המבנה הפרוורטי

המבנה הפרוורטי

הרצאה של ד"ר אורית יושינסקי טרופין בעקבות קרטל על המבנה הפרוורטי ועל פרוורסיה בשיח (2013-2015)[1]

החוש המשותף, הנורמות, המוסכמות והדעות הקדומות מביאים לעתים קרובות לבלבול בין המבנה הפרוורטי לבין תופעות פרוורטיות, עמדות פרוורטיות או פרוורסיות. כאשר ה"פרוורסיות" נשפטות לחומרה בידי החוש המשותף והמוסכמות החברתיות הן מגונות על פי רוב כבלתי מוסריות, כלא חוקיות ולא נורמטיביות, כ"רעות", מסוכנות ולא בריאות. כאשר הן נשפטות לקוּלא, הן זוכות לניד ראש או לקריצה דו משמעית, כאילו מדובר בפיקנטריה, בהגשמה "שובבה" ומתירנית של פנטזיה פרוורטית.

לאקאן, לעומת זאת, חוצה את המישור הדמיוני של האמיתות המוסכמות, ויוצר הבחנה ברורה בין מבנה פרוורטי, פנטזיה פרוורטית והפרוורסיות. על פי לאקאן, הפנטזמה מטבעה היא פרוורטית משום שבפנטזמה הסובייקט מדמיין שהוא משיב לעצמו את אובייקט פטיט a, האובייקט האבוד-מראש והחסר-מראש שהוא אובייקט סיבת האיווי. בפנטזמה הסובייקט מתגבר על החסר שמאפשר לו לחיות כסובייקט ולהמשיך להשתוקק ולפנטז. אך כפי שנראה, הפנטזמה והפנטזיות הנוירוטיות שונות לחלוטין מן המעבר-לאקט (passage à l’acte) של הסובייקט במבנה פרוורטי. ה"פרוורסיה" או העבירה על הנורמה החברתית או המינית שונה לחלוטין מן המבנה הפרוורטי כאשר האקט הלא נורמטיבי נעשה מתוך הדדיות והסכמה בין הסובייקט לפרטנר, למשל, במקרה של החוזה הסאדו-מזוכיסטי, הנבדל מן הסאדיזם של המבנה הפרוורטי. בנוסף לכך, לאקאן, בעיקר בהוראתו המאוחרת, עומד על כך שבסוף האנליזה הסובייקט יודע משהו על האות שלו, על מי שהוא, ויכול לבצע אקט שיאשר את ייחודיותו, את הפרוורסיה האידיוסינקראטית שלו. פרוורסיה זו איננה המעבר-לאקט הפרוורטי, אלא האופן הייחודי שבו הסובייקט המסוים מתענג, מתאווה והווה בעולם.

מה, אם כן, מייחד את המבנה הפרוורטי ומבדיל אותו מן המבנים הקליניים האחרים של לאקאן, המבנה הנוירוטי והמבנה הפסיכוטי? בהרצאה זו אתייחס למספר נקודות שיכולות לבטא את ייחודו ואת נבדלותו של המבנה הפרוורטי: ההתענגות; היחס לאחר; הסצנה; המשלב הדמיוני; ההתכחשות לחסר; הרציונליזציה; הסופר-אגו; החוק; האות; מעבר לטוב ולרוע. עשרה סעיפים אלה קשורים זה בזה.

1) ההתענגות. ניתן לאפיין את המבנה הפרוורטי על ידי היחס המיוחד של סובייקטים במבנה זה להתענגות. סובייקט במבנה פרוורטי יתייחס לסובייקט אחר כאל אובייקט, כאל מאסה של התענגות, ללא האפשרות לראות את האחרות שבאחר, ומבלי שיראה באחר סובייקט. בניגוד לסובייקט במבנה פסיכוטי שאצלו אין דיאלקטיקה עם האחר, סובייקט במבנה פרוורטי יודע שהסובייקט הניצב מולו הוא סובייקט אחר, והוא מבקש למחוק את אחרותו של האחר באמצעות הפיכתו של האחר לאובייקט של התענגות. האחר שאחרותו נמחקה בידי הסובייקט הפרוורטי נועד להשלים את הפרוורטי שמתכחש לחסר שבו. הפרוורטי יודע שהוא סובייקט חסר, נתון \ נתין לסדר הסמלי, ומשום כך לא מוכן לשאת את החסר שבו. האחר נועד להיות אובייקט שישלים את החסר שבפרוורטי, והמועקה של האחר מאותתת לפרוורטי שהאחר אכן נתון בידיו. הסובייקט הפרוורטי מתענג על האחר, מכלים אותו ותוקף את צנעתו[2], וכך הופך אותו לאובייקט של התענגות.

