Please reload

Recent Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Featured Posts

פסיכואנליזה עם ילדים, סימפטום של הילד, בעיות במשפחה? \ מאת מארק שטראוס

March 6, 2016

 ?Symptôme de l’enfant, troubles dans les familles

 

Marc Strauss

פסיכואנליזה עם ילדים, סימפטום של הילד, בעיות במשפחה?

 

 

נדיר מאוד שילד יבקש להפגש עם אנליטיקאי כיון שאינו יכול לשאת את הסימפטומים שלו .לרוב , ובמקרים רבים יותר ממה שקורה אצל המבוגרים, הסימפטומים של הסובייקט הם בלתי נסבלים לסביבה.

לעיתים זו הסביבה המשפחתית המרגישה באופן ישיר אי נחת עם הסימפטומים של הילד, או שבית-הספר  מזעיק  את המשפחה בגלל בעיות -התנהגות או קשיי למידה.

 יש הפרעות התנהגות שלא מהוות סימפטום במובן האנליטי. זה הדבר הראשון שיש לבדוק כשפוגשים ילד.  בעיה  מגדירים ביחס לכלל חברתי  מוסכם , ולעומת  זאת  הסימפטום הוא ביחס לסבל  שהוא מהווה בשביל הסובייקט.  כאשר פרויד כותב את המאמר שלו על שקרים של ילדים, הוא אומר שהשקרים של ילדים שהוריהם משקרים לא מעניינים אותנו. השקרים שמעניינים אותנו הם של ילדים שחונכו אחרת. כך שברור שסימפטום אנליטי לא ממקמים ביחס לנורמה. אתם יודעים זאת. היום מדברים על "הפרעה"  , הפרעות אכילה, הפרעת התנהגות,  והטיפול מיועד להחזיר את הילד לתלם הנורמה. סימפטום עבורינו משמש רק לסבל הסובייקטיבי של המטופל.

ילד בן 7 שהגיע אלי היה סוער בבית הספר. כשהוריו יצאו מחדר הטיפולים הוא אמר: "הבעיה היא לא ההתנהגות שלי בבית ספר, אני יודע מה אני עושה,  ואני יודע לא לעבור את הגבול. הבעיה שלי היא אחותי."  ההורים לא אמרו מילה על בעיה בינו ובין אחותו. עזרתי לילד לנסח את הבעיה עם אחותו וזה הביא אותו די רחוק. הוא הגדיר מה הוא מצפה מאחרים, הוא גם יכול היה להמחיש באיזה אופן הוא מתנהג כשהתקוות שלו נכזבות. ואז הפסיק לבוא. במילים אחרות, הוא היה מוטרד משאלה שלא הייתה ברורה לו לגמרי, ולכן היה לו קשה לנסח אותה ולהבינה. אחת הסיבות הנוספות שבגללן היה לו קשה לנסח את השאלה היה שלא ידע את מי צריך לשאול את השאלה. הוא לא ידע בפני מי להציגה. בראש ובראשונה כי ידע שלא יכול לצפות לתשובה משביעת רצון מהוריו. כך שאם ילד אינו יכול להציג להוריו שאלה שמטרידה אותו, יש בעיה.  וכאנליטיקאי הקשבתי לו, וצריך היה שיתמזל מזלו ליפול על אנליטיקאי שיקשיב לו ברצינות וידע לנסח מה שמפריע לו בצורה ברורה.

אבל יש שאלות שלא ניתן לשאול את ההורים, למשל: איך עושים תינוק? התשובה מבהירה לו שלא ישאל אותה שוב,  כי לעיתים קרובות ההורים כה נבוכים עד שהילד לא יעלה על דעתו לעורר שוב את הכאב הזה, לא להם ולא לעצמו.

