"עכשווי הוא מי שמוטחות בפניו אלומות החושך שמגיעות מתקופתו" (אגמבן) \ מאת אנה גלמן

באילו זמנים אנחנו חיים?:

"עכשווי הוא מי שמוטחות בפניו אלומות החושך שמגיעות מתקופתו" (אגמבן)

אנה גלמן

הרצאה במסגרת "הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית" תחת הכותרת "באילו זמנים אנו חיים?", מוזיאון תל אביב, 9.5.25

 האם  יש לפסיכואנליזה זכות לדבר על פוליטיקה  ולהיתייחס לשדה של העכשווי החברתי, מעבר לעיסוקה בסבל ובסימפטומים  של האינדיבידואל?

נראה לי שכן , זאת משום שהפסיכואנליזה כפרקטיקה של שיח, ובהיותה צד קשוב המפרק את הטקסטים ,מטרתה היא לפענח את השיחים שמדברים בנו או מדברים מעלינו, ולחשוף את "האחר הגדול" שמדבר אותנו . להיות בהופכי.

האחר הגדול הם ההגדים האנונימיים שמגיעים אלינו, עם כוח השפעה.

לאקאן חשב שהלא מודע הוא פוליטי, כי כולנו כסובייקטים , נרצה בכך או לא, רוחצים  בתוך האמבטיה של השיח שכובל אותנו.

לעבודה האנליטית יש שלושה זמנים לוגיים:  זמן לצפות ולהקשיב, זמן להבין וזמן להגיע למסקנה ולעשות. האחרון הוא הזמן של הפירוש, הזמן של החיתוך שמוביל לאקט, למסמן חדש ולדעת-לעשות.

אנחנו בעכשווי חיים את הזמן שנותר לנו. ובתקופתנו חשוב שכל אחד מאיתנו יתפוס את המקום של האנליזאנד, ההוא שרוצה לדעת ולחקור את ההיסטוריה ואת הטקסטים שקרא, שמע וחווה כדי  להיפרד ולשכוח . לשמוע את מה שנאמר ובהופכי של הנשמע ,לחתור ולהתכוון  לרישום של  מסמן חדש המקפיא את האותיות=הגנים =מסמני האדון הפתולוגים.  

אנחנו חייבים להמציא  שפה חדשה שתאפשר לנו לחצות  את המנטרות החוזרות על עצמן ואורגות לנו גורל. אני מצפה מכל אחד ואחת לנסח לעצמו את המענה האישי לאלומות החושך ולחצות את האי נחת דרך חשיבה ומענה יצירתי, ולא  רק להתלונן או להתיאש.  לכל אחד האומר שלו. אם אני משתוקק אני קיים

 כשסיימתי לכתוב את המאמר הבנתי בדיעבד שאני  מחפשת את האוביטק א" הקטן  שמניע את השיח של זמננו. האוביקט א  הוא תמיד  אוביקט אניגמטי, שאפשר ללכת בעקבותיו למרות שלא נמצא אותו, הוא גם הסיבה לאיווי אבל הוא גם המטורף שגורם לנו להזיות.  נוצר בבראשית  כאוביקט אבוד ובמהלך ההיסטוריה הוא  מגלם שארית  שמניעה את התשוקה במקרה הטוב, או דוחפת להתענגות ממיתה במקרה המסוכן, בגלל העודף  שלא מכיר שובע.

אני מחפשת אותו בשיח של תקופתינו.  בדימיוני בסמלי ובממשי, בתרבות ובפוליטיקה של ישראל היום.

 בספר של  של מרגרית יורסנר  "זכרונות אדריאנוס" שהיא כתבה ב 1951 על השנים 76 אחרי הספירה, היא כותבת בגוף ראשון של אדריאנוס:

כעבור ימים אחדים נעצר עקיבא, שהפר את הצו הזה, והוצא להורג(אסור היה ללמוד תורה על שום שהיו מפיחים רוח מרד בתלמידים). תשעה חוכמי-תורה נוספים, הרוח החיה בסיעת הקנאים, הוציאו נשמתם יחד עימו...עקיבא ונאמניו מתו ובלבם הבטחון, שלא עזבם עד קץ, כי אין תמימי דרך מהם ואין צדיקים בלתם; איש מהם לא העלה על דעתו ליטול על שכמו מעט מן האחריות לאסונות שנתרגשו על עמם. ראויים היו שיתקנאו בהם, לו היה אפשר להתקנא בעוורים. אינני שולל מעשרת חמומי- המוח הללו את התואר גיבורים;

מכל מקום לא היו אילה חכמים.

