להתהלך עם שמות
״אין אהבה מלבד לאהבה של שם״.
כך לאקאן מסיים את סמינר ״המועקה״ 2004
"What's in a name״-
That which we call a rose
By any other name would smell as sweet.
שואלת יוליה ב-״רומיאו ויוליה״ של שקספיר
במערכה השנייה אומרת יוליה לרומיאו, כי שם הוא קונוונציה, הוא מלאכותי וחסר משמעות, וכי היא אוהבת אדם אשר שמו Montague ולא את שם המשפחה Montague.
רומיאו, מתשוקתו ליוליה, דוחה את שם המשפחה, כפי שיוליה מבקשת: להתכחש לאביו, ורומיאו נענה לבקשתה, באמירה כי יוטבל מחדש כמאהב של יוליה. (Baptized)
שאלה זו חוזר ושואל גם ג׳יימס ג׳ויס ב״יוליסס״ : "what's in a name"
ועונה: ״מה שאנו שואלים עצמנו בילדותינו, כאשר אנו רושמים לפנינו את השם שנאמר לנו שהוא שלנו.״
אין דבר מסתורי יותר מזוהרם של שמות, ומדבקותנו בשמות שכאלה.
״שמותינו שלנו," אומרת אינגבורג בכמן בהרצאה שנשאה עת חנכה את הקתדרה לפואטיקה באוניברסיטה של פרנקפורט ע״נ מיין, "מקריים כל-כך, ולא אחת תוקפת אותנו הרגשה של היותנו חסרי שם כלפינו וכלפי העולם, ומוסיפה וכותבת, לכן נחוצים השמות, שמות של דמויות, שמות של מקומות, שמות בכללם, כי נראה שנאמנות לשמות האלה, היא הנאמנות הכמעט-יחידה שהאדם מסוגל לה."
(כך יש מקומות המופיעים ביצירה ספרותית פעמים רבות, כמאה פעמים ונציה, אבל בכל פעם ונציה אחרת: זו של גולדוני וזו של ניטשה, זו של הופמנסתל וזו של תומס מאן. באטלס הזה שרק הספרות חושפת אותו לעין-רואה).
בכל הנוגע לשמות, בספרות החדשה אנו עדים להחלשה מודעת של שמות ואי-יכולת לתת שמות.
במבט ראשון, השמות אצל ג׳ימס ג׳ויס, נשמעים יציבים, יש בהם הבטחה לסולידיות, אשליה של בטחון.
ב״יוליסס״, ישנו סוכן-המודעות ליאופולד בלום, אשתו מריון-מולי, ובחידוד רב, סטפן דדלוס, הנושא עמו את שמו במלוא כובד משמעותו. ״זהו ממש שיא הלעג, אומרים לו, השם המשונה שלך, יווני קדמוני.״*
הענין הוא בכך, שגם השמות נפגעים מן הטלטול הלשוני, ממסמוס-השפה האגרסיבי המתחולל ביצירתו. שמו של בלום מוגש לקורא כמו שהוא, אך בהמשך הוא מנוער, רקוח מחדש ומופיע בכל הגרסאות האפשריות:
ליאו, פולדי, סיופולד! ליאופולד הנוסע, חבר חביב, ליאופולד רך-הלבב, יונקר בלום, ליאופ׳ בלום, סטפן ד׳ לאופ׳ בלום והרשימה ארוכה..
אם כן, השמות אצל ג׳ימס ג׳ויס ניתנים לתזוזות ותזזית, הן בצליל והן במשמעות, אפשר לשגע, לסרס להסוות אותם, תמיד עם רמיזה לשם המקורי.
"איך נוסעים בקרוסלה ששמה בלום", תוהה אינגבורג בכמן, "עד שגם השם וגם אנחנו נתקפים בסחרחורת.."
״ביוליסס״, במקום אחר שואלים, עם מי יצא לאופולד למסעו. והתשובה: עם?
"סינבד המלח, מינבד הממולח, שינבד המשולח, פינבר הפלח, נינבד הנפח, סינבד הטיח, עתינבד הטבח, זינבלד הגלח, ג׳ינבד הפרחח, אינבד המטופח, אמינבד הפקח, ימינבד המפוקח, סכינבד המקופח..."