היום ,כדי למנוע מהילד אכזבה , מקדימים את תביעתו ונותנים לו חינוך מיני, והתוצאה גרועה יותר , כי אלה הם המבוגרים שמראים מיוזמתם לילד שאין הוא יכול לצפות מהם לכלום. וזאת,  כי מוזר לדבר על חינוך מיני בשעה שבעצם מדובר בתחום שבו החינוך עובר דרך הפרקטיקה ולא  דרך הדיבור, דרך המילה. זה כמו ללמוד שחייה בהתכתבות. כל תשובה תוליד אי הבנה. נותנים תשובות מכניות, והרי את התשובות הם יחפשו  לבדם, למרות כל שיעורי החינוך המיני שקיבלו.

לפעמים ילד חולק את התגליות שלו על השאלה עם ההורים. זה נדיר , וגם אם זה קורה לרוב זה נפסק. אז איך זה שלמרות החינוך המודרני יש עדיין תאוריות ילדותיות פרועות?  הכאב מהעדר התאוריה הנכונה עודו קיים. זה מה שפרויד הדגיש- הילד חוקר בלתי נלאה אך נדון לכשלון, ולייאוש שבא עמו. יבוא הרגע שבו יודה הילד שלא יודע ולא ידע. וכשידע, יהיה מאוחר מדי.

אם כן השאלה איך עושים ילדים אינה שאלה של מכניקה. מסבירים  את האופן של עשיית התינוק. הילדים מפתחים את התאוריות המיניות השונות שילדים מפתחים ולפעמים חולקים אותם עם ילדים אחרים, אויבים  וחברים. עם כל כך הרבה חינוך התאוריות המיניות היו אמורות להעלם, ואיתן  הסבל הנגרם  מהכשלון  למצוא  תאוריה  טובה , אך זה אינו המצב.

התאוריות המיניות נדונות לכשלון , אפילו אם הן נכונות באופן מדעי, כי  הן לא עונות לשאלה  שהילד בעצם שואל:  איך מגיעים למצב לעשות ילד?  זו למעשה קודם כל  שאלה בקשר לאיווי לילד. זו שאלה שמתייחסת לסיבת האיווי לילד. רק כשאין ברירה אחרת, רק כשהילד לא מצליח למצוא את התשובה  שהוא מנסה למצוא, הוא מגלה עניין, לפעמים בצורה עקיפה ,רק בהיבט המכני.  מה שבהחלט חשוב לילדים, מה שמדאיג אותם הוא: לאיזה איווי עונה העובדה שעושים ילדים, ומה הוא הסיפוק של האיווי הזה.

אך לילדים יש גם גוף שמעורר בהם עניין רב, הם  לא רק אינטלקטואלים. במיוחד מעורר בהם עניין האיזור המאוד רגיש, המחולל תחושות גופניות עזות, המין. הילד לומד מהר מאוד שאלו אזורים שאינו יכול לחלוק עם האחר, עם אילו שמטפלים בו.  אפשר לאכול עם האחר, להתאפק או לעשות קקי, אבל את העונג המיני לא חולקים  ויש גם סיבות טובות להסתירו. הילד מתחיל להתחבא מהמבוגרים על מנת לעסוק בפעילויות המענגות. אבל גם כאן אפשר היה לומר שהחברה אחראית כי היא מדכאת,  או שהאיסורים של ההורים הם אלו המחוללים נוירוזה. אפשר היה לטעון שאם הילד היה מאונן בשקט , לא היה נהיה נוירוטי. ויש אף הורים שמשתפים את הילד במין שלהם, אך זה מעורר בעיות קשות: ילדים אלה יתקשו לדעת מה הם רוצים בחיים, לא יצליחו לבחור, עד כדי כך שרבים מהם לא ישתוקקו אלא לדבר אחד: למות.

 אם כן, יש לתעל ולכוון את ההתענגות כדי שניתן יהיה ללכת בנתיבי האיווי, וזו הפונקציה והמטרה של כל חינוך: להעניק להתענגות נתיבים אפשריים ללכת בהם, נתיבים שהסובייקט  ירצה לקחת, ללכת בהם. ובשביל לרצות  להתמודד עם הדרך,  הוא צריך לחשוב  שיש בסוף הדרך משהו שווה, דבר שלא ניתן לתת  אבל שידוע שחסר,  שלא קיבל ושהוא יודע שחסר.

