מה מבדיל בין מבנה פרוורטי לפרוורסיה?
"אהוב את הזולת כאילו הוא שלך!" מוריס בלנשו
הרצאה מאת אנה גלמן בעקבות קרטל על מבנה פרוורטי ופרוורסיה (2013-15)