ריאליטי וחיים בזמן הראווה \ מאת אורית יושינסקי

ריאליטי וחיים בזמן הראווה

הרצאה במסגרת הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית, בנושא "הזמנים שבהם אנו חיים", מוזיאון תל אביב, 9.5.25

אורית יושינסקי

בספרו משנת 1967, חברת הראווה, גי דבור מדבר על ההפרדה בין המציאות לספקטקל, לראווה, לדימוי, מה שאנו מכנים היום ריאליטי, "ראווה שבה העולם המוחשי מוחלף על ידי מבחר דימויים, המתקיים מעבר לו ובה-בעת מציג את עצמו כמוחשי בה"א הידיעה" (פרגמנט 36). ז'אן בודריאר המשיך ופיתח את הרעיון הזה עם מושג הסימולקרה שהפכה את המציאות להיפר-ריאלית, זאת כאשר הדימוי שמוצג כממשות עצמה עובר מניפולציה: מראים ומשמיעים לנו את מה שרוצים שנראה ונשמע, ומסתירים מאיתנו את מה שלא רוצים שנדע. מי "הם"? "הם" – אלה כולם ואף אחד. "הם" הוא השיח, שכשיח אדון כולנו סוכנים שלו בבלי דעת. אמנם יש גם קובעי מדיניות – הממשלה, התקשורת – כוחות שליטים שקובעים ומייצרים את הריאליטי שבו אנו חיים. אבל גם הם כפופים למשטר הראווה.

אנו חיים במציאות דמיונית במובן הלאקאניאני, כלומר הדמיוני של המראה שבתוכה אנחנו מודדים את עצמנו ואת מה שיש לנו לעומת מה שיש לזולת שבמראה. זהו מרחב של יריבות, תחרותיות, הכרה ותביעה להכרה, תביעה לקבל אישור על כך שאני בסדר, שאני בתוך הנורמה. ואני מקבל.ת ערך פאלי מתוך האישור ש"גם אני", me too,  בנורמה, כמו כולם. במציאות האידיאולוגית הזו נדמה שקיים מגוון וריבוי – מגוון של אפשרויות או סחורות שבו כל אחד ואחת יכולים למצוא את מה שעונה על צרכיהם. אבל למעשה, מדובר במִדבָּר, ישימון של שממון שבו מופיע האינדיבידואל הצרכני ללא הסובייקט – שהוא אתי ופוליטי; שבו החדשנות (הטכנולוגית בעיקר) לא מציעה כל חידוש מהותי והיא אנטי-פוליטית ביסודה, ושבו הסנסציה והטרור שמייצרים אימה, תדהמה או רכילות אינם אלא ביטוי לקיפאון מחשבתי ומעשי ולכפיית החזרה על הזהה: עוד מעשה טבח, עוד פגיעה שערורייתית ועוד דקלום של שנאה – עד האייטם הבא.

"זמן האמת" של הראווה הוא לא הזמן של הסובייקט ולא אמת של הסובייקט, אלא זהו הזמן של השיח, הזמן של התגובות המיידיות, האוטומטיות, והאמת היא אמיתה של השיח, אמיתה אידיאולוגית. אם כן, אנחנו, כסובייקטים, מיוצגים בשיח ב"זמן אמת" שבו אנו מצווים להתקיים – בזמן שבו השיח והאידיאולוגיה השלטת שלו תובעים מאיתנו לצפות, לראות את כל מה שהמדיה רוצה שנראה, להגיב מהר, ולהיראות. זמן הראווה נראה דינמי ומהיר, אירוע רודף אירוע, ואנו מצטווים לעקוב אחר ה"אקטואליה" של "מה שקורה עכשיו". אבל הדינמיות של אירועים משתנים מסתירה חזרתיות וקיבעון. לא זו בלבד שאותם מסמנים ודימויים שבים ועולים, אלא שהקצב המהיר לא מבטא תנועה ושינוי אלא מתמסר לקיפאון ולקיבעון של הראווה.

