תמיד משהו יישאר בחוץ, מְעבר. מה? אותה האפלה הנצחית המטילה אימה אבל גם כל כך מושכת; גם נבנות מחיצות וגם יש ניסיון מתמיד לפעור סדק, כן להציץ.

"ואולם אותו השטח של 'מכאן ואילך', השרוי בתחום האור המדומה[6] - סוף סוף במה נחשב הוא לעומת ים האין סוף של אפל העולמים הנשאר עדין, ושיישאר תמיד מבחוץ."

"...הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה."

הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה[7]

בסמינר "עוד" לאקאן מדבר על תנועת מטוטלת שבין האימה לדעת, לתשוקה לדעת. במאמר "משמע-אות" החיים של אנה גלמן היא מדברת על כך שכתוצאה מהאימה לדעת, הסובייקט שאינו רוצה לדעת נוטה להאמין לנאמר. במושגים שלנו בהרצאה היום, להאמין לסיפור, לפרוזה, כאילו באמת מתהלכים על גשר ברזל של מלים. זה מרגיש שיש סדר: "סדר כללי שבו כולנו אחד, והטוב הוא טוב לכולם... האימה היא מלדעת את מה שעדיין לא ניתן לדעת... " ומנגד, יש את התשוקה לדעת (גם בפסיכואנליזה, ואני חושבת, גם בשירה). תשוקה של מי שרוצה לדעת על ידע לא מודע שיתגלה לו, התשוקה לתגלית.

"וכך אין לדבר סוף עד העולם. מלה הולכת ומלה באה, שיטה עולה ושיטה יורדת – ו'התיקו' הישן והנצחי בעינו עומד, לא ישתנה ולא יתמעט."

משמעות התיקו היא שאין תשובה לַ"מה". גם אם נדמה שיש תשובה, אין זה אלא ניסוח מחדש של השאלה. בשלב מסוים השיטות והמלים נשחקות, כבר לא מעלימות את התוהו, אינן מסיחות את הדעת, ונוצר לרגע סדק, או פתח. ואז? אל דאגה, מיד מומצאות מלים ושיטות חדשות. בעל מוחלף בבן זוג, אמא ואבא בטופס הם הורה 1 והורה 2. הכוּשי של ילדותי מוחלף בשחור, שמוחלף באפרו אמריקני. החירש הוא לקוי שמיעה ואוטיסטים הם ילדי רצף, וקשת ו ASD.

"האין דוגמא קרובה לזה בין ה'מדברים' עצמם? אדם, כל זמן שהוא חי ושואף ומתנועע ופועל - ממלא חלל, והכל מובן, לכאורה; 'הכל איתי שפיר'. כל שטף החיים, כל תכנם - אינה אלא השתדלות רצופה, יגיעה בלתי פוסקת של הסח הדעת [...] והוא הנותן לו צל של קורת רוח ובטחון לפי שעה [...]. אך הנה מת האדם - והחלל נתרוקן. אין מה שיסיח את הדעת - והמחיצה נסתלקה. הכל נעשה פתאום בלתי מובן. ה'איקס' הנעלם משתרבב לפנינו שוב בכל מורא קומתו - ואנו יושבים לפניו רגע אחד על הארץ באפלה אבלים ודוּמם כאבן."

ואז, כמובן, מגיעים המנחמים, ויש הספדים, ותפילות, ושיטה פילוסופית על משמעות...

*

לאחר שהפגיש אותנו ביאליק עם המועקה, עם ה - horror של הרִיק-אַין, שבתוהו-תהום, הוא משתמש בביטוי טורד ומסקרן: תוהו מנצנץ. מה פתאום התוהו (האפל...) מנצנץ?

"...הרגע המסוכן ביותר - גם בדבור וגם בחיים - אינו אפוא אלא זה שבין כסוי לכסוי, כשהתוהו מנצנץ. אבל רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים, ועל פי רוב בני אדם מדלגים עליהם ואינם מרגישים."