חשוב להבחין בין ההתענגות של הסובייקט הנוירוטי להתענגות של הסובייקט הפרוורטי. ההתענגות של סובייקטים במבנה נוירוטי, ההתענגות הפאלית, מצויה תחת הפאלוס ומעוגנת בשם האב, במסמן הקובע "כך תתענג!", מסמן אשר מגביל את ההתענגות. לפיכך ההתענגות המושגת על ידי הנוירוטי היא לעולם חלקית ולא מלאה. החוק מגן על הסובייקט מפני מחיקתו בהתענגות הטוטאלית, ויחד עם זאת הפנטזמה, האיווי והדחף מאפשרים קירבה להתענגות ממרחק בטוח. בפורמולות הסקסואציה ובדיונו בה-אישה בסמינר עשרים, לאקאן עסק גם בהתענגות האחרת, הנשית, שלא-כולה בפאלוס. התענגות זו יכולה להיות טוטאלית: סובייקט בעמדה נשית יכול\ה ללכת עד הסוף עם ההתענגות שלו\ה.

אם כך, מה ההבדל בין ההתענגות ה"נשית" להתענגות של הסובייקט הפרוורטי? לאקאן טען שהסובייקט הפרוורטי הוא מי שהולך רחוק ככל האפשר עם ההתענגות שלו (בדוגמה של לאקאן זהו אלקיביאדס ב"המשתה" לאפלטון).[3] גם ההתענגות ה"נשית" הולכת עד הקצה. אולם ההתענגות ה"נשית" אינה כוללת את הכחשת האחרות של סובייקט אחר ואת הפיכתו של האחר לאובייקט של התענגות. אצל הפרוורטי, הפיכתו של סובייקט אחר לאובייקט של התענגות היא התנאי להתענגות של הפרוורטי. העמדה הנשית בהתענגות אינה כוללת תנאי כזה.

מכאן, נעמוד על יחסו של הסובייקט הפרוורטי לאחר.

2) היחס לאחר. ישנם שני מובנים למושג האחר (ב-א' רבתי, Other או Autre) אצל לאקאן: האחר הוא בראש ובראשונה השדה של השפה, המקום של שרשרת המסמנים. המגע עם השפה נעשה דרך אחר שהוא פרטנר, זולת, סובייקט אחר המייצג עבור הסובייקט את הסדר הסמלי. עבור הפרוורטי, הסובייקט האחר הוא פרטנר אשר הפרוורטי מכיר באחרותו, אך מתכחש לה. ההתכחשות כוללת שני זמנים: בתחילה, על הסובייקט להכיר באחרותו של האחר, בחסר שבו. לאחר מכן, עליו להתכחש להכרה זו.

בניגוד לסובייקט במבנה פסיכוטי שלא יוצר קשר עם האחר, הפרוורטי יודע שהסובייקט שניצב מולו הוא אחר, אולם הוא מתכחש לאחרותו, לחסר שבאחר ולסירוס. הסובייקט הפרוורטי רואה בפרטנר אובייקט שנועד למלא את החסר שבאחר הגדול. במקרה של הפרוורטי, האחר הגדול לובש את דמותו של הסופר-אגו שמצווה על הפרוורטי להפוך את האחר לאובייקט ולהתענג עליו.

הפרוורטי הסדיסט שואף להפוך סובייקט אחר לאובייקט ולהתענג עליו. הפרוורטי המזוכיסט מבקש להפוך את עצמו לאובייקט התענגות של סובייקט אחר. בשני המקרים, הפרוורטי מתרכז בתהליך של הפיכת עצמו או של הפיכת הפרטנר לאובייקט. כאשר הפרטנר כבר הפך לאובייקט, הפרוורטי מאבד עניין ומחפש את הסצנה הבאה, וחוזר חלילה.