ובסופו של דבר - איך נשכח את הדבר!- שם הספר הוא ״יוליסס״, והליכתו של בלום דרך רחובות דבלין ביום אחד ויחיד, מתנהל בצל השם הגדול הזה, יוליסס, המועלה כאן באוב.
די לנו בשם הזה- על מנת להצביע בלי הפוגה על אותו נוסע שבע- ייסורים, שחייב לעזור לנו בחשיפתם, בכל מקום ומקום, של המעמדים המובאים על דרך המשל.
(טלמאכוס, נסטור, פרוטיאוס, קאליפסו, אוכלי הלוטוס, האדס, אאולוס... הסירנות, הקיקלופים, נאוסיקה).
ובכן, סירוב לשמות, אירוניזציה של שמות, משחקי שמות עם משמעות ובלעדיה, טלטול שמות, זו רשימה חלקית על גורלות השמות.
מסמינר ״הסינטהום״ של לאקאן על הטקסט של ג׳ויס משתמע יחס מיוחד לשפה, עיצוב מחודש ומטלטל שלה, הפתרון באמצעות הסינטום, פלישת ההתענגות הפרטית של הסובייקט אל הסדר הסמלי.
ההמצאה הניאולוגיסטית של לאקאן- sinth-homme מרמזת על יצירה עצמית, צורה של כתיבה, פרקסיס המעיד על מה שחומק מן הדמיוני.
כך הופך ג׳ויס לדמות מופתית - saint-homme- איש קדוש, אשר בסרבו לכל פתרון דמיוני, הצליח למצוא דרך חדשה להשתמש בשפה לארגון ההתענגות.
( נזכור איך מכנה לאקאן את האנליטיקאי, קדוש..)
אם כן, יש לנו שם, בשונה מסינטום, המנגנון המאפשר לסובייקט כמו ג׳ויס להתהלך עם שם, לעשות לעצמו שם,
יש לנו את שם-האב - Nom-du-Pere המסמן הבסיסי המאפשר למשמעות להתנהל, מסמן המעניק לסובייקט זהות, מעניק לו שם, מקנה לו עמדה בסדר הסמלי.
אם המסמן הזה נדחה, כלומר אינו נכלל בסדר הסמלי, התוצאה היא פסיכוזה.
ג׳ויס, שניצב בילדותו בפני אי-תפקוד והיעדר קיצוני של שם-אב, הצליח להמנע משבר פסיכוטי על ידי כך שהשתמש באמנות שלו, כ- suppleance, כמיתר משלים בקשר הסובייקטיבי.
לאקאן מתמקד ב״אפיפאניות״ הנעורים של ג׳ויס (חוויות בעלות עוצמה הזייתית כמעט, שתועדו בטקסטים חידתיים) כדוגמאות של ״דחיות קיצוניות״,שבהן ״הממשי דוחה את המובן״, (כפי שמבטא זאת לאקאן בשיעור של 16 למרץ 1976).
בסמינר ״הסינטום״ יוצר לאקאן מעין איחוד של תיאוריה מתמטית, הטופולוגיה, עם המארג הסבוך של הטקסט של ג׳ויס. הוא ממקם את תפקידו של הסינטום, הטבעת הרביעית, הנוספת לקשר הבורומאי, על מנת לקשור יחדיו- ממשי, סמלי ודמיוני, כך מתאפשר לסובייקט להתלכד במילותיו, לאפשר קשירה, קשירה של שם.
ג׳ויס הוא אמן שהצליח לתת לעצמו קיום עם הסינטום, ״ג׳ויס -הסימפטום״, זה שיום, לתת שם פרטי.
אם כן, הקשר הבורומאי, שיום האב, מאפשר לבנות קשר אחר שיתן מבנה לחיים, ״שהופך את החיים לאפשריים״.
ג׳ויס בנה במקום שיום האב שלא התאפשר, אלמנט אחר של שיום, סינטום, המאפשר לו לדעת מה לעשות עם חייו.
בספרו האחרון, פינגן׳ס ווייק, כל הספר בנוי כחלום, זהו שיאו של טלטול ומסמוס השפה, ג׳ויס רוצה להופיע עם הסימפטום שלו, זה החלום שלו- להמציא שפה.
( הסימפטום בא מן הללשון - ג׳ויס משתמש בללשון, כשפה).