בין כיסוי לכיסוי יש אפשרות להתפרקות, חיתוך או פרימה של הקשירה הבורומאית, ואולי אפשרות לקשירה קצת שונה. יש לזה אֶפקט, וזה יכול להיות מסוכן. הקשירה הבורומאית היא דרך של לאקאן לדבר על החיבור שבין הרישומים של הגוף הממשי, לבין הסמלי והדמיוני של הסובייקט שחי בתנועה מתמדת של שלושת הטבעות: הטבעת של "הממשי", הגוף בהתענגות, מוגבלת על ידי טבעת "הסמלי" (המילים והחוק, מותר ואסור). זה מפחית מהעוצמה של הדחף של הממשי ("נתקררה דעתו"). הטבעת של "הדמיוני" מאפשרת את הסיפורים ואת האמונות של החיים שלנו (אולי זו "גאולת הנפש הנדהמת" של ביאליק?).

כשאחת הטבעות נפתחת הקשירה מתפרקת. הדמיוני והסמלי לא מחוברים לממשי באופן שיאפשר להמציא סיפור - אין שמים וארץ, אין ים ויבשה, ה"רר" לא מתגלם ברעם[8] - תוהו.

הקשירה הבורומאית יוצרת חור, חלל שמחולל, מניע, מזיז - בזמן ובמקום. החי המְדַבֵּר חי בעולמו בזכות הסמלי הדמיוני והממשי שקשורים מספיק אך לא יותר מדי. אולי אפשר להגיד שברגעי הפרימה נעלמת רקמת התוהו, ואנחנו מרגישים שאנחנו מתפזרים אל האינסוף או נשאבים אל מאורת הארנב כמו עליסה בארץ הפלאות. באותם רגעים יש גם אפשרות שעם התוהו המנצנץ בין כיסוי לכיסוי יישמע גרגר הברה, ויברא-יתגלה אומר.

אלו שיודעים ואלו שתוהים, בעלי הפרוזה ובעלי השירה

בסוף המסה ביאליק מדבר על היודעים, על בעלי הפרוזה המהלכים על פני נהר קרח מוצק, ועל התוהים, בעלי השירה רדוּפי הסוד שרצים על פני גלידי הקרח שעל פני המצולה, התהום.

"ומכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה. הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה'צד השווה' ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע והעומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו."

בעלי הפרוזה, בעלי השיח המשותף, הקומוניקטיבי, המתקשר. שיח שיכול/עלול להיות כאותו שיח מאחד-אחיד שקודם דובר עליו בהקשר למאמר 'משמע-אות החיים' ובראשית הדברים היום. שיח אדון שמאמין ושמאמינים לו שיש תשובה לשאלת "מהותם הגמורה של הדברים" - אין תיקו.

כשביאליק מדבר על בעלי השירה הוא אומר שהם "כנגדם" של בעלי הפרוזה. אני חושבת שבמלים הבאות אפשר לראות את השירה כהופכי של פרוזה.

"ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדוּפים כל ימיהם אחרי 'הצד המייחד' שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד... אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה. אדרבה, הם עצמם מחויבים להכניס בה כל רגע - על פי מפתחות מסורות בידיהם - תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות... מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה. בחומר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד - והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל [...]. ובינתיים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה."

תנו דעתכם על אותו מטופל שמגיע עם הפרוזה שלו, סיפור שלם שהכין כדי לדבר עליו בטיפול. הוא מבקש שהמטפל יבין אותו, ידע לתת תשובה שתרגיע את המועקה, שתסדר את התוהו עם פרוזה (פרוזק). והמטפל? הוא "תוהה כנגד" המשפט שנאמר בפתח הדלת: "איחרתי בגלל הווייז, כבר אי אפשר לסמוך עליו". על פי "מפתחות המסורות בידיו" המטפל מחפש אחרי 'הצד המייחד שבדברים', עם המטופל הזה בפגישה הזו. הוא יניח לחכמת ההמונים של האלגוריתם, ולזה שגם הוא מתקשה עם האפליקציה לאחרונה, ויבקע את הקרח המוצק עליו מתהלך המטופל.