אם כך , מה חסר לילד? במשלב הידע חסרה לו הבנה של סיבת האיווי, ובמשלב התחושות חסרה לו המשמעות של  ההנאה המינית ברבייה. לא חסר לו הידע על ההשתפות של אבר המין ברבייה, את זה הוא יודע,  זה מה שמאפשר לו להבדיל בין  בנים לבנות, גברים ונשים,  והילדים הם תמיד או בנים או בנות .

באופן כללי כשמדברים על מה שחסר לילד, מזכירים  את אהבה.  אנחנו רגילים לשמוע את  המבוגרים שמתלוננים על שלא  היו רצוים מספיק, או שלא אהבו אותם בצורה טובה. אבל אנו מכירים טוב את התשובה של פרויד לאם, ששאלה אותו במכתבה מה לעשות כדי לגדל נכון את הילד.  הוא ענה לה: תעשי מה שאת רוצה, זה ממילא  לא יהיה טוב.

 זו תשובה רצינית מאוד. אין ילד שיקבל מהמבוגרים תשובה לשאלה על הסיבה לקיומו. הוא גם לא יקבל את התשובה על השאלה בנוגע לקשר בין ההנאה המינית, האהבה, והאיווי לילד. יש כאלה שאולי זוכרים את פרנסואז דולטו היקרה, שהציעה  שכאשר הילדים יציבו את השאלה  ,ייענו כך:  "ההורים שלך כה אהבו זה את זה שהחליטו לשמור על עקבות אהבתם, ולכן עשו אותך". אני מאוד אוהב זוויות מסוימות של פרנסואז דולטו,  אבל יש צדדים מסוימים שהיא מגזימה בהם.  מה המשמעות של  לאהוב מספיק? ומה הקשר של האהבה עם לעשות ילד? כמו שאמר לי חבר:  "בשלושת השבועות הראשונים בכלל לא חשבנו על  לעשות ילד..."  אז היכן מתמקמת ההנאה המינית באהבה,  איפה מקומה?  זו שאלה לגיטימית, הרי כשההורים והילדים אוהבים אחד את השני הם מוותרים על ההנאות.

אבל הילד מוטרד כאמור משאלת קיומו. ועוד יותר מכך, משאלת המקום של ההתענגות בקיום הזה שלו. אלו שאלות שעליהן ההורים לא יכולים לענות. הם לא יכולים לומר את התשובה  על כך, לא משום שהם רשעים ולא משום שהילדים לא ראויים לתשובה. הסיבה היא שאין להם תשובה  ל"מדוע עושים ילדים? " . ולאקאן עונה על השאלה הזו ב -L'etourdit.

 הוא אומר שם שעושים ילדים כדי שהשאלה תחזור על עצמה.  הם מורישים את השאלה לילדים כי אינם יודעים מה לעשות איתה:  נראה אם הילדים יצליחו לעשות משהו טוב יותר, ואם לא,  הם תמיד יכולים לעשות  ילדים.  ואם נחזור לילד, הוא עדיין לא הגיע לפתרון של שחזור השאלה, הוא עדיין לא יכול לעשות ילדים,  לילד יש צורך לדמיין שההורים שלו יודעים למה עושים ילדים. נחוץ לו שתהיה לו סיבה לכך שהגבר\ האישה הללו, "שהם אבא שלי ואמא שלי" , התאחדו ונתנו לו חיים. וכיוון שהם לא אומרים את הסיבה הזו, הילד מוצא את התשובה בהתנהגות שלהם. הוא מפרש, כדי לבנות את ההיסטוריה, history- היסט(ו)ריה. הסובייקט ממציא סיפורים על סמך התנהגותם, ובכך יצדיק את קיומו. ואנו מדברים על קיומו כילד או כילדה.