(הכוונה היא לעשרת הרוגי מלכות)

וולטר בנימין במסה שלו על פילוסופיה של ההיסטוריה כותב :  הרעיון שלנו על מזל  כולו צבוע על ידי הזמנים שנועדו לנו , במהלך הקיום שלנו....זה מתקשר לאויר שנשמנו,  הגברים שיצא לנו לדבר איתם, והנשים שמסרו את עצמן לנו.  

הזמנים והאויר שאנחנו נושמים  צובעים  את קיומנו  העכשווי......את אלומות החושך שמגיעות מתקופתינו". אבל, הגברים והנשים שיוצא לנו לדבר איתם עושים את ההבדל, והם מקור האור והחוכמה. מזלנו שיש לנו מרחבים לשיחה. (אז תודה שהזמנתם אותי)

 מה  הדבר שחוזר על עצמו כאילו הוא גורל?

 ולמה מתעקשים לזכור ולהזכיר במקום לאפשר לנו  לשכוח ?.

וולטר בינימין ממשיך:

" יש תמונה של קליי הנקראת  אנגלוס נווס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור  וכנפיו פרושות.  כך נראה בהכרח  מלאך ההיסטוריה, הוא מפנה את פניו אל העבר.  במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ביחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו  ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים , אבל סערה הנושבת מגן- העדן נסתבכה בכניפיו  והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת  ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.  

 במצב החירום הממשי של תקופתינו , אני מציעה להיסתובב ולהפנות  את מבטינו לעתיד ולשכוח  את ההיסטוריה המצווה על חזרתיות. להסתכל ליבוא, לצוקונפט ביידיש, ואז  להתקדם.

 בהחלט להתענין בהיסטוריה , לרצות לדעת , אני לא בעד בורות, אבל לדעת  עם דעת.

לנטיה לחזור לאחור,  לזמן עבר בהיסטוריה, קרא פרויד : דחף המוות.  בני אדם מתגעגעים ודוחפים לעתיד את מה שכבר היה, העם כמו היחיד מנסה להחיות בחזרה את מה שהיה, ולשוב למה שמוכר, העם סובל מגעגוע וקינה כרוניים.

 וכך אנחנו  נמצאים בנקודת זמן של שבר, שמצד אחד מפנה את המבט לאחור ומקווה לחזרה בעתיד של מה שהיה, מאין "היימליך" של שיבה  לסטורי קודם ,  עם מרכבות גדעון  ונצח יהודה כשלמעשה  אנחנו באלביתי מבעית ,באי היתמצאות בתוך מאורעות שהופכים  אותנו לאוביקטים  של אסון ממשי לא מוכר שמצריך מאיתנו  

EXIT FROM                       DAS UNHEMLICHE

   להמציא יציאה

ב7 באוקטובר התרחש  "מעשה כשל", תאונה קטלנית פטאלית, אסון שלא ידענו למנוע.  אירוע ממשי שהפגיש  אותנו עם  המוות, ההרג, האונס ו "הסירוס" . אימפוטנטיות הפכה לאומניפוטנטיות, והרוע שרק בני אדם מסוגלים לבצע הפך לאירוע שעדיין  לא קיבל שם , יש תאריך אבל אין שם. אירוע שהוא עדיין ממשי, ואנחנו בתוך האירוע ,  עדיין הסיוט  שממתין לפירוש .   

האם  גלגל המאורעות חוזר לאחור ואנחנו משמידים את עצמינו שוב, כעם ?

כנראה לא,  זה  תלוי בפירוש שניתן לאירוע. זה המתח הקיים בין החובה לזכור או האישור לשכוח. יש נטיה  לפרש את מאורעות  ההווה דרך הפריזמה של זכרונות ומסמנים שבאים  מההיסטוריה, אבל זאת ההיסטוריה הרשמית שמכפתרת ומגשימה נבואות ומאלפת את הילדים והצעירים להפוך אותם לשותפים.