שירה היא נגיעה עם מילה שיש בה אפשרות לפרימת תוהו ולרקמת תוהו

המלים מחוללות דבר והיפוכו. הן מגלות את התהום ומכסות אותה, וכשהן מכסות הן עצמן מתגלות. מגע ארעי ומתמיד יכול לאפשר את המועקה ואת התשוקה. (אילו היו המלים אכן רק מחיצה שמבודדת את האדם מהתהום דרך קבע, המועקה הייתה מתקררת והתשוקה מעוקרת. אם היו המלים חושפות את התהום, האדם היה משתתק.) מלים שמגלות ומכסות, שמתגלות ומכסות, מלים "שאינן אלא מן רקמת תוהו", יכולות לאפשר הבהוב של אות, איך אמר ביון? "קרן חודרת של אפילה".

וְדוּמָם יַחְדְּרוּ הַקּוֹלוֹת הַנֶּחְבָּאִים

לַלֵּב – וּמִלְאוּ אוֹתוֹ הֶמְיַת פְּלָאִים.

וּכְמוֹ מִקַּצְוֵי עַד, מֵאַפְסֵי תֹהוּ

הִרְהוּרִים סְתוּמִים אֶל-הַלֵּב יָבֹאוּ,

וּמֹשְׁכִים אוֹתוֹ שָׁמָּה, שָׁמָּה, שָׁמָּה –

לִקְצוֹת מֶרְחַקֵּי עַד, אֶל אַפְסֵי דְמָמָה,

הַרְחֵק מִפֹּה, לִמְקוֹם מִשָּׁם תֵּצֶאנָה

בְּנוֹת קוֹל, הֲבָרוֹת פְּלִיאוֹת – וּתְמוּגֶינָה. (תעלמנה) (מתוך רזי לילה, ביאליק 1899)

מפתחות מסורות בידיהם - משוררים ופסיכואנליטיקאים, עושים את החול קודש ואת הקודש חול...

בידי בעלי השירה 'מסורות מפתחות' כמי שיש להם ד-עת עשות, savoir fair, עם התוהו-תהום. ד-עת עשות, שהיא עשיה שעונה לְידע בלתי מנוסח, ועושה טוב יותר עם הסימפטום. אני חושבת בהקשר הזה על ביאליק, שב - 1903 יצא עם משלחת שיצאה מאודסה ביוזמתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב כדי לתעד את פוגרום קישינב הנורא. הוא כתב דו"ח מדויק על מה שאירע, אבל אז הניח את הפרוזה וחיבר את הפואמה "בעיר ההרגה"[9], עם הזוועות שראה, ועם ביקורת חריפה. לא כנגד השלטונות אלא על החולשה וחוסר האונים של הקהילה היהודית – אומר חתרני נוכח אלוהים, אדם ועם של משורר שנגע-פגע בעצב, תרתי משמע.

כבעל שירה היו לו מפתחות. מפתחות התהייה והתנועה מגליד קרח אחד לשני, כשהתהום מנצנצת ביניהם, הם מפתחות המסורות בידי משורר שיש לו ד-עת עשות שלו עצמו, ואולי של הזמן והתרבות שהוא חי בהם כסובייקט. תהייה ותנועה העושות שימוש בלשון. פורמות-מפרקות-מערערות את הנהר הקפוא של הסיפור, של קליפות המלים, של סדר הדברים. אין "זה זה", אין ביטול שאלה על ידי תשובה.

המלים פורמות ורוקמות, החול מתקדש והקודש מתחלל.

*

אמרה ידועה שואלת: "לְמה התכוון המשורר?". עמוס עוז, בספרו 'סיפור על אהבה וחושך'[10], משרטט את "הקורא הטוב" שלא עסוק בביוגרפיית הסופר וגם לא במה שהוא התכוון אליו "באמת". בשבילו הקורא הטוב עוסק בהדהוד של מה שהוא קורא - אצלו עצמו, בַּנגיעה 'בַּתוך שלו כקורא'. אולי מילותיו של הסופר הן כקליפת המילה הביאליקית. כלומר, יש בה את התוך, שיש בו מהסינגולרי של הסופר (אחרת זה לא נוגע), ויש בה את הקליפה המשותפת שהיא (עדין) ריקה מהתוך של הקורא. והקורא מה? יניח במידה לתוכו של עוז, וייתן לתוכו – תוהו לבעבע אל תוך הקליפות, יזריח בהן מאורו שלו.