זמן הראווה הוא זמן שבו מי שדווקא עוצר לרגע, מי שאינו מגיב בזמן אמת, מי שלא לוקח חלק במה שתובעים מאיתנו לראות, ומי שלא מראה, חושף, עובד ומתגייס למען השיח כשיח אדון, נתפס כלא מחובר, כמי שאיננו חלק מה"שבט", מה"עם", זה שהוא "ממורמר" ושזוכה כיום לכינוי "שמאלני (קיצוני)". אם כך, למה בכל זאת כדאי לסרב להיות קורבן או סוכן של משטר הראווה? והאם יש בכלל אפשרות כזו?

אני רוצה לדבר היום על הסובייקט שנמצא.ת תחת טרור הראווה של עודף המידע ושל התביעה של השיח להתפעם ולהתהפנט מהראווה, מעודף של מידע חזותי ושמיעתי, שהוא פורנוגרפי במובן זה שהוא תובע לשמוע ולצפות באינטימי ביותר ובמחריד ביותר, בפשע ובדברי בלע, ללא בושה וללא מטרה, מלבד הזעזוע שאחריו מצופה שנחזור לשגרה, או נירתם ל"אחדות" המדומה, שהיא ה"שיגרה" שלנו היום. חברת הראווה שמאפיינת את הקפיטליזם המאוחר משרתת היטב את השיח הפופוליסטי של הסתה וסגרגציה ואת הפשיזם של זמננו שמבקש להפנט אותנו ל"אחד" ולאחדות – האחד של "העם", של "כולנו ננצח", של "הרוב", של העליונות היהודית, שמתחברת להאחדה של הצפייה, השמיעה והתגובה האחידה של "כולם", של כל "עם ישראל" שנמצא מול המסך או שומע למנהיגים, ללא דעת וללא מחשבה.

אם אנסה למצות את ספרו של גי דבור, אוכל לומר שדבור עושה סיבוב מקיף, מחודש, ביחס לפטישיזם של הסחורה על פי מרקס. הוא מחבר את הקפיטליזם למשטר הטוטליטרי דרך הראווה כדימוי של המוחלט שאיתו מתבקשים להזדהות או להתאחד. הסחורה שמייצגת את המוחלט יכולה להיות כל אחד וכל דבר: היא יכולה להיות המנהיג, אובייקט-סחורה, ההון, או אף הקורבן. היא יכולה להיות "אחר גדול" כלשהו, מישהו שכביכול יש לו הכל, שאוחז (למשל) בכל ההתענגות או בכל ההון, הגיבור, הידוען, המצליחן, זה שניצח או שינצח. כמו בתיאורו של מרקס, זהו פטישיזם של מראית העין, כי אף אחד לא אוחז בכל ההתענגות, בכל ההון, אין אף אחד ואין שום דבר ש"יש" לו "הכול", אף אחד לא באמת מנצח. אבל הפטישיזם של הראווה מחייב הזדהות שמציפה בפסינציה טוטלית, וכפי שדבור כותב, לא מאפשר בחירה אמיתית אלא רק "בחירה מדומה במסגרת השפע הראווני" (פרגמנט 62).

אפתח בכמה דוגמאות או תופעות מהזמן האחרון (מזמן כתיבת הטקסט): "פסטיבל" החטופים המשתחררים משבי החמאס (מלפני חידוש הלוחמה) שמופיעה לגביו התביעה השיחית לצפות ברגעים האינטימיים של המפגש עם בני משפחתם וקרוביהם, הפיכת החטופים לסלבריטאים, ספק בהסכמתם ספק בלעדיה, החטטנות והתביעה לדעת מה בדיוק קרה להם, מה בדיוק עשו להם, לפרטי פרטים, לאוזניי ולעיני כולם; השחרור הנמתח של החטופים, שלושה כל שבוע, שגורם לנו לצַפות כל שבוע בתהייה "מה יקרה בפרק הבא" בסדרת הריאליטי המותחת שהפכה לחיים עצמם. אנו מחויבים לצפות כחלק מההתכנסות סביב "מדורת השבט" ולהגיב בהתרגשות, בעניין, בעצב ובכעס (על החמאס, על הממשלה – תלוי בנטייה הפוליטית שמאלה או ימינה). "העם" לובש מסכות מפלגתיות שונות של שמאל או ימין אבל הוא מאוחד סביב החובה לשמוע, לצפות ולהגיב.

