סמינר האיווי
המלט
מאת תרצה אולמן
להמלט היה שבר במות אביו ועם הנישואים הפזיזים של אמו.
הנפילה היתה כשהוא ראה את הרוח של האב שאמר לו "תנקום", אל תשלים עם הרצח.
המלט מתוודה "איבדתי כל שמחת החיים שלי, נטשתי שגרת אמוני, וכה רבה המועקה שלי."
המלט מאבד את האחיזה במציאות, הסדר מתפרק לו. הפנטזמה נעלמת. המלט שואל את עצמו "להיות או לא להיות"
לחיות את התשוקה והחיים או לא לרצות יותר... למות!
התוכנית שנכפית עליו נדחית מפעם לפעם בתירוצים שונים. מצד אחד, הוא פועל בפזיזות, ובו בזמן בורח.
הוא חי את הזמן של האחר.
פוגע דרך המילים ושולח פגיונות חדים באמו,
מתעתע באופליה, מתחזה למשוגע ואומר לה ללכת למנזר,
הורג את אביה,
אופליה מתאבדת בנהר.
רק ברגע שלארטס קופץ לקבר של אחותו - "אל תשפכו עפר טרם אחבק אותה" - הצער של לארטס מחולל בהמלט סערת נפש, המלט מרגיש בגוף שלו משהו ואומר "אהבתי את אופליה". זו השריטה של המסמן שעושה סירוס. משהו צריך להיות חסר.
מתרחש כאן הסירוס והוא נכנס לסדר הסמלי, המסמן הפאלי נותן הזהות, כניסה לסדר שיש בו חסר.
"אני הוא המלט, הדני."
המלט נותן לעצמו שם ושייכות.
בהבזק של רגע מתחיל האבל, מופיעה האמת ששייכת לו כסובייקט. זה הרגע שלו. והפעם זה רגע של הפסד. המלט חי את האקט שלו, את תשוקתו, ודרך הסירוס תשוקתו מביאה אותו אל המציאות. כל זה קורה כשהוא יודע שהוא עומד למות. הטרגדיה היא שעת ההפסד שלו .
סוף האנליזה מתאפשר ברגע של גילוי התשוקה לעבור מההתענגות בממשי לסובייקט שיכול לחיות את עולמו, ולהיות אובייקט של האיווי. הפאלוס מקבל ערך = מסמן.
מכאן הדרך להמשך החיפוש, לחיים.
אצל המלט זה נקטע.