על החיים שהם בדיאלקטיקה שבין עץ החיים-והדעת \ אנה גלמן

על החיים שהם בדיאלקטיקה שבין עץ החיים-והדעת

אנה גלמן

(הרצאה שניתנה במסגרת "פירות הקריאה בסמינר 21, אוגוסט 2021")

בסמינר 21 לאקאן שואל שתי שאלות: מה הם החיים? ומה העץ יודע? שתי שאלות שלכאורה לא שייכות לפסיכואנליזה, הן שייכות לידע של המדען, הביולוג, הפיזיקאי, החוקרים את הממשי-הביוס-היוניברס - וזה ללא סובייקט. הפסיכואנליטיקאי, אם יש אחד כזה? שואל לאקאן, גם תשוקתו היא של החוקר המכוון אל הממשי, לקיבעון של ההתענגות. ואני מוסיפה, למען הסובייקט.

*

הרבה מיתוסים מכוננים תרבות. למיתוסים תפקיד של איחוד וארגון דרך נתינת משמעות דמיונית וסימבולית לחיים של הקולקטיב ולמבנה של החברה.

מיתוס החטא הקדמון הוא מיתוס מכונן בתרבות שלנו, ומצביע על גילוי ואיסור של המיניות, זריקה מגן העדן לגלות, כעונש על כך שהחיים הם כבר לא רק סיפוק הצרכים של האורגניזם הכפוף לדחף החיים. יש עץ הדעת, יש טוב ורע.

הנחש, חווה, האיסור של "אלוהים הבוּר והפראי"[1] ואדם הנופל בפיתוי, הם הנרטיב המכונן.

המטופלים אוהבים לספר על אירועים מכוננים, טראומטיים, סביב הסימפטום היסודי.

מעבר למיתוס ולפירושים הדמיוניים, הפנטסמגוריה, הה(י)סטוריזציה והמשמעויות, שואל לאקאן על העץ. מה יודע העץ ההוא שנושא ומציע את הפירות.

מה הוא יודע? - דעת ללא סובייקט.

ארווין שרודינגר, זוכה פרס נובל לפיזיקה מ 1943, כתב ספר שנקרא "מה הם החיים", שלאקאן אולי קרא. גם לאקאן שואל בסמינר את אותה השאלה: מה הם החיים? שרודינגר חוקר את החיים גם בספר "חומר ותודעה", ואומר שמעבר לחומר הדומם של הממשי של הפיזיקה יש תודעה או תבונה שלא ניתנת להסבר. אנחנו לא יודעים אבל יש. זאת תודעה אניגמטית, ולמרות שאיינשטיין חשב שהזקן לא משחק בקוביות, ושאפשר להסביר את הכל, יש דעת ללא הסבר שרק אפשר לזהות, מבלי להבין.

בעבודה האנליטית אנחנו נוגעים בקצוות של הממשי האניגמטי ששוכן אצל כל סובייקט.

לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם הנכד שלי כשלמד ביולוגיה בתיכון, והוא הסביר לי בביטחון ש"הכל במוח". שהנפש במוח, הכל כימיה. מרצה נוסף, ביולוג שחקר את האלטרואיזם כתופעה כימית במוח, הסביר לי בביטחון גם הוא שעוד מעט נוכל להסביר הכל דרך הכימיה.

חבל מאוד, כי האמת היא שמדעי המוח היו יכולים לאמת הרבה מהתגליות של הפסיכואנליזה כהופכי, אם אפשר היה לוותר על האפיסטמה הבינרית.

אבל כשאנחנו אומרים "לחיים", אנחנו לא מתכוונים לבריאות, אלא לתקווה שכל אחד יצליח לעשות חיים לעצמו. הכוונה היא לחיים האניגמטיים. מה שהגניוס, במובן של אגמבן, מאחל לכל אחד. המילה הלטינית "גניוס" מתארת את האל שבזמן הלידה לוקח תפקיד של השגחה על כל נפש. לכל אחד יש את הגניוס שלו. משם מגיע המילה ג'נסיס-בראשית, גן, התכונות הסגולות והנכויות המולדות.