בסוף הוראתו אמר לאקאן שבקשר לעמדה המינית כגבר או אישה, יש שם בחירה. על כך יהיו ימי עיון בנובמבר בפריז. הסובייקטים לא אמורים להתאים עצמם למין או למגדר הביולוגי שלהם כי כאן אין להם ברירה. אך בהקשר לעמדה מינית, כאן יש להם בחירה. לא משנה מה המגדר, אך זו בחירה מחייבת,  אין מין שלישי ואין גם א-מין, גם אם אפשר לחלום על זה.

הסובייקט יפרש את מה שהוא רואה בהתנהגות של הוריו. מה שנראה כאילו ההורים מראים לו לגבי האיווי שלהם, ביחסם אל המין השני, והאופן בו הם מגלמים את המגדר שלהם. אבל כמובן שלצורך זה התנהגות ההורים צריכה להיות בת פירוש. אך אין זה תמיד כך. יש מצבים בהם אחד ההורים עושה מה שמתחשק לו, הגחמות שולטות, ואז מה שנשאר לסובייקט הוא לפחד שהגחמה של האחר שלא מכבד שום דבר תופנה כלפיו. ואז מה שנותר לו לעשות הוא להתגונן בלי שום תמיכה.

קורה שאחד ההורים אינו מכבד את ההורה השני, משחק בחוץ, מה שהופך את  מי שהיה חייב לכבד  רק לכלי. כלומר, כאשר אחד מבני הזוג לא ראוי להיות נאהב,  זה בהחלט יכול ליצור בעיה אצל הילד, שתמיד אוהב  את שני הוריו. זה מביך את הילד,  כי הוא גם אוהב אותו, כי הוא אחד מהוריו.  יש הרבה פסיכולוגים שמתקשים להבין למה הילדים מעדיפים את הוריהם המתעללים על פני בית נוח ונעים , אבל אפשר להסביר זאת בקלות. הילד מוכרח לאהוב את הוריו, כי הוא זקוק לאמונה הזו שהוא נובע מהאיווי המשותף לשני אנשים שידעו מה הם עושים. כאשר אחד ההורים נדחק הצידה בצורה ברוטלית, זה יכול ליצור קונפליקט בלתי פתיר לילד. יש אמהות  שעושות הכל להראות לילד שהאבא מנוול. ואף מרחיקות לכת ומתכחשות ליחס שהיה להן עם האב. זה שונה לומר שההתנהגות של האב השתנתה  ונהייתה בלתי נסבלת, ושעד אז הייתה לנו היסטוריה משותפת,  מההתכחשות למשמעות הסובייקטיבית של הדבר הזה. "אביך תמיד היה מנוול ונוצלתי עד שנפקחו עיני. ". "אמך תמיד הייתה זונה ואני בעצם הולכתי שולל " . זה כמו לומר לילד שהוא בן זונה או בן נוול. קשה לשאת זאת כשהוא מנשל עצמו מהמקום (ההורה) ומציג עצמו כקורבן של הבורות שלו. האמונה שההורים אינם טועים מתערערת, אמונה שגם כך היא מעט מעורערת, אבל פה היא מתעררת בצורה רצינית מאוד.  לפחות לפרק זמן מסוים ההורים חייבים לשמש כמודל,לאותו פרק זמן בו יוכל הילד להאמין שאפשר להתנהג כגבר או כאישה, מבלי להתבייש או מבלי למות מבושה. גם אם אפשרי בהחלט להתנהג טוב מההורים שממילא לא פעלו כהלכה, יש מינימום שעיקרו להראות שאפשר להתנהג כגבר או כאישה, גם אם זה נשאר מסתורי בחלקו הגדול.

