הספרות מוסיפה חטא על פשע
ד"ר אורית יושינסקי טרופין
דברים מתוך מופע אנטישפע: פרויד בספרות
תאטרון תמונע, 25.05.18. אורחים: אורית טרופין, מרב רוט, נסים קלדרון וערן רולניק. עורך: ערן רולניק, מוזיקה: חגי ליניק ולהקתו
בראשית היה גילוי העריות: פשע, פצע בלב התרבות האנושית. כך מספר לנו פרויד במסתו "טוטם וטאבו." היה היה אב קדמון, אדון, פטריארך, שדחק הצידה את בניו ואחיו, את הגברים האחרים של השבט, ולקח לעצמו את כל נשות השבט, נשים, אחיות ובנות, ושכב אתן. יום אחד, התקוממו הגברים של השבט והחליטו להרוג את האב, לבצע רצח של האב המתענג וחסר הגבולות. האחים אכלו את בשרו של האב, הפנימו את כוחו, הזדהו עמו, ואז, מלאי אשמה, הם כוננו חוק: את חוק החליפין. מעתה והלאה גבר לא ישכב עם אישה מן השבט שלו, עם אחותו או עם בתו, אלא רק עם נשים אחרות, זרות, משבטים אחרים. כך יסדו הגברים-האחים את הטאבו, קהילה, חברה, שפה, שמאפשרים לבני האדם לחיות יחד.
אבל מה עושים עם הטראומה הזו שבלב התרבות האנושית? - טראומה כפולה: מצד אחד, האב האכזר, הפושע, מצד אחר, הבנים החוטאים, שהרגו את אביהם שלהם, אבל הצילו את נשות השבט ושחררו את עצמם מעולו של הפטריארך הנורא ומן הטרור שהטיל על כולם. טראומה כל כך קשה כמו גילוי עריות לא ניתן שלא להדחיק.
"טוטם וטאבו" הוא מיתוס, סיפור שפרויד יצר כדי להסביר את ההדחקה הנוירוטית של טראומה בתרבות ובחיי הסובייקט. הספרות מתמודדת עם הטראומה הראשונית הזאת, אך גם עם טראומות אחרות, ועם כאבים שונים, לא רק מיתים, אלא גם כאלה שהתרחשו בהיסטוריה הפרטית, הלאומית והכלל-אנושית, באמצעים לשוניים של גילוי וכיסוי, של חשיפה ושל הסתרה. פרויד קרא לאמצעים האלה שהוא הגדיר כ"מלאכת החלום" (Traumwerk, בגרמנית) עיבוי (קונדנסציה) והתקה (דיספלייסמנט). אנחנו, חוקרי הספרות, מכנים את העיבוי בשם מטאפורה: תוכן אחד מייצג, או נושא את תכונותיו של תוכן אחר, כך שהוא בא במקומו ("אורי הוא אריה"). ואנו מכנים את ההתקה בשם מטונימיה, שמתבססת על סמיכות אסוציאטיבית בין תוכן אחד לאחר ("הבית הלבן מסר..."). מכיוון שטראומה היא בלתי-אפשרית, פצע שאין לו מלים, אפשר רק לדבר עליה ואותה בדרכים אחרות, במלים אחרות, במטאפורות ובמטונימיות, בעיבויים ובהתקות. זוהי מלאכת מחשבת עדינה ומדויקת מאוד של הסתרה – אבל גם של חשיפה, כי הספרות מתעקשת לחשוף את המודחק, ולא לקבור אותו.
הספרות, מכאן, נוגעת בקצה קצה של הטראומה הראשונית, בפשע הפרימורדיאלי. אבל הספרות גם מוסיפה חטא על פשע, ולאו דווקא במובן שבו אנו רגילים לחשוב על הביטוי הזה. הספרות לא רק כותבת מחדש את הטראומה, אלא מכיוון שהכלי של הספרות הוא המלים, השפה, הספרות גם משחזרת את כינונם של הקהילה האנושית, של הטאבו ושל החברה. הספרות מבצעת (בכמה מובנים) רצח אב – היא גוזרת סדר והבדל לנוכח הטראומה הכאוטית של האב הרע. היא מקיימת יחס של חליפין: מטאפורה ומטונימיה הם יחסים שונים של חליפין, שבהם תוכן אחד, אנרגיה רגשית אחת, באה במקום תוכן אחר, ושבהם אובייקט אחד נקשר אסוציאטיבית לאובייקט או למילה אחרים.
הספרות מוסיפה חטא על פשע: היא חוטאת, משיגה על האב-האל, מתמרדת כנגד בריאה בלתי צודקת, פרה-חברתית, ומכוננת מחדש חוק, שפה וסדר לשוני וחברתי. והיא עושה זאת עם שהיא מוסיפה חטא על פשע, כלומר חושפת את הפשע, משחזרת אותו וכותבת אותו במלים שלה ומייצרת מתוכו וכנגדו עולם אחר, בין היתר, באמצעים ספרותיים כגון המטאפורה והמטונימיה [אבל גם באמצעים אחרים, כגון חזרות, השמטות, אנאלוגיות, מונטאז'ים, פיגורות טופולוגיות ועוד]. ההוספה (של חטא על פשע) פירושה עודף, שארית [עודף התענגות, plus-de-jouir]: סרח עודף מן ההתענגות הקדמונית, האסורה, מצא את דרכו לכתיבה הספרותית, אבל בו בזמן, ההוספה יצרה גם חור, פער בין הפשע לחטא, חסר שמאפשר את הכתיבה ומניע אותה.
אם המשפט הזה "הספרות מוסיפה חטא על פשע" עדיין נשמע לכם פרובוקטיבי, זה משום שהספרות, אם היא אכן ספרות, היא (או צריכה להיות) אגרוף בבטן, עם ההתעקשות שלה לחשוף את הטראומה ולבנות סביבה וכנגדה עולם שלם. היא גורמת או צריכה לגרום לתזוזה, לערעור תודעתי, נפשי ואף גופני אצל הקוראים.
מה שחוקרי ספרות עושים הוא לחשוף מחדש, לשחזר, לפרק, לחבר מחדש את פקעות החוטים, השתי והערב, של הטקסט, הטכסטילי [בין רעיונות, בין מלים, בין טקסטים, בין תיאוריה לטקסט ספרותי, בין הקשרים-קונטקסטים שונים] ולהביע בראש חוצות את מעשה הגילוי והכיסוי, את הפשע הבלתי אפשרי ואת חטא הכתיבה.