חזרת המסמנים מביאה אותנו לאמונה בגורל נצחי של קורבן, היהדות שמתקפלת בתוך עצמה,  המסמנים העתיקים  מלכלכים לנו את המשקפיים וזורקים אותנו למעגל סגור של  נצח .  כמו זבוב בדבש, השיח מדקלם את אותם המסמנים המתוקים שלו : שואה,  עמלק, ובכל דור עומדים עלינו בכלותנו , ארץ אבותינו והכי אהוב אנטישמיות.  מעגל זה מוביל אותנו להרס,הרג, נקמה  או היתאבדות כי המסמנים שחרוטים לנו בגוף מנהלים את היתנהלותינו המיתענגת.

הארועים הם בממשי אבל השיח לא רוצה לשכוח והוא חג  בתוך חוגה שמחזירה לאותו מקום. 

כדי לשכוח  אנחנו חייבים לקשור למאורעות זהות שפתית חדשה  ולהשתחרר ממה שבמאמר של גלילי שחר בנוסחה מבריקה  הוא קורא  "המכונה התאולוגית" . מכונת הרוע המשמידה את העתיד שלנו,  בנויה ממיזוג קטלני בין הקודש  האפל של הדת  והמכונה אפלה של הנשק המתקדם כל כך ביכולת אלי-מוות שלו :  אלימות אל ומוות. אידיאולוגיה פוליטית שלמרות העידן החילוני,  לא מצליחה ליהפרד  מן המשקעים התאולוגים.

 התאולוגיה המושלת בגוף הפוליטי של עידן החילון  לא הפרידה עדיין במשך 77 שנה בין  דת למדינה.

ההיסטוריה  לא חוזרת, אבל  בני אדם   נוטים לפרש את ההווה  דרך המשקפיים של פיקציות ופיקסציות. האידאולוגיה משקרת ולא מפנה מקום להזדמנות אחרת, מתוך פסינציה החרוטה   בלא מודע  הממשי של העם, מחזקים לנו  את הפרנויה .

   "די" להיסטוריה העיוורת שמושכת  אותנו לאותן המלחמות  במשחק  קוביות טעונות עם פרוש פנטסמטי מתעתע ולדרך ללא מוצא.

 בנימין מציע לחיות נגד כוון השיער  של ההיסטוריה .

הרי לכל אחד מאיתנו, אזרחי ישראל יש  היסטוריה אחרת, תרבות אחרת  חוויות אחרות של חיים ויהדות, למה שנתאחד לעם אחד?  אנחנו לא אחד, לא חושבים אחד, ובגלל זה כמדינה אנחנו חייבים להפרד מהשייכות הזהותנית הדימיונית ולחזק את הסדר הסמלי של ערכים וחוקים אתים ומוסריים: בקיצור חוקה.

יש משפט של גתה, שאני אוהבת: " למה שמשתוקקים בצעירותינו  נקבל בכמויות בגיל המבוגר". אנחנו מקבלים בכמויות את מה שרצו בשבילנו הדורות הקודמים,  עכשיו בזמננו אנחנו חיייבים לרצות אחרת;  לדעת לדמיין בשביל הצעירים דרך חכמה יותר, אנחנו לא צריכים  עוד גיבורים עוורים.

 אילו  הנקראים ימין ידעו להעביר את תשוקתם עם ניסוח חד לדור הבא, עכשיו אנחנו צריכים לעזור לדור הבא  לרצות  אחרת. לא רק נגד , לא רק לסרב אלא מה כן, ולספר סיפור כסובייקטים סינגולרים ששייכים למדינה.

לדעת לומר  מה זה שמאל? למשל.  לנסח, להשתוקק, להעיז להיות "פופוליסטים ", לדבר פשוט. להישתחרר מדקלומים כמו האילו שבחתונות   " בשנה הבא בירושלים הבנויה" ואולי לומר בשנה הבא בירושלים של שוויון ושותפות? ואולי להפסיק עם  "ארץ ציון ירושלים" ולראות שהשמיים לא נופלים עלינו כי הם כבר נפלו. ושלא נסכים לשמוע  "בעזרת השם" בכל סיבוב, חדירה לאוזניים של משפטים ממולכדים.