בין  אם ירצו ההורים ובין אם לא, הילד מתמודד באופן בלתי נמנע עם קושי גדול: מקומו של המין באיווי ובאהבה, הוא בלתי ניתן להבהרה באופן מספק. זה מעורר אצלו מועקה,  מכיוון שההזדהויות שלו כגבר או אישה הופכות לבעייתיות.  כאן ההורים  מייצגים תפקיד של מודל אפשרי, לאו דווקא מודל של כבוד, אלא רק תפקיד של להראות מודל שהוא אפשרי, גם אם הם לא מסבירים אותו. זה בעצם אומר שיש איווי שההסבר הסופי שלו, כמו כל איווי שדיברתי עליו קודם לכן, יהיה חסר, לקוי. החלק האקראי נותר לא מוסבר. לעיתים קרובות אני מסביר את התפקיד ההורי ,והאבהי במיוחד ,בעזרת הדוגמה של הילד שמציק בשאלה למה למה למה ולמה, ומסבירים לו וזה לא נגמר, עד שאנו מבינים שלא התשובות מעניינות אותו.  הוא למעשה מציג לנו שאלות על גבולות הידע שלנו, כלומר, על האיווי שלנו, ואז אנחנו מבינים שהוא  מבקש מאיתנו את הבלתי אפשרי[1]. הוא יודע היטב שאין לנו תשובות. אך גם מבלי להיות לאקאנינים אנו אומרים לו: "די , ואם תמשיך תחטוף סטירה." זה התפקיד האבהי. הסטירה , סימלית או ממשית , מהווה נקודת עצירה,  נקודת גבול לשאלת המובן  שתמיד בורח,  שאלה התובעת עוד מובן. זאת אומרת, שכאשר הסטירה צריכה להיות ממשית זה משום שמשהו  בסימלי חסר.  האפשרות של הסטירה חייבת להיות קיימת  דווקא בשביל לא  להשתמש בה. זה טפשי לחשוב על  איסור סטירות  כמו שהציעה  פסיכותרפיסטית של ילדים בשנה שעברה.  יש הורים שדי במילה אחת שלהם  כדי לשים גבול. אם נותנים סטירה, זה אומר שההורה לא יכול לסמל את הגבול.  הילד מרגיש מיד שיש נקודה שאותה לא צריך לעבור, כשהמבוגר יודע לעמוד עליה. ובסופו של דבר, עם כל הלמה, זה המקום שבו הילד מנסה להעמיד במבחן: האם המבוגר מצליח לעמוד בגבול הידע שלו?

אני נוטה להסכים עם דולטו שאמרה שהסובייקט תמיד יודה לך כשאתה מסרס אותו. אנו רואים זאת בכל יום בפרקטיקה . כשאנו נוקשים ולא מתפשרים המטופלים אסירי תודה. כשאני מבין למה הוא מאחר ומפספס פגישה אני מעורר בהם חרדה. הסטירה היא הביטוי  הפשטני של הסירוס, של ההכרה בחוסר הידע, היכן  שמתקבל ומופיע האיווי.  האיווי  הוא  "אני לא יודע", הסימן האמיתי של האיווי זה "אני לא יודע."  למה את אוהבת אותי?  אני לא יודע. הרי מה אפשר לענות שלא יהיה עלבון?

המועקה  היא רגע בלתי נמנע בהתפתחות של הילד,  כשהאניגמה שבאיווי מופיעה ככזו. לכן הפוביות בילדות הן נורמליות, והם עוברות מהר ,במידה שאצל הילד מתפתחת נוריוזה של ילדות. הנוירוזה של הילדות  היא תופעה נורמלית שמלווה  את הבניית  הרומן  של הילד על האיווי שקדם לקיומו. אם כן, כשמדברים על נוירוזת הילדות , זה שם אחר להיסטוריזציה, יצירת ההיסטוריה של הילד. זו התקופה שבה הילד בונה לעצמו את הסיפור לגבי האיווי שהביא ללידתו. יש סובייקטים שחושבים שלא היה איווי שהביא ללידתם, שהם התוצר הלא רצוני של הזדווגות ושגידלו אותם כמו בעלי חיים בלי אהבה. זאת האמת שלהם. אבל אנו יודעים שזה הרומן שהם טוו לעצמם, ואנו יכולים להגיד שמדובר בסיפור, שברור שהם קיבלו את מה שהם זקוקים לו כדי לטוות את הרומן הזה, הם קיבלו כל מה שהם צריכים כדי לייצג עצמם בקיום, ושהם  קיבלו הכרה מצד ההורים שלהם.  אולי לא הכרה נעימה , אבל מספיקה. מבחינתנו עצם העובדה שהם טוו להם סיפור, מוכיח לנו שהם היו קיימים באיווי של ההורים. יכול להיות שילדותם לא הייתה נוחה, אבל הם קיבלו מספיק כדי שהסיפור הזה יהיה רק סיפור. ומספיק כדי שבמקרה הצורך אפשר יהיה לשנותו לסיפור אחר או לוותר עליו בכלל. הילדים שאומרים שלא אהבו אותם , מה הם יודעים על הסבל של ילדים שגודלו כאילו הם היו הדבר הכי יקר ביקום?  והרי ילדים כאלה יש בכל מקום. מי מהשניים אומלל יותר? אפשר לחשוב לפחות שלראשון יהיו פחות עכבות  מהשני בנוגע למוסכמות שדורשות שילד יפגין כלפי הוריו רק אסירות תודה. כשהילדים באמת גדלים כמו גורים , וגם זה קורה, כשהם לא  מוצאים  את המקום המבדיל  ביחס להורים הביולוגים שלהם,   הנזקים הרבה יותר חריפים, וזה לא נופל בקטגוריה של נוירוזה.