3) הסצנה. הסצנה של הסובייקט הפרוורטי מקובעת וחייבת להתקיים בדיוק כפי שהפרוורטי הזה אותה כדי שהוא יפיק ממנה את ההתענגות הרצויה לו. הוא ממחיז סצנה שצריכה להתקיים כך ולא אחרת, שאין בה מקום לשינויים, ושאין בה כל קשר לאחר או לאיווי של האחר. סצנה זו היא מעין תמונה חתוכה מן המציאות, אימאז'. הסצנה היא פנטזמה קפואה המצויה מחוץ לשרשרת המסמנים. בפנטזמה קפואה זו הפרוורטי מחפש אחר הצורה והדימוי האסתטיים המושלמים. אין כל מפגש עם האחר ואין המחזה של איווי, אלא רק תמונה קפואה של התענגות שעתידה לחזור על עצמה ללא שינוי משעה שההתענגות הגיעה לידי מיצוי.

הסצנה מתרחשת בעולם של מראות שבו הפרוורטי מקובע. עולם זה מצוי בתחומו של הסדר הדמיוני. כך, על אף שהפרוורטי מצוי בסדר הסמלי, המעבר-לאקט ולסצנה מתקיימים בדמיוני המנותק משרשרת המסמנים. לאחר הסצנה, הסובייקט הפרוורטי חוזר להיות בסדר הסמלי.

4) המשלב הדמיוני. בהמשך לדברים אלה, כפי שניסחה זאת אנה גלמן, בסצנה של הפרוורטי מתקיימת אינפלציה של הסדר הדמיוני, כאשר הסצנה חייבת להתארגן סביב מוטיבים צורניים ואסתטיים מדויקים. בעודו בסצנה, הפרוורטי כלוא בעולם של מראות. ההכחשה כרוכה בהעמדת פנים, ב-“as if” - כאילו: כאילו האחר הוא אובייקט, כאילו באחר אין חסר. אך מרגע המעבר לעולם המראות, מרגע הפיכתו של האחר לאובייקט התענגות של הפרוורטי, עולם המראות של הסצנה שוקע בממשי של ההתענגות. הפרוורטי שב לשכון תחת החוק בסדר הסמלי לאחר שמיצה את ההתענגות, כאילו הקיץ מחלום.

בסצנה הקפואה של עולם המראות הפרוורטי לא רק מבצע את אקט ההתענגות על גופו של האחר, אלא גם מתבונן בעצמו מתענג דרך האובייקט שלו – שאיננו אלא הפרטנר שהפך לאובייקט. מכאן, המראה מאפשרת את הפיצול שבין הסובייקט הפועל והמתענג לבין הסובייקט המתבונן בהתענגותו שלו. המראה מאפשרת את ראיית האחר כאובייקט של התענגות. המראה היא דרך נוספת לדבר על הפיצול של הפרוורטי אשר לאקאן עוסק בו בסמינר VI: הפיצול בין גילוי וכיסוי, רוכסן המכנסיים שנפתח ונסגר אצל האקסהיביציוניסט, או הווילון המוסט, החרך בתריס או חור המנעול אצל הוויוריסט. זהו הפיצול המאפשר את גניבת המבט של האחר, גניבה אשר הופכת את האחר לאובייקט שעליו מתענגים. הפיצול מאפשר לא רק את ההתענגות על האחר – התענגות שיכולה להתקיים גם אצל נוירוטי שמתענג על אובייקט חלקי של האחר, אלא הפיצול מאפשר את מה שמייחד את המבנה הפרוורטי – את הצפייה במועקה של האחר ובהפיכתו של האחר לאובייקט של התענגות.

הפיצול, כמו ההתכחשות לסירוס, הם אזורים לימינאליים שהסובייקט הפרוורטי מצוּוה לשהות בהם בהוראתו של הסופר-אגו. הפרוורטי מצוי בין שני זמנים ובין שתי רשויות: בין ההכרה באחר כאחר חסר לבין ההתכחשות לחסר שבאחר, בין הסמלי של החוק האוניברסאלי לבין ציווי ההתענגות של הסופר-אגו, בין הסצנה הקפואה והכפויה של עולם המראות לבין הספזמה, העווית המפתיעה של ההתענגות, ולבסוף, בין ההתענגות הממשית שעל סף המוות לבין ההיחלצות ממנה לעבר הסדר הסמלי.