מספר התינוקות שנולדו אחרי  ה7 לאוקטובר עבר את הממוצע.  נראה לי שזה קשור לרצון  לאהוב ולהאמין שיכול להיות אחרת; עכשיו  מה שצריך זה  ללדת סיפור חדש, בין הסיפורים שההורים מספרים לקטנים שיהיה להם סיפור נוסף,  פנטזיה פוליטית, אגדה.  

באנליזה האנליטיקאי מחפש את הסדק בשיח כדי לומר משהו מפתיע. כל הורה כל סבא  יכול להיות אנליטיקאי שימציא סיפור פוליטי חדש,  כיצד העולם יכול להראות אחרת.  

האוטומטון של השיח השולט בנו  מנציח את  האדישות לאחר,לאחרות, לזולת ולשכן.

חייבים להמציא דיאלקטיקה המחייבת החזקה מתוחה בקשת שבין הצד היהודי והצד השראלי, שהוא לא אותו הצד, וללא אמביוולנטיות כי האמביוולנטיות משתקת אותנו. מתוך הקשת, החץ שישתחרר באקט, הוא לא ימין הוא לא שמאל והוא לא מרכז, הוא יצירה קונטינגנטית אפשרית.

עבודה באנליזה מורידה  מאיתנו את המלבושים של הזהות.  מכיוון שלא נגזר עלינו כלום לא חייבים להסכים  להסתגרות יהודית  שמרנית בתוך עצמנו בתוך ארצינו, זאת אומרת ,בתוך מדינתינו.

 כוח הממסד מנסה לקבע את האינטלקט,ולהפנט אותנו כדי שנגיב בהתניה למסרים כמו :          " ישראל במלחמה" . אם במקום  לדבר על מלחמה  נדבר על האסון של ה7 לאוקטובר, שמוביל לעוד אסון ועוד אסון  ,אולי נצליח להפרד מהסינוור של השיח הפאלי הנושף בעורפינו  ומדליק  רגשות  של פחד, כעס, שינאה, וגאוה מתוך היתאהבות  בדמות הנרקיסיסתי  שמיתענגת  במשחק של  1 =0, אנחנו האחד הם האפס, אנחנו המאוהבים בדמות  .

 שיח הנצחון מנסה גם להיות תרופה נגד דכאון. פותחים  "מרכזי חוסן"  למנוע את המגיפה של התסכול וחוסר החשק, שיכולים להוביל למחשבות על סרבנות, מרד וחרות. מגדירים את כולם כפוסט-טראומטים שחייבים  להחזיר לתפקוד. ואולי הצעירים שראו וחוו  מה שלא ידעו ולא חוו , הם הצעירים שיעזרו לנו לכוון את החץ למרחקים פחות אומללים , לראות רחוק יותר מיטיב יותר.

נשאר לנו להחזיק טוב בקשת הדיאלקטי שבין היהודי והישראלי ולדעת להבדיל בין

 What has been ---and what is now. .

איך ידע פרויד?

בתשובתו של זיגמונד פרויד  לחיים קופלר, (מהארכיון של הספרייה הלאומית) , מכתב שהיה "אסור להראותו לזרים" הוא כותב: אינני סבור שפלשתינה תוכל פעם להיות למדינה יהודית או שהעולמות הנוצרי והאסלמי יהיו פעם נכונים למסור את המקומות הקדושים להם להשגחתם של היהודים. אני סבור שהיה נבון יותר לייסד את המולדת היהודית  בחבל ארץ ש"עול היסטוריה " מכביד עליו פחות. אבל אני יודע שהשקפה רציונלית שכזו , לא היתה יכולה לעולם  להלהיב את ההמונים ולזכות  בתמיכתם הכספית של העשירים"

אנחנו חיים פה...במדינה...אבל בארץ, אנחנו לא יחידים, יש עוד עם

תשוקתי היא : לחיות ביחד היטב ולשכוח