• Admin

סיפור אישה \ תרצה אולמן

סיפור אישה

תרצה אולמן

(הרצאה שניתנה במסגרת "פירות הקריאה בסמינר 21, אוגוסט 2021")


אני רוצה לדבר על אהבה, תשוקה והתענגות מנקודת המבט של האמן והמתבונן.

אביא כמה דוגמאות בתולדות האמנות כביטוי לאפשרויות השונות לקשירה הבורומאית.

לאקאן מביא בסמינר 21, LES NON DUPES ERRENT שתרגמנו לתוהים ולטועים לשמות האב, את שלושת המימדים בחלל שבהם ההוויה שוכנת. הסמלי, הדמיוני והממשי. שלושת המימדים מתקשרים ומתהדקים לנקודה אחת שזו הווייתנו. אנחנו צריכים שהידוק יעשה דרך הקשירה כתוצאה מהאומר שלנו, האומר הוא אירוע. שלושת המימדים שווים וכל אחד מהם יכול לחבר השניים האחרים. הקשירה הבורומאית מגדירה את הנקודה שאנחנו בחלל של ההוויה המדברת, במרחב ובזמן, אומר ברנרד נומינה פסיכואנליטקאי צרפתי שבא לפורום לדבר אתנו על הקשירה הבורומאית.

בשיעור הרביעי לאקאן אומר שיש כמה אפשרויות לעשות את הקשירה הבורומאית תלוי באיזה ממד נשתמש כאמצעי, הוא התחיל להשתמש בקשירה מהאומר של האהבה.

האומר של האהבה הוא אירוע שהקשירה רושמת.

תהיינה אם כך צורות שונות לאיך לעשות הקשירה של האהבה, תלוי אם נשתמש בסמלי בדמיוני או בממשי כאמצעי לקשירה של שני הממדים האחרים.


אהבה מיסטית אלוהית

אתחיל בפסל "תרז הקדושה" של לורנצו ברניני בכנסיה סנטה מריה דלה ויטוריה משנת 1652,יצירה בארוקית.



הפסל מתאר שתי דמויות שלקוחות מהכתבים של תרז דה אבילה, קדושה קתולית בספרד מהמאה ה - 16 שחוותה גילוי מיסטי "בספר החיים" שהיא כתבה. היא מתארת התגלות הזיווג דרך האומר, כנישואים מיסטיים:

"ראיתי בחור צעיר יפה עומד לידי, מחזיק בידו בחרב שקצהו אש וכאילו הכניס אותה לליבי ובקע אותי בכל אברי, כשהוציא אותה כאילו הוציא את עצמי והשאיר אותי כולי באש האהבה האלוהית. הכאב גרם לי אנקה ויחד עם זאת הרכות של הכאב החד לא אפשרה לי להיפרד ממנו. הנשמה מאושרת בזכות הרגע האלוהי בכבודו ובעצמו, זו לטיפה אוהבת בין הנשמה לאלוהים ואני תפילה בשמו המבורך".

לאקאן התבונן בפסל, בפניה של תרז, ואמר כלאחר יד "זו אכסטזה מינית היא מתענגת, ממה היא מתענגת ? העדות של המיסטיקנית" והוסיף "היא מרגישה אך לא יודעת". זו אקסטזה מיסטית אורגזמה ארוטית בהוויית השלמות עם האלוהים .

לפי תרז דה אבילה זו הייתה התגלות מיסטית של האישה הקדושה הטהורה. האמן בתקופת הבארוק תיאר זאת באקספרסיביות דרך התנוחה הספירלית, תנועה אלכסונית של אנרגיה, קפלי הבד לכל כיוון וקרני האור זהב שמגיעים מלמעלה כחיצים של הטוהר האלוהי. פניה יפות העיניים עצומות הפה פעור היא ברגע של התמסרות, ידיה שמוטות יושבת שוכבת על סלעים שנראים כמו עננים מרחפים, היא כמו צפה בין שמים לארץ. הבחור הצעיר מחייך עם החרב בידו, חרב פיפיות, שמפונת מזווית ראיה מסוימת של המתבונן ללב ומזווית אחרת אל אבר המין שלה, אל המקום המוסתר בקפלים, סוד הבריאה.

בקשירה לפי לאקאן הסמלי הוא באמצע דרך האלוהים, הקשירה הבורומאית כאמצעי לאהבה האלוהית. בלי הממשי והדמיוני אין אקסטזה, כך מתמסר האחד להכל בממשי, האמצעי מתווך moyen להתענגות.