בסמינר 21 לאקאן מתייחס להגדרה הראשונה של חיים שניסח בישא, אנטומולוג ופתולוג מהמאה ה-18. בישא הגדיר את החיים כ"אוסף של כוחות שמתנגדים למוות". זו הגדרה שמזכירה לנו את עקרון השימור של פרויד, המכוון לעקרון ההנאה, לסיפוק הצרכים, להומאוסטאזיס, למען אריכות ימים.

מהדהדת אצלי גם הגדרה שנתן פרופסור ארליך, גנטיקאי מאיסלנד במאמר שפורסם (יולי 2021) בעיתון הארץ, שמסוגל לזהות את תוחלת החיים לפי הרצף הגנטי: "כי החיים הם מערכות DNA שמרכיבות את עצמן בעצמן ומאפשרות לעצמן להשתכפל...". לדעתו החיים קיימים כדי לשמר את החיים. הוא בעצמו אומר שזה לא מאד רומנטי, אבל אלה החיים.

לאקאן מוסיף בסמינר עוד הגדרה של בישא: "החיים הם מה שניתן לשגיאה, החיים הם החיים של ההוויה, שהיא בַּדרך לִטעות, לשגות ולפשל – דיסהרמוניה, תאונות ואפילו מוטציות. ודווקא חוסר הרמוניה הם החיים של ההוויה, שלא חיה לפי האני המודע, אלא לפי הגניוס הלא ידוע.

לטוב ולרע, לשגיאות האלו לאקאן קרא LAPSUS, כשל, הלפסוס של הקשירה, שלא חדל מלא להיכתב. הם מכתיבים לסובייקט את האיך ואת המה.

השאלה שלנו, הפסיכואנליטיקאים, צריכה להיות, לא למה, אלא מה?

מה לעשות עם המה הזה?

האותיות הן כמו DNA של מסמנים בראשיתיים, תווים אונרים של הממשי שאנליזנד אחד קרא לו "מַכְּתוּב", "מַכְּתוּבּ בגוף" (הגדרה במילון: מְסֻמַן באותיות, סְפרות ותווים; רָשׁוּם).

הסימנים שנצרבים בגוף, כתוצאה מהאירועים של החיים וגם מהתורשה.

פסקל קיניאר (Quignard) כותב את זה יפה בספר Les paradissiaques: "...חלק מהקוד עובר בתורשה, שרידי הזמן שלפני הזמן, כי הזמן קם לתחייה רק עם הלידה, ...אבל אף אחד מאתנו לא מתחיל לחיות ביום הלידה שלו."

LE NON DUPE, ERRENT - זהו שמו של סמינר 21.

אלה שחושבים שיודעים, הלא פתיים, שוגים, כי החיים הם דווקא בשגיאה, מה שלא תוכנן שיקרה. הודות לשגיאה הסובייקט חי ולא רק מאריך ימים. הוא ממציא מה לעשות עם השגיאה, המצאה סינגולרית. מחוץ לגן העדן כל אחד חי את מזלו, לפי שלושת האותיות של המילה מ.ז.ל. :לעשות, בזמן, ובמקום. זה בשעה טובה או בשעה לא טובה, בהווה, ב"עבודע" (על משקל עבודה).

זאת הזמנה ללכת בחיים כתוהה ומשוטט, ליצור את ההיסטוריה שלא תכננו. Wanderen, vagar

לתהות בזמן התשוקה, איווי של אובייקט a לא נודע, ללכת לאיבוד ולעשות אקט. לפעמים זו קללה ולפעמים זו ברכה. Erreur or horror.

החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו חושבים מה לעשות איתם.

שרודינגר כותב שאובייקט המדע של ה WISSENSCHAFT הוא המדע עצמו, וזה דוחף את הסובייקט לפינה, שוכח את האנימה, עלמא, ועובד למען אדון המדע האוניברסאלי.

שרודינגר הפיזיקאי מצטט את שרינגטון הפיזיקאי, שמדבר על העיקרון האנרגטי של התודעה, מעבר לתהליכים הפיזיולוגים, מעבר למבנה הנוירופיזיולוגי של המוח, יש שֵד, בתוך המכונה. המדע לא יוכל להסביר את השד הזה, הוא אניגמטי, הוא כיתוב אניגמטי של התענגות אטומה.