וכך, כשמגיע ילד, הדבר הראשון שיש לבדוק  הוא שהבעיות שמטרידות את המשפחה הם לא תופעות פחות או יותר נורמליות . חשוב  להרגיע את ההורים, אחרת החרדה של ההורים יכולה לחשוף אי-נחת שיכול להזיק לילד יותר מהקשיים שיש לו עם ההתענגויות שלו  והאי-הבנות שלו.

אני  חוזר ואומר כי עבור הילד אין דבר יותר חשוב מהתמיכה שההורים יכולים לתת בבנייה של נוירוזת הילדות . כי הבעיה האמיתית היא שאם התמיכה וההבטחה ההורית איננה מספקת, המועקה של הילד  תגרום למחלה יותר מסוכנת לילד. הוא ייקח על עצמו את האשמה, על מנת להציל את ההורים.

דוגמה לסיום: ילדה בת 15 עם הורים עשירים ומצליחים, שעושה הכל כדי לחמם אותם ולעצבן אותם. היא באמת נראית שונה מהם. סגנון גותי קיצוני, שיער פרוע, איפור שחור ואוכלת ממתקים כל הזמן. ציפורניים שחורות, שרשרות וצמידים . ההורים מרגישים אשמה, אבל לא באמת, כי שניהם עובדים הרבה. אין להם זמן לטפל בה, אבל תמיד דאגו שלא יחסר לה כלום. היא אסון בבית הספר. היא גם שמנה כי היא לא מפסיקה לאכול את כל הממתקים  שהיא רוצה . הורים שדואגים שלילד לא יחסר כלום ומאמינים שזה אפשרי-אין דבר יותר טפשי  מזה לפסיכואנליטיקאי. ולאקאן  אמר זאת: כשהחסר חסר, מופיעה המועקה.  בקיצור, כשנשארתי עם הילדה אמרתי לה: "הם די משונים ההורים שלך". והילדה צחקה ואמרה: לא ראית  כלום.

המועקה באה כי התשוקה  נחנקה על יד התביעה שכולה מסופקת , כולה  בשלמותה.

"...ליום ההולדת ה-14 קיבלתי טוסטוס, קיבלתי אותו ממש ביום ההולדת. אבל אחרי שבוע יצא דגם חדש עם עוד כמה דברים ודרשתי חדש וקנו לי חדש, למרות שהפסידו הרבה כסף כשמכרו וקנו לי חדש."  בשלב הזה אפשר היה לומר שהבעיה אצל ההורים. אם כן, זה עוד מקרה שבו הסימפטום של הילד עונה למשהו בצד של ההורים. כמו שכתב לאקאן לJenny Aubry  ב1972, הסימפטום של הילד  עונה למה שסימפטומטי  בזוג ההורים: "הסימפטום של הילד  יכול לייצג את האמת בזוג ההורים". מדובר בשקר שעליו ההורים החליטו, שמבלבל בין אובייקט האיווי לאובייקטים של סיפוק חומרי. ההורים עונים לשאלת ההוויה דרך היש, בצבירת אובייקטים.  ברור שההתנהגות הפרובוקטיבית של הילדה הייתה מופנית להורים והייתה לה מטרה – להראות להורים שלה שיש משהו אחר בחיים מעבר להצלחה חברתית וכלכלית. אוקי, יש משהו אחר, אבל מה? את זה היא לא ידעה להגיד.