האהבה המיסטית היא התמסרות מוחלטת, אין חסר היא כולה. אחד הפירושים שאני נותנת לאקט הזה כלוגיקה פנטזמטית האישה לא יודעת מספיק על הפנטזמה הנשית ולכן נשים מוכנות להתמסר עד האלם והעלם, מוכנות להרוס את עצמן עד מוות. אם אתן את עצמי הווייתי כולי יהיה איחוד שיאפשר את השלמות. ללא יחס מיני, ויתור על הגוף הדמיוני והגורל של האדם בן התמותה שיובטחו לו חיים נצחיים.


אהבה חצרונית

בשהותי בפריז הייתי הולכת באופן קבוע לראות את שטיחי "הגבירה וחד הקרן" במוזיאון קלוני לימי הביניים, היופי וההרמוניה שלהם ויופייה המיוחד של הגבירה.



(ניתן לצפות בעבודות הנוספות בקישור זה: 6 שטיחים – הגבירה וחד הקרן)

השטיחים נארגו בפלנדריה במאה 16 האמן לא ידוע הם נחשבים כאומנות בסגנון אלף הפרחים. חמישה שטיחים מתארים את יחס הגבירה לחמשת החושים. הגבירה, יפה להפליא אלגנטית ולידה המשרתת בגודל קטן. משמאלה אריה שמבטא את התשוקה ומימינה חד הקרן יצור דמיוני בין תיש וסוס לבן האנשה של החיה המיסטית הטהורה. השטיח השישי מתאר את הגבירה המניחה את השרשרת בתיבה והיא בתוך אוהל. מעל לראשה, כתובת: A mon seul desir "לתשוקתי היחידה". גרעין האהבה הזו עם עצמי, הגבירה מעדיפה לוותר על התשוקות שעוררו בה החושים האהובים וקובעת למעשה את שליטתו של הרצון. זו אלגוריה רומנטית של הטבע בתקופת האביב דרך חמשת החושים והשטיח השישי של איווי הנפש והבחירה בחיים מוסריים ללא הנאות החושים כבחירה חופשית. יש וויתור על השרשרת וההנאות ופתיחת ליבה של הגברת ברוחה הנדיבה הרחמנית, אלגוריה חצרונית של התרוממות הנשמה. זה ממד אחד, היא מוותרת על התכשיט, היא לא מוותרת על ההתענגות היא מתענגת לבדה. היא לא עושה קשר עם אף אחד, לא נותנת לאף אחד, היא מדברת על "התענגות שלי", היא בתפקיד הדיווה. הגבר מתענג מהאישה המאלפת.

זו אלגוריה חצרונית של התעלות הנשמה. הצד השני של האהבה המיסטית. האישה שם בכל הדרה אך יש לה משהו נוסף. האם המבט הפנימי שלה, של האישה, יודע משהו? האם היא יודעת משהו על הלא מודע שלה? הניגוד בין הדמות האידיאלית של האישה, והשאלה שלי מה היא רוצה, מהו בשבילי ה - Oa , אובייקט a הקטנה בשיח האנליטי שגרם לי לחזור למוזיאון ולהתבונן בה? היחס בין גבר לאישה... מה זה אומר שיש לה בחירה חופשית לרצון האחד שלה ליחידנית ללא יחס היא מתענגת לבדה.

ליחידנית ללא יחס.

משערים שהיצירה נעשתה לפי הרומן המפורסם מימי הביניים בצרפת "רומן הוורד" של גיום לאריס והמשך שלו בגרסה החדשה 40 שנה אחרי, מאת ג'אן דה מאן, בו מתוארת אלגוריה, כמו חלום של כיסוי וגילוי לתיאור אהבה חצרונית. מדובר בניסיון לפענח את הסיפור של אהבה ופואטיקה. סיפור יחידני של דמות אחת, נער שמגלה מה זו האהבה, הייסורים והניסיונות שצריך לעבור כדי להשיג את התשוקה שאותה הוא מגלה, כעין רומן חניכה בגוף ראשון, סיפור אוטוביוגרפי.