5) ההתכחשות לחסר. הפרוורטי עסוק בחסר שלו, כך שהוא מנסה להסתירו. המעבר לאקט, לסצנה ולעולם המראות הם תוצאה של התכחשות זו. לעומת הנוירוטי, שמסוגל לשחק עם החסר, לשאת ולתת ולמצוא פתרון כלשהו לחסר בשרשרת המסמנים, הפרוורטי מתכחש לחסר שבו באמצעות השימוש באחר כאובייקט שסותם את החסר. בניגוד לנוירוטי שמבקש להשאיר את האיווי פתוח (היסטרי) או דחוי (אובססיבי), הסובייקט הפרוורטי מבקש לעבור לאקט כדי לסתום את החסר.

6) מערך הצידוקים של הפרוורטי. הפרוורטי מתכחש, כאמור, לחסר, לסירוס. הוא יודע שכולם מסורסים ושלאם אין פאלוס, אולם בנסיבות מסוימות, רואה את עצמו כיוצא מן הכלל, כמי ששם האב לא חל עליו. כיצד הוא מצדיק את מעבריו לאקט כאשר הוא חי תחת החוק, בסדר הסמלי?

השיח של הפרוורטי כולל מערך של צידוקים והַתְרָצות (רציונליזציות) שנועדו להצדיק את האקטים שלו בדיעבד או מראש. ראשית, באמצעות מערך הצידוקים שלו, הסובייקט הפרוורטי מבקש להסוות את היעדר הדיאלקטיקה עם האחר. שנית, מערך הצידוקים של הפרוורטי קשור בהכחשת הסירוס. הפרוורטי יודע שהחוק אוניברסאלי, ומבקש לתרץ את היותו חריג לחוק. תירוץ זה נועד להסוות את נכונותו של הפרוורטי להשביע את הציווי להתענג המוטל עליו על ידי הסופר-אגו.

"בקאנט עם סאד" של לאקאן, סאד מבקש להצדיק את זכותו של הסובייקט להתענג על גופו של הפרטנר בטענה שההתענגות היא הדדית ושווה: הסובייקט מתענג על גופו של הפרטנר ומשתמש בגופו כאמצעי למימוש כל גחמותיו, ואילו הפרטנר, בתורו, יוכל להתענג על גופו של הסובייקט ולהשתמש בגופו כאמצעי למימוש כל גחמותיו. אולם לאקאן טוען שצידוק זה, שהוא לכאורה סביר (reasonable) איננו תבוני (rational), כלומר שהלוגיקה של סאד היא חסרת אחיזה בהווייתו של הסובייקט. ההתענגות של הסובייקט על גופו של הפרטנר איננה הדדית ושווה מלכתחילה מכיוון שהתענגות זו ניזונה מן המועקה של הפרטנר, ממחיקתו כסובייקט אחר ומהפיכתו לאובייקט של התענגות עבור הסובייקט המתענג. בהתענגות של הפרוורטי הסובייקט המתענג מוחק את אחרותו של הפרטנר ומסכן את קיומו, ובה בעת, מסכן את קיומו שלו כסובייקט מכוון שהוא מצוי תחת הציווי להתענג.

7) עבד לסופר-אגו. סובייקט במבנה פרוורטי מצוי תחת הציווי של הסופר-אגו המצווה להתענג. כפייה זו מעניקה לפרוורטי את ההתענגות, אבל נוטלת ממנו את חירותו כסובייקט ואת החסר שבו. הפרוורטי המתענג מאבד את מרחב התנועה שלו בשרשרת המסמנים כסובייקט שיכול להמיר מסמנים זה בזה. הוא לא שולט בהתענגות שלו, אלא משמש עבד לכפייה להתענג או לסופר-אגו.