לאקאן מגדיר מחדש את הסימפטום הפסיכואנליטי במונחי הטופולוגיה של הסובייקט, בסמינר הסינטום, משנת 1975-6 כאשר הוא מרחיב את תורת הקשר הבורומאי מסמינר , RSI , שקדם לו, כמבנה המהותי של הסובייקט.
מעבר זה, מתפיסה הרואה בסימפטום מסר שניתן לפענחו, באמצעות התייחסות ללא-מודע ה״מובנה כשפה״ אל ראייתו כאופן ההתענגות המיוחד של הסובייקט, מגיע לשיאו בהצגתו של מונח הסינטום.
למעשה הוא מתרחק מן התפיסה הבלשנית של הסימפטום אל עבר עמדה הרואה בסימפטום התענגות טהורה, שאינה ניתנת לפירוש, כלומר מן הממשי.
״הסימפטום הוא הביטוי העוצמתי של האורגניזם המושפע על ידי השיח, והיה זה פרויד שמיקם אותו כבר בהתחלה כצורה של התענגות.
לאקאן הדגיש בתחילה שהסימפטום הוא צורה של דיבור, שכן הוא מתפענח למסרים. אין זה סותר את העובדה שהוא גם צורה של התענגות. ההתענגות של המובן, ״מובנעגות״ (המצאה לשונית בתרגום ספרה של קולט סולר)
הסימפטום ככזה, מפצה על היחס שנדחה עבור כולם: אין יחס מיני, אבל יש את הסימפטום, אופניות לשונית של התענגות, פרטית לכל אחד.
הסינטום, אם כן, מציין נוסחה בעלת משמעות, שאינו נתבע ל״פתרון אנליטי״, גרעין של התענגות, החסין מפני השפעתו של הסמלי. משימתה של האנליזה הופכת להיות: להזדהות עם הסימפטום, כאחת ההגדרות לסיום אנליזה.
(הסינטום לא זאת בלבד, שאינו שולל את הקשר החברתי, אלא קושר עבור כל אחד באופן סינגולרי, ולעולם לא גלובלי, את האיווי וההתענגויות, הדמיוני, הסמלי והממשי, זהו סימפטום בורומאי).
איטלו סבבו, סופר יהודי, עוד שם,
שהיה ידידו הקרוב של ג׳ויס, בתקופת טריאסטה, ואנליזנט של פרויד,
כותב ברשימות שניהל על ג׳ויס: "מאחל אני, שיקום איזה פסיכואנליטיקאי בעל שיעור קומה, ויחקור את ספריו של ג׳ויס, שהם החיים עצמם, חיים שופעים עד מאד, שנחוו והובעו בתמימותו של האיש שידע לחיות אותם ולהרגיש אותם בכל כאבם."
לדבריו, ״ג׳ויס הוא המספר המובלע, חסר הגוף. דבר אין הוא זונח, לא יחסיר לא קו ולא צבע. בדמויותיו אפשר לגעת ממש.
אם כי, אנו נוגעים בהן, אותה נגיעה שאנו נוגעים, כשאנו נתקלים במישהו החוסם את דרכנו שעה שאנו מהלכים על מדרכה, ובעיקר אנו זוכרים אותו, מכוון שדרך לנו על רגלינו.. ואמנם רבות הן דמויותיו של ג׳ויס, שכך בדיוק מהלכות וכך בדיוק- מכאיבות לנו.״
הסינטום, הוא זה שנותן לסובייקט את זהותו הפרטית, השם הפרטי האמיתי, שיבחין אותו מכל אחד אחר.
״כי כאשר שם נטען בכוח-קרינה מעין זה, נראה שהוא משתחרר ונעשה עצמאי, די בשם לבדו, כדי להיות בעולם.״
ביבליוגרפיה-
אינגבורג בכמן, בעיות של היצירה הספרותית בת זממנו, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008,
בתרגום עדה ברודסקי
שקספיר- רומיאו ויוליה,
*מובאות מתוך ״יוליסס״ לקוחות מתרגומה של יעל רנן, ספריות הפועלים
סמינר 23, הסינטום, ז׳ק לאקאן
סמינר 20, עוד, (1972-3), הוצאת רסלינג, 2005, בתרגום יורם מירון
קולט סולר, לאקאן, ״הלא- מודע מומצא מחדש״, הוצאת רסלינג, 2015, בתרגום עלמה יצחקי
מתוך הפרק: האנליזה מכוונת לעבר הממשי- כותרת משנה: ״השמות של הזהות״.