הגבירה בשטיח היא האישה ברוח האהבה החצרונית. זו אהבה למשהו נחשק ומרומם, לתשוקה בלתי ממומשת לאחר. אידיאל חברתי תרבותי בדרום צרפת של ימי הביניים. הבעל יצא למסעות הצלב ומשאיר אותה בטירה לנהל את המקום. האביר, הטרובדור, trouver, משורר לאהבה, עם התענגות בשירים ארוטיים חושניים, שמחפש אהבה אחרת, גדולה יותר, למימוש האהבה בדרך האלגוריה. האהבה האבירית יכולה להיות בחברה האריסטוקרטית שבה יש לחברים בה זמן (פנאי) וחינוך מעולה. האישה היא של אף אחד והיא מושא לתשוקה ללא אקט. האביר מוצא בגבירה הנשואה נשוא לתשוקתו, והיא שולטת ומאלפת אותו כך שיהיה צייתן וכנוע. המסירות לגבירה גורמת לו סבל, והיא מחזירה לו בריחוק ובאכזריות של השהייה. היא מוותרת על התכשיט, את התיבה היא שומרת בשבילה. היא יודעת משהו על איך להחזיק את תשוקתו בהשהיה, כמו אצל קירקגור או קפקא. התשוקה של הגבר היא תשוקה עד כאב, זו התענגות מסוימת. אם אין יחס מיני אין הדבר שיעשה החסר, ואז אין למה לצפות. זהו כעין יחס חדש למה זו אהבה. זו כבר לא אהבה סמלית מיסטית כמו בפסל של ברניני. כאן האהבה היא בדמיוני, אידיאל של אהבה לא ממומשת. וכאן באה השאלה: לאן היא הולכת? le non dupse errant תוהה וטועה. תמיד נמצאים בחוסר ידע אומר לאקאן.

לאקאן מציע בעקרון האהבה החצרונית צורה אחרת של עשיית הקשירה הבורומאית, כאשר הוא ממקם את הדמיוני של הגוף כאמצעי, במה שהוא קורא "הדמיוני של היופי".

לאקאן מתייחס לתקופה שבה האהבה החצרונית העלתה על נס את ההיפוך ביחסי האהבה, הכניעה לאהבה בלתי ממומשת, מסירות של הגבר לאישה הנוהגת בו כאדון בנתינו. המסירות לגבירה גרמה סבל למאהבים היא יכולה להיות מרוחקת ואכזרית. בין אהבה ושנאה. במקביל, בתקופה זו אנשי הכנסייה הדגישו את אחריותן של הנשים לחטאי הבשר ולסבל ולסכנה הטמונים באהבה עבור הגבר המאוהב, מצד אחד לעג לגברים ומצד שני אזהרה מפני כוחה של האישה.



מקור הבריאה

אביא ציור מודרני מהמאה ה 19 והשאלה שלי היא מנקודת המבט של האמן, עצמו המסתכל על האובייקט.



Origin of the World - Gustave Courbet

הצייר גוסטב קורבה, בציור "מקור העולם"L'origine du monde מדגים עולם חדש, ראיה חדשה של דמות האישה. הציור נעשה על פי הזמנה בשנת 1866 עבור דיפלומט, אספן תורכי מצרי שהיה דנדי בחברה הפריזאית של אותם ימים, הוא הזמין ציור של אבר המין הנשי. קורבה צייר בעידון צבעוני ובדיוק אנטומי ואי אפשר לומר שהציור הוא פורנוגראפי. הכנות והתעוזה מזכיר את הציור הוונציאני של טיציאן קראווז וורונז, מהמסורת של ציור חושני ולירי. התמונה מראה מה שלא מראים, זה פרט ללא סובייקט, ללא פנים. היחס של קורבה אל הנשי, האניגמה, המלנכוליה לידע ולרגש. מעבר לכל אומר, על שפת גן העדן, הפרדס של ההוויה. זה Oa (אובייקט a קטנה), הממשי, רגע של התגלות.

האספן, כליל ביי קנה הציור ושם אותו בחדר פנימי מכוסה בוילון ירוק, הצבע הקדוש לאיסלם. הציור עבר בעלים רבים וגם הוחבא והוברח במלחמת העולם השנייה. לאקאן קנה את התמונה בשנות החמישים של המאה העשרים והניח אותו בחדר פנימי מאחורי וילון עם מכסה שהזמין מאנדרה מסון, עם רישום נוף מופשט מרומז של מתאר הציור של קורבה. רק מעטים זכו להתבונן בתמונה עם כל המסתוריות שבה.

עבור קורבה האישה היא המוזה, אלגוריה של היופי ומודל לנוכחות חיה של הנשיות והתשוקה. עבור האמן הציור שלו הוא אקט, אי אפשר יותר להסתיר את מה שקורה בסטודיו שלו. הוא מול הדבר. קורבה מראה לנו את אבר המין של האישה ולא את הראש. איפה המבט? האם הפכנו למציצנים? אולי הוא, זה, מנכיח את האניגמה המטרידה של המועקה אל מול האל ביתי? אולי אנו חווים אימה לא מודעת או שעין נסתרת רואה אותנו ותהפוך אותנו לעיוורים?

המבט שמפגיש עם ההתענגות.

השם שקורבה נתן לתמונה "מקור העולם" מצמצם את המתח הארוטי והאניגמה לשאלה של סוד החיים, החיים והמוות שאי אפשר להסתכל בהם, מבט עירום, המבט לאבר המין פנים אל פנים מול ההתענגות, הפחד מהעלמות בתוכו.