 לכן הבעיה היא בצד של ההורים,  אבל אלה המקרים שאי אפשר להעביר קורס על יתרונות החסר כמייצר איווי, הרי זה לא יפעל. גם אם הבעיה היא אצל ההורים, השאלה האמיתית היא עדיין בצד של הילדה  וצריך לשאול אותה ,למשל, למה היא, הילדה ,רוצה כמעט בכל מחיר לשנות את ההורים שלה, כשהמחיר הוא שהיא מסכנת את עצמה מבחינה חברתית ולימודית? למה היא הופכת את הוריה לאילו שחייבים לתת את התשובות שאין להם, להפוך אותם לנמען הסימפטום?  זה כה טבעי עבורה, שלפני ששאלתי אותה את זה, השאלה לא עלתה בדעתה.  מצד שני לא טבעי שילדה תשאל זאת את עצמה. כי עבור ילד לשאול את השאלה הזו זה בעצם להניח שהילד מסוגל לראות את הוריו בעין שונה, לצעוד שני צעדים אחורה ולצפות בהם. זו צורה של התנתקות מהם. וכפי שאתם יודעים, זה מה שפרויד אמר במאמר הרומן המשפחתי של הנוירוטי, זו המשימה הקשה ביותר שעומדת בפני כל בני אנוש.  והנוירוטי הוא בדיוק מי שנשאר קשור ולא מצליח להתרחק מההורים,  לנוירוטי אין דבר חשוב יותר "מלהציל" את ההורים, להשאר עוור לטעויות שלהם.

 ואם נחזור לילדה, לא היה לה שום דבר חשוב יותר מאשר שיהיה לה אבא שתוכל לאהוב, משום שיהיה באמת ראוי להערכה. ואב ראוי להערכה זה לא אבא שמייצג את עצמו דרך הרכוש שלו, ההישגים שלו, אלא זה אבא שיודע מה שהוא עושה, במיוחד בתור גבר שיודע  לעשות ביחס שלו אל האישה. אבא שיודע מה זה איווי, מה זאת אהבה, ויודע את סיבת האיווי: האישה, ושיודע להאליל אותה. זה האב הראוי להערכה שהנוירוטי חולם עליו. תפקיד האב צנוע יותר, בסופו של דבר: לגלם את האיווי, כלומר, בעצם לקבל את החסר שלו ולתת אותו לאישה. מה שהמטופל חולם עליו, זה אב שיודע מהו האיווי. וכאשר המטופלת הזו הבינה אחרי מספר מפגשים, שההתנהגות שלה היא סוג של טיפול עבור האבא, היה עליה לבחור : או לותר על המשימה שלקחה על עצמה בכך שתכיר במגבלות של הוריה, או שתמשיך להקריב עצמה על מזבח אהבתם. והיא בחרה להפסיק את המפגשים איתי , כי היא רצתה בכל מחיר שאבא שלה יבין. היא רצתה שיבין שחייב לתת לה משהו מעבר לכסף ולמתנות: תשומת לב, מילים, להפוך אותה לבת שיח מוכרת. זה פוגע בה פחות. מה שמראה שתפקיד האב זה לא תפקיד של סדר נורמלי, אלא פונקציה של איווי, שזה דבר שאין אידיאל שיכול לציין. בסופו של דבר המטופלת ההיסטרית  שלי, חולמת על אבא  שידע מה זה האיווי, האיווי שהוא איווי לידע על מה שלא יודעים ולא לשקר, לא לעשות כאילו יודעים. לפחות עכשיו היא יודעת  למה היא  עושה את השיגעון הזה,  ואולי היא תמצא דרך פחות יקרה , פחות עוורת  ומסוכנת בשבילה.