8) החוק. אף על פי שהפרוורטי משועבד לסופר-אגו, הוא עדיין סובייקט של החוק. גם בעולם שלו האיסור על העריות נותר על כנו, אך הוא נותר על כנו כך שהפרוורטי משחק איתו ומצוי איתו בדיאלוג. הוא לא מקבל את החוק כאיסור בל יעבור, אלא כאיסור שניתן להתכחש לו ולהשיג עליו באופן סביר – reasonable ומצטדק. החוק הוא כאמור אוניברסאלי, אולם הפרוורטי רואה את עצמו כיוצא מן הכלל.

9) האות. אצל לאקאן האות היא הצד הממשי והחומרי של השפה, עצם הקוד הלשוני, ללא המובן. זהו מעין הירוגליף חסר מובן, המסמן כשלעצמו, ללא המובן הנלווה אליו. האות חקוקה בחייו של הסובייקט ומציינת את ייעודו, ובסוף האנליזה היא מעניקה לסובייקט את שמו הסינגולארי. אצל הסובייקט במבנה נוירוטי האות חומקת ושוקעת, כאשר הסובייקט הנוירוטי עובר בשרשרת המסמנים, מסתובב בה וממיר מסמנים זה בזה, עושה מטאפורות ומטונימיות. הסובייקט במבנה פרוורטי, לעומת זאת, לא נכנס למשחק המסמנים, ולא מוכן לבצע את המרות המסמנים. הוא נתקע באות, בסצנה ובציווי להתענג, ללא האפשרות ליצור לעצמו שם או סינטום, ומבלי שיוכל להציג את עצמו בחברה כפרוורטי.

10) מעבר לטוב ולרוע. כמה דברי סיכום שמשיבים לתחילת החיבור, ועם זאת לוקחים אותנו צעד אחד קדימה: הדעה הרווחת והנורמה החברתית שלנו מתייחסות לפרוורטי כאל עבריין אכזרי, רשע שנהנה מגרימת סבל לאחרים. על פי רוב, זה אכן כך: הפרוורטי אינו מוסרי ואינו נורמטיבי. הוא פוגע באחר, בגופו, בנפשו, בכבודו ובזכויותיו.

גם לאקאן עוסק ב"הומור השחור" של סאד ובפנטזיה הסאדית להיות "רשע וטוב לו."[4] הפרוורטי מוחק את הסובייקטיביות של האחר ומתכחש לאיוויו ולחסר שבו כדי להופכו לאובייקט של התענגות, ובה בעת, ההתענגות מוחקת את הווייתו של הפרוורטי כסובייקט. עבור הפרוורטי, אובייקט a קטנה איננה אובייקט סיבת האיווי, אלא אובייקט בדמיוני, שנועד להשלים את החסר שבאחר הגדול, שאצל הפרוורטי מקבל את דמותו של הסופר-אגו המצווה להתענג. נראה מכאן שעבור לאקאן, הסובייקט הפרוורטי איננו אתי, על פי מושגי האתיקה של הפסיכואנליזה, לא משום שאיננו מוסרי ולא נורמטיבי, אלא משום שהוא מתכחש לסובייקטיביות, לאיווי ולחסר שבו ושבאחר. במובן זה, הסובייקט הפרוורטי הוא "מעבר לטוב ולרוע" הנורמטיביים. בנקודה זו נמצא גם פוטנציאל הטיפול או הריפוי של הפרוורטי, אם יחליט לפנות לאנליזה ולהמיר את המעבר-לאקט ואת ההתענגות במסמן.

[1] חברות הקרטל: אנה גלמן (פלוס אחד) ואורית יושינסקי טרופין.

[2] צִנעָה היא תרגום למילה pudeur שמופיעה ב"קאנט עם סאד" של לאקאן. לאקאן מדבר על הפרוורטי כמי שמעורר מועקה בסובייקט (ומתענג כתוצאה ממועקה זו) על ידי “offending his [the Other’s] sense of modesty [pudeur]”

Écrits: The First Complete Edition in English, 2002, 651.

[3] “… a man who pursues jouissance as far as possible.” “The Subversion of the Subject and the Dialectic of Desire in the Freudian Unconscious.” Écrits, 2002, 700.

[4] Écrits 648; “supremely-evil-being”, 652.