קורבה מפגיש אותנו עם האיווי וגם עם החוק.

כיום הציור מוצג במוזיאון דה אורסי בפריז, מוצג לקהל במקום ציבורי שהפך אותו למשהו בנאלי, ללא משמעות, אלא ביחס לשם שקורבה נתן לתמונה.

כשפוגשים את הממשי ללא הסמלי זהו רגע ללא חשיבה, זה רגע של מועקה, מקום מפגש עם הטראומה. האמנות מייצרת אשליה ובה בעת מסירה את האשליה, המפגש עם המרחק מאפשר להסתכל על האמנות. מסתכלים על היצירה וחוזרים למציאות.

האמן תוהה וטועה מפרש בדרכו את הטראומה שלו כמו במפגש אנליטי והצופה מפרש ומפענח היצירה דרך המבט הייחודי שלו. דרך המבט וההתבוננות שלי אני מתווכת לראיה חדשה שלכם מול הממשי.

*

לסיום אביא את הסצנה של המחאות בימינו, המאה העשרים ואחת, המבט של האישה-אומנית.

דבורה דה רוברטי, חשפה את אבר המין שלה לפני הציור "מקור החיים" של קורבה[1].

IMAGE DE UNE : DEBORAH DE ROBERTIS, MIROIR DE L'ORIGINE (SÉRIE “MÉMOIRE DE L'ORIGINE”), 2014

אפשר לראות זאת כאקט אקסהיביציוניסטי, אבל זו לא הייתה אימפרוביזציה, זה היה אקט מתוכנן. בציור של קורבה יש תיאור המקום הריק Oa (אובייקט a קטנה). בפרפורמנס, שדה רוברטי קראה לו "המראה של המקור" היא אומרת: "אני כל הנשים אני המוזיאון, אני הבריאה, אני לא מראה את הווגינה, היא שלי, אלא את מה שלא רואים, את מבט העיניים". היא רוצה שהאחר יכיר בה כסובייקט כנשמה לא כאובייקט.

ובפורלטנד, צילום של מפגינה עירומה, "אתנה העירומה", במסכה שחורה ברגליים פשוקות בהתרסה מול השוטרים החמושים הפך לוויראלי בעולם. נחישות אנושית ועוצמה נשית אל מול נציגי השלטון חסרי הפנים של מנגנוני המדינה והכוח. הכוח שלי גדול משלכם "אני מקור העולם" בזכותי אתם קיימים, בזכותי באתם לעולם.

כאן, בהפגנה בירושלים הסטודנטית טיפסה על מנורת האומה והתיישבה עליה וחשפה את חזה. שילבה את דמותה של המדינה במבט מחודש – הממשי הוא הדבר הקדוש ולא המיתוס. הסטודנטית אמרה שהיא לא חושבת שהיא מבזה ולא איכפת לה מה אנשים חושבים עליה, נשים משלמות בגופן, בחייהן בילדיהן למען המדינה. "אני לא מייצגת את המאבק אני מייצגת אותי, את גופי ושל החזה שלי זה לא ביזוי למדינה זה לא נגד השלטון, החוק. מראיין אמר לי 'לא הייתי ממליץ לעשות את זה'" והסטודנטית ענתה: "בגלל זה לא שאלתי אתכם, אתם מבינים?". המתבוננים המופתעים היו מול הממשי, ללא מילים הם כיסו את עיניהם כדי לא לראות.

בעבודות המיצג העכשוויות האמן הוא הדבר, הוא החומר ודרך גופו בחלל ובזמן הוא מעביר את עצמו, את זהותו.

*

בשתי הדוגמאות הראשונות הבאתי את האישה כייצוג התשוקה כאלגוריה. אצל קורבה, העבודה השלישית, היא המודל, האישה כמושא לתשוקת הגבר. הדוגמאות האחרונות של המייצגים יש בהן מן האקסהיביציוניזם, הפמיניזם מהצד הפאלי.

כל פעולה היא חזרה שונה כדי לגלות, הפגישה של הצופה יכולה לגעת, וכמו באקט אנליטי, היא מפתיעה ויוצרת התגלות חדשה.


[1] בשל שמירה על זכויות יוצרות ויוצרים ניתן יהיה לצפות בעבודות המדוברות הבאות באמצעות הקישורים המצורפים.

84 views0 comments

Recent Posts

See All

מה מתכוון לַמשורר? לומר טוב של 'חַי מְדָבֵּר' בין פרוזה לשירה קריאה במסה 'גילוי וכיסוי בלשון' (ביאליק, 1915) עם תיבת תהודה פסיכואנליטית רונית שי ההרצאה הועברה במסגרת סדרת ההרצאות השנתית של הפורום, לומ