לסיכום: כאשר הסימפטומים של הילד הופכים לנוירוטים, זה קורה כי מגיעים למבוי סתום בהבניית הנוירוזה  של הילדות,  מבוי סתום שנובע מהסתירות הבלתי פתירות שזוג ההורים  חושף. למשל:  אצל הורים שכבר לא אוהבים ונשארים ביחד למען הילדים.

 האנליזה של הילד משמשת  קפיצה לכוון המסלול של הנוירוזה של הילדות " הנורמלית", זאת המאפשרת  להסיק את האמת על סמך העובדות ולא על סמך שיח. וכך האב שמעולם לא היה חרוץ בבי"ס, שידע  להקסים את אמו עם הכשרון שלו להצליח תמיד  על גבול החוק ,  זה האב שרדף את הבנים שלו , שהציק להם שחייבים להצליח בבי"ס כדי להיות מישהו. והייתה פה סתירה שהביכה את הילד: בסופו של דבר הילד הבין שאביו הוא כזה, מאד גאה שמצליח כפי שמצליח, אבל לא כ"כ גאה בילד, כפי שהראתה התביעה שיצליח בביה"ס. כשהילד הבין שהאב הוא כזה, הוא חדל להיות משותק. חדל לחוש שיתוק כתוצאה מהסתירה הבלתי פתירה בין, מצד אחד, הרצון לדמות לאב מתוך אהבה, ומצד שני הרצון לציית לו גם כן מתוך אהבה.  בסופו של דבר הילד החליט להיות דומה לו, אבל יכול היה גם לבחור בצייתנות. כשבחר,  הוא חדל להיות משותק.

אם כן אנליזה של ילד תמיד מכניסה לתמונה את הסובייקט המונח לידע, המזוהה עם הוריו, עם האבא. אבל בניגוד לאנליזה של מבוגר, היא לא מערערת באופן יסודי על הפונקציה של הסובייקט המונח לידע, מודל להזדהויות  כמיני.  הסובייקט שמניחים שיודע אינו עונה באופן מלא לשאלת הקיום והמין. יש איזו שארית, ויש פה לא מודע ללא סובייקט, אבל הוא איננו ללא ידע. כאשר הסובייקט יבין זאת, בהתנסות עם החיים, את הגבולות של הסובייקט שמניחים שהוא יודע, אולי אז יוכל להתחיל  אנליזה שתאפשר לו להעניק טקס אשכבה ראוי להוריו, כי בסופו של דבר הם מילאו את תפקידם , ויוכל לכבדם על כך. וכל השאר יהיה באחריות הסובייקט.

טקס אשכבה ראוי , זה מונח שאני שואל מלאקאן. הוא אומר שהוא הקים לפרויד את המצבה הראויה לו. זו התנסחות מאוד מעניינת. כי להקים מצבה ראויה, טובה, הכוונה אינה להיפטר ממנו, אבל זה אקט של פרידה. מצבה שאיננה ראויה היא רוח הרפאים בסיפור של המלט. אלה רוחות רפאים ששבים אליך ומציקים לך כשאתה מנסה לישון, או טורדים את מנוחתך כשאתה מנסה לשכב עם בת הזוג. כשמדברים על מצבה ראויה, פרושו שאני יודע מה המקום שראוי לו, ושעושים הכל כדי להביע כבוד והוקרה, ומכאן אנו אחראים למה שקורה לנו.  זה הרגע שבו מפסיקים להטיל את הצרות על הכתפיים של ההורים.

 

 

 

 

 

 

[1] מוריאל שמלא, הסבירה שלפי לאקאן הילד האובססיבי ממשיך לשאול ללא הפסקה כי הוא רוצה לקבל  עם המילה את הדבר, וזה לא מצליח לו

Please reload

Follow Us
Please reload

Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square