אפשר היה להיווכח בחובה להגיב, לשמוע, לראות ולהיראות – בחובה לקחת חלק בריאליטי של הראווה – גם לנוכח הצהרותיו האחרונות של טראמפ. טראמפ דיבר על טרנספר לפלסטינים, על כוונתו לבצע פשע מלחמה ופשע נגד האנושות. הוא ביטא, שוב, דברים חסרי אחריות, מופרכים ושערורייתיים, שלא יכולים אלא לזכות בתגובה קיצונית כלשהי. אם כיבוש עזה אכן יתממש ברוח דבריו של טראמפ, תיווצר שוב מציאות היפר-ריאלית, סנסציונית ומלאת אימה, שאלה שמסכימים איתה נמצאים בפסינציה מוחלטת, ואלה שאינם מסכימים – מזועזעים וחסרי אונים. האם יש אפשרות להתייחס לדבריו של טראמפ בביטול מוחלט? לא להסכים לשמוע אותם, לא להסכים לקבל את המכה? אני לא בטוחה שיש לי תשובה לשאלה הזו, אבל היא מביאה אותי לחשוב על צורות של התנגדות ושל שלילה שעדיין לא השתמשנו בהן, שאנו לא נוהגים לנקוט אותן, או אולי רק במשורה.  

דוגמה נוספת מהזמן האחרון: על ההתגייסות לשוב לעוד סיבוב של מילואים לנוכח ההשמדה הפושעת בעזה אפשר לחשוב כדוגמה נוספת של טרור הראווה. הרג המוני והרעבה של חסרי ישע מתואר בתקשורת כמלחמה ואף כמלחמה צודקת ב"חמאס". את ההרג וההרעבה רוב הישראלים אינם רואים ואינם רוצים לראות. את תמונותיהם של ילדים מתים המשטרה אוסרת לפרסם בהפגנה דוממת שמציגה כמו מראה שחורה את ההופכי של מלחמת הראווה, מלחמת האני-ואפסי-עוד. באחד מסיפוריו בספרו המבקר (El Criticon), המחבר בן המאה ה-17 בלתסר גרסיאן מספר על תושביה הטהורים של עיר שבשומעם שהאמת עומדת ללדת, בורחים מהעיר. המראה השחורה, ההופכי של הראווה, מציגה את האמת במלוא אימתה. כך מתהפכת עלינו בטנה של האמת הר כגיגית. מול תמונות אלה שאינן ניתנות לראווה אי אפשר אלא להשפיל מבט בבושה. אלה תמונות מסוכנות שמולידות השתהות ופעולה פוליטית של שלילה, התנגדות או סירוב, בניגוד לדימויי ראווה שלא נועדו אלא לזעזע ולעורר התגייסות לרָצֵחַ ביחד. ולכן התמונות אסורות. שלא כשאר דימויי הראווה שאנו מתבקשים לקנות, הדימויים הללו אינם סחירים, הם מנפצים את המראה שמולה אנו מִתְנׇאים ומעוררים בנו שאלה: אנחנו עשינו זאת... האם כאלה אנחנו? מי אנחנו?

מה קורה לסובייקט ב"זמן האמת" של שיח האדון? מה קורה לנו תחת טרור הראווה? למה אנו מסכימים להתענג על פי הציוויים של השיח? מדוע אנו נכנעים לפיתויי ולְחָצֵי הראווה ומשתפים פעולה עם התביעות להתגייס ולהגיב? וגם: האם אפשר לפעול אחרת? לתפוס מרחק מהציוויים והתביעות של שיח הראווה? האם אפשר להעז לצאת מהקונצנזוס לא כהתרסה אלא כסובייקט שיכול ויכולה לחיות בתוך השיח שלא בזמן האמת של השיח, אלא בזמן של הסובייקט ומתוך אמת של הסובייקט? והאם מתוך כך אפשר יהיה לחיות אחרת עם אחרים במרחב הזה?