אני זוכרת את שיעורי הספרות בהם התבקשנו לנתח שירה על פי כללים שלמדנו ואז להוכיח שאכן הבנו את השיר על פי אותם כללים. היה פחות עניין בקריאה שלנו כסובייקטים את השירה ולמדנו בעל פה ניתוחים מלומדים כדי שנוכל לענות במבחן: "לְמה התכוון המשורר".

יעקב רבינוביץ, משורר, סופר ומסאי כתב על ביאליק: "בשירתו – אין לו תיאוריות. שם אין לא נוסח ולא הלכה. שם מְפַכִּים החיים ממקורם הראשון הברוך".

אולי שאלת המפתח היא לא 'לְמה התכוון המשורר' אלא "מה מתכוון לַמשורר", מה האותיות-אותות שמתכוונות ל 'חי המדבר'. מתכוונות-מכוונות. כשאני קוראת 'חי מדבר', אני קוראת 'זה מדבר אותו', זה לא שהוא מדבר, זה לא ש"הוא מתכוון". במאמר שהזכרתי (משמע-אות החיים) כתבה אנה גלמן שהתגלית שמשתוקקים לה ובאימה ממנה "מגיעה אל הסובייקט, לא הסובייקט מגיע אליה."

זה מתכוון לו וזה מכוון אותו, ולפעמים זה מתכוון ככה שזה מגיע, נוגע ופוגע בעוד נפשות.

*

המשורר (וגם הסופר, לא מלחמת סופרים ומשוררים יש כאן), כותב את עצמו, בשביל עצמו ולפעמים אל/על העולם שבו הוא חי. אולי השירה היא כמו איבר עיכול שמקבל אליו את המזון ומפרק אותו כדי שהגוף יוכל לחיות, לבנות, לעשות, ליצור. הררר מתגלם ברעם.

ביאליק כותב בעטו החדה ששתי לשונות האדם "נבנות זו מחורבן זו". פנימית (השירה) וחיצונית (הפרוזה). אנחנו לא נגד פרוזה. אנחנו זקוקים לפרוזה, למובן, למשותף. היומיומי אינו חטא. גדעון כ'ץ (התנועה ב'גילוי וכיסוי בלשון' לביאליק) כותב על תנועה מטבולית בין פרוזה לשירה, תנועה של פירוק והרכבה, המסה וגיבוש, הרס ויצירה. הייחודיות הפנימית (השירה) מתנגדת ל'משותפת' החברתית. החברתית (הפרוזה) משטיחה, מוציאה את הפנימית כדי שיהיה משותף – common פרוזאי. זה הניגוד היסודי שבין לשון דינמית, בראשיתית פנימית, כזו שכרוכה בגילוי מסעיר של הנפש ושל העולם, לבין לשון מכנית שהיא חלק מהאוטומציה של חיי האדם. שתי לשונות שמזינות–הורסות זו את זו. (שם)

אני לא בטוחה שאני לגמרי חותמת על המסמן חורבן, ומציעה כאמור לראות את השירה כאפשרות להופכי לפרוזת החיים.

באנליזה מתגלות מלים ושיטות קדושות, וכאלו של חולין. יש מלים ושיטות שהופכות לחולין באנליזה, ויש כאלה שמקבלות קדושה. עדיין התיקו בעינו עומד, אין פתרון. אבל, כשהתהום מנצנצת בין כיסוי לכיסוי, יש ליחיד אפשרות למלא את הקליפה שהגיעה אליו מרשות הרבים, ולברוא אותה מחדש. אולי תהיה אפשרות אחרת להיות בתוך השיח, לא דרך היטמעות במשותף אלא דרך זריחת המייחד המתכוון-מכוון לו בעולם שבו הוא חי.

אני לא חושבת שאנליטיקאי יכול "להזריח" במקום המשורר הפוטנציאלי השוכב על הספה. הוא יכול, כמו ביאליק, לתהות ולערער דרך מילה, חתך, שתיקה, על קורת הרוח שאדם באמת מוסר דברים כהווייתם. הוא לא יעודד אותו: "אני מבין". הוא אמור להיזהר מקורת הרוח שלו עצמו כמי שחושב שהוא קיבל דברים כהווייתם, שהבין.