חיפשתי איך לתרגם את המילה אנימה, נשמה, בספרדית זה עלמה. הגעתי למילה עלמא בארמית, שמשמעותה היא "עולם ומלואו". בכל תא ותא של ההוויה ישנו עלמא, העולם ומלואו של הסובייקט, בעולם וביקום. כולנו מחוברים יחד. ואת זה ג'ודית באטלר כותבת בספר, Leavable and unleable lives, o precarious lives, החיים ששווה לחיות אותם הם בעולם, אבל בעולם שהופך להיות בלתי אפשרי לחיות בה איזה חיים אפשריים?

אני מציעה להפסיק עם החשיבה הדיכוטומית: אינדיבידום-עולם, ממשי-דמיוני, דמיוני-סמלי, אני-אתה, גוף-נפש, מוח-רוח, פנים-חוץ.

המדע מתייחס אל כולנו כאל "רס אקסטנסה", אורגניזם-מטריאליזם-ביולוגיזם, מוח. כך נוצרה חלוקה אפיסטמולוגית שהובילה לדואליזם האומלל שבין הפסיכו לסומה, פסיכו-סומה. ומשם אנחנו מקבלים את כל ההתמחויות עם המקף באמצע, פסיכו-נורולוגיה, פסיכו-אנדוקרינולוגיה , פסיכו-אונקולוגיה.

כדי לנגן בפסנתר אני זקוק לאצבע של הרוח, (של העלמא), כותב שרודינגר. לפעמים המטופלים קוראים לזה "הטבע שלי", הכיתוב בגוף, הנוסחה השקטה, הסגולה שבעץ.

ביום הלידה נוצרים הזמן והמרחב בטופולוגיה של הקשירה, עם האותיות שנחרטות בחיים והאותיות שיחרטו בלא מודע של הדורות הבאים. כל אחד מנסה לעשות קשירה מיטיבה יותר, קונפיגורציה של קשירה חליפית, והשינויים שכל אחד מצליח לעשות בעץ שלו משפיעים על האחרים, כי כולנו מחוברים. אפשר לזרז אותיות מטיבות ולכבות את הלא טובות. בשפה גנטית אפשר להשתיק ולזרז גנים דרך הסביבה של מדיום התא. את זה האפי גנטיקה חוקרת, את הכובע שמתלבש על הגן כדי לזרז אותו או להשתיק אותו. שרודינגר נתן הרצאה ב1956 בה הוא כתב שזה יראה לנו כאשליה פואטית, אבל מבחינתו זו חשיבה בהירה. לדעתו יש מנגנונים שלא פועלים לפי ההסתברות של המדע.

הנגיף בא ללמד אותנו משהו על הקשירה של העולם שלנו, האם נצליח או שלא נצליח לקשור קשירה טובה יותר עם הכלים שעומדים לרשותנו, בהווה הממשי העכשווי.

המדע מנסה לעטוף את המידע שבגן, להשפיע על השליח, ה"RNA", והפסיכואנליזה עושה זאת דרך המילה במעבדה שלה , הדהוד של לא מודע עם לא מודע, אקט של אומר שמכוון ללפסוס של הקשירה ולאותיות של הממשי, לספרות של המכתוב.

אפשר עם הסמלי לנשוך את הממשי. אפשר לעודד אותיות אחרות הקיימות בעץ. ושלא יסבירו לכם, אומר שרודינגר, שהפונקציה של העיניים היא לקלוט את כמות האור, כי איך יסבירו את הניצוץ בעיניים של ילד כשאנחנו מביאים לו צעצוע חדש?

אז נתייחס ביראת כבוד לעץ היודע.

אבל מי יכול לדעת מה העץ שלו יודע? רק מי שמאוהב בלא מודע שלו (אומר לאקאן בסוף הסמינר).

[1] ראו סמינר 17, "הצד ההופכי של הפסיכואנליזה", פרק 9 (בתרגומו של ראסל גריג) "He, Whom I am going to name, or which, actualizes this radical position of Ferocious ignorance, has a name – it is Yahweh himself" (p. 136)