אנו מגיבים בלי להשתהות, בלי לקחת מרחק מהאמיתות האידיאולוגיות של זמן האמת. כך הגבנו מבלי להשתהות לאחר ה-7 באוקטובר וכך אנו ממשיכים להגיב מול המסכים ומול תביעות השיח להתגייס, לקחת חלק, לצפות ולהגיב. השאלה הגדולה היא, גם כאן, מדוע אנו משתפים פעולה? למה אנו מסכימים לעבוד עבור הראווה תוך כדי וויתור על מה שהופך אותנו לסובייקטים: צורה יסודית ומכוננת של נגטיביות שבעטיה הסובייקט חומק.ת מכל מסמן, לא מיוצגת בו עד הסוף, אלא עם מעט מרחק ועם ההמצאה שלה ביחס לכל ייצוג. הסובייקט הוא לא האגו הליברלי שנוטה להזדהות באופן אוטומטי עם מה שמוכרים לו. סובייקט הוא מה שלוקח מרחק מכל זהות ומכל פוזיציה בשיח.

כשדבור כותב על הכלכלה הקפיטליסטית בספרו, הוא אומר שכדי לשרוד, כלכלה זו מחייבת "את הרוב הגדול של בני האדם, כעובדים שכירים, לקחת חלק ברדיפה האינסופית אחר תכתיביה... מאחר שכל אחד יודע שעליו להיכנע לה או למות" (פרגמנט 47). נדמה לנו שאם לא ניקח חלק בציווייה של חברת הראווה, נחשב כמתים. לא נהיה חלק מהכלל, נאבד את הזהות שלנו, ואם כך – מי אנחנו? מי אני, אם אני לא מסכימה לצפות בריאליטי שהפך להיות "החיים עצמם" (זה אגב ביטוי של נתניהו) ולהגיב לכל מה שאני שומעת במדיה, ולא מסכימה לא לאחדות תחת שלטון הספקטקל ולא לפוליטיקת הזהויות? עם השאלה הזו, מי אני, מופיעה מועקה. האם ייתכן שכדי לחיות ולא רק לשרוד אני נאלצת להתוודות על כך שבעצם אני לא יודעת מי אני, ולא יודעת איך לחיות; שהגיע הזמן (זמן האמת שלי כסובייקט) להשתהות, לחפש ולשאול? אין תשובות מוכנות מראש עבור כל אחד ואחת מאיתנו לאיך לחיות עם עצמי ועם אחרים בזמננו, ואין תשובה מוכנה מראש לשאלה מי אני. תשובות נראה שלא נמצא, והסובייקט תצטרך לדעת לעשות בחיים שהם אתר בנייה, אתר של בניית החיים שלה ביחד עם אחרים (אני שואלת את הביטוי מאלנקה זופנצ'יץ').

אלה שלא יהיו מוכנים עוד לקחת חלק ב"הישרדות" כתוכנית ריאליטי אלא לחיות חיים ראויים במקום לנסות לשרוד על החרב ממלחמה למלחמה; אלה שיסרבו להיות "צרכנים של אשליות" (כפי שאומר דבור), יוכלו לחיות אולי עם קצת יותר דיגניטי (כבוד סגולי) ואתיקה ביחס לעצמם וביחס לאחרים. אז נגלה אולי שאנו לא חייבים לציית, לשמוע ולצפות, שאפשר לזוז מהקיבעון שמבקש לאחד אותנו תחת הראווה. "להיסטוריה שנעשית ממשית אין עוד סוף" אומר דבור בביקורתו על הגל (פרגמנט 80), ההיסטוריה היא מה שאנו עושים ממנה, היא איננה הגורל הקפוא של הראווה. אם כך, אנו יכולים לעצור, לא להשתעבד לציוויי השיח ולא לקפוא תחת זמן האמת שלו. דבור מצטט את בלתסר גרסיאן: "דבר אינו שלנו מלבד הזמן, שממנו נהנים אפילו חסרי הבית". המשבר של זמננו הוא רגע שבו מופיעה האפשרות עבור כל אחד ואחת לנכס את הזמן מחדש, להאניש אותו. המחיר יכול להיות גלות או הומלסיות ביחס לשיח האדון. ייתכן שהזמנים שבהם אנו חיים הם זמנים של גלות פנימית ושל פינוי של מה שנבנה. ייתכן שיש צורך להתחיל תנועה היסטורית חדשה, להניח יסודות חדשים לאתר בנייה.