הוא לא שואל למה התכוון המשורר, אלא שומע ועושה כדי לשמוע: 'מה מתכוון למשורר'.

כאמור, אני מחברת בין מעבר המשורר על פני גלידין מתנדנדים וצפים על פני המצולה, עם האסוציאציות החופשיות, החלום, פליטות הפה והחידוד שבבסיס האנליזה. לא המידע שבאנמנזה סדורה (ראיון מטופל), הוא דרך המלך אל הלא מודע, אל המייחד, אל ניב השפתיים הנאמן שמתגלה-נברא בהבזק, בהפתעה. לא פרוזה, אלא שירה. אקט אנליטי שמשמעותו לשמוע טוב-לומר טוב אינו מנחם, מרגיע, בטוח - לא מבינים אותי.

הפסיכואנליטיקאי אמנם לא יושב יחידי בינו לבין עצמו ולא כותב את עצמו, אבל האומר שלו הוא במסגרת קשר אנליטי שאינו אינטר-סובייקטיבי, אומר שנברא-מתגלה לו. נחוץ שיהיו לאנליטיקאי מפתחות שיאפשרו לו לומר טוב/לשמוע טוב נוכח תהום-תוהו מנצנץ, מהבהב, בשביל יחיד שמניח לו ידע. נחוצים מפתחות לממשי. ממשי שהוא חוץ מובן, מְעבר למחיצת הלשון, ממשי שממנו נוצר, ושאין לדעת עליו, שמתגלה בפעימה ומתכסה מחדש. התיקו לא נפתר, אבל אולי יהיה אֶפקט, קודש יהפוך לחול, חול יהפוך לקודש.

ולכן, כאנליטיקאי הוא לא מבין למה התכוון המשורר. הוא שומע מה מתכוון למשורר. ויש לו אומר.

'חי מדבר' באוניברסיטה העברית

ב - 1925 השיב ביאליק ליהודה מגנס שביקש ממנו לנאום בפתיחת האוניברסיטה העברית:

"אם חברי ורבותי גוזרים עלי לעלות לדוכן - אין מסרבים. הנני מוכן ומזומן לעשות רצונם. אינני בטוח כמובן כי אצליח להיות פה 'לרגשות הנשמה העברית' ביום זה, כדבריך, ואולם את אשר ישים אלוהים בפי אותו אשמור לכם[11]"

ביאליק שהוכתר וכיהן כ'משורר לאומי' לא מזדהה לגמרי עם השיח וגם לא מתכחש לו. הוא כבר הרבה זמן לא כותב שירה, אבל אין לו את קורת הרוח של העוברים על פני קרח מוצק והוא פתוח למה שמִתכוון לו – "את אשר ישים אלוהים בפי אותו אשמור לכם".

כשהמשותף משותף מדי, הוא הופך לאדון. השיח קפוא - קופא - כופה. שיחי אדון הם ברורים וחד משמעיים. ביאליק מתריע במסה, ואותי זה מסקרן ומעודד: זה לא יעזור, בסוף המילה נשחקת, ממש כמו השיטה, כאשר היא כבר לא מכסה את התוהו שלא יכול להיכנס לשיח.

התיקו שלא ניתן לפתור ושמניע מלים ושיטות חדשות, ממשיך. לאקאן מדבר על אובייקט [12]a קטנה, שמתבסס על מושג האובייקט האבוד של פרויד. אובייקט שאפשר לזהות כחָסר, חֶסר שמניע. לא יודעים מהו החסר־שיש, שמהווה את הסיבה לתשוקה שמתחדשת וממציאה.

השירה והפסיכואנליזה, תוהות נוכח החור-חסר ולא נותנות תשובה סותמת חור. הן מעלות שאלות על החיים דרך חליצת הפקק שמנסה לכסות היטב.

מִתְּנוּמַת הָעֲשָׂבִים, מִמְשַׁק הַקִּמְּשׁוֹנִים

מִפְּלֵיטֵי קוֹלוֹת אֹבְדִים בַּמֶּרְחַקִּים

מִכֻּלָּם אָחוּשׁ, אֶשְׁמַע רְמָזִים דַּקִּים

לַחֲלוֹמוֹת פְּלָאִים, חֲלוֹמוֹת בְּלִי פִתְרוֹנִים.

(מתוך רזי לילה, ביאליק)

[1] התענגות - משהו חוזר ואין לזה הגיון, אין שם לא סיפוק ולא נירוונה וזה יכול לגרום סבל, יכול להיות מסוכן עד כדי מוות. ההתענגות דוחפת, אבל בשביל החיים. היא חוזרת כמו רוח רפאים, עקבה של משהו שהיה ולא יהיה, אבל מותיר רישום שמנסים ללכת בעקבותיו (חזרתיות, כפייתיות) – זה בלתי אפשרי. הסובייקט הוא סובייקט ברגע שהוא מוכן לעשות את ההקרבה שלו כמי ששייך לשפה והשפה זה המוות של "הדבר". זוהי הקרבה של ההתענגות, שדורשת להיות בהעדר בממשי. [2] ציטוט מתהלים כט – משורר הכותב על מתן תורה על פי אחת הפרשנויות. [3] בהשפעת פסוק בישעיהו נז יט, המילה ניב התקבלה כקיצור של "ניב שפתיים", כלומר "פרי שפתיים", ומשם ההוראות "ביטוי" ו"דיאלקט". ”פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר / קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי". (רחל) [4] קב – מידת נפח קדומה (היום, קביים?) טבעו של אדם הוא, שעדיף בעיניו שיהיה לו קב אחד שנוצר על ידי טרחתו, יותר מאשר יהיו לו תשעה קבין שנוצרו על ידי טרחת חבר. (בבא מציעא לח, חלק השני והאמצעי של מסכת נזיקין, הפותחת את סדר נזיקין שבמשנה) [5] סיום הפסקה: "אל ה'תוהו' תשוקתך, והדבור ימשול בך". [6] מדומה – כי לשיטתו, זה לא שיש אור, זה שאין חושך... [7] הדחפים – מצד אחד הממד האפל, בלתי נודע, מאיים וזר, ומצד אחר מקור לחיוניות ולתשוקה. מכאן האמביוולנטיות. [8] הרגע של המועקה אובדן האות: יש רגע שאין חיבור של מסמן עם אובייקט a – אין משמעות כי אין אות, אובייקט שלא ניתן לשיים אותו - The object is not nameable. אבל, יש חזרתיות של כיוון, סימן דרך. יש אֶפקט שמזהים כאָפקט שאי אפשר לתת לו שם. מתן השמות לאַפקט עושה את זה מאד שטחי, מרגיע... יודעים איך קוראים לו. הרגע של המועקה הוא רגע של אֶפקט-אָפקט, אפקט שמזהים כאפקט שאי אפשר לתת לו שם, זה זה וזה כלום. כל היתר זה סיפורים. (לאקאן, סמינר 17, עמ' 151) [9] השיר "על השחיטה" נכתב לפני צאתו לקישינב: "וארור האומר נקום/ נקמה כזאת, נקמת ילד קטן/ עוד לא ברא השטן..." לקישינב הוא נשלח כדי להיות נוכח בחקירת הפרעות בבית המשפט, להכין רשימת חללים, לתעד עדויות על יחס השלטונות, לראיין קורבנות אונס לאסוף מידע, תצלומים ותעודות, ולדווח על נזקים ברכוש. [10] סיפור על אהבה וחושך, פרק ה, עמ' 36 והלאה [11] מתייחס למעשה בלעם בספר במדבר פרק כג ולפסוק: 'ויען ויאמר הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר' [12] אובייקט a הוא בעת ובעונה אחת השפעה של השפה שביסודה מייסרת את ההתענגות, וגם השארית שמתנה את כל ההתענגות העודפת שלנו. בעזרת אובייקט זה לאקאן כותב את ההתענגות שחסרה ואת זו שישנה למרות זאת ומתגבשת סביב האובייקטים של עודף התענגות. המסמן שבא מהלא מודע ממשי יוצר התענגות שהיא ללא סובייקט. שם הסובייקט לא יודע מה הוא עושה. רק בדיעבד ידע. בעת האקט עצמו הוא לא משוסע. את תשוקתו יבין בדיעבד וזו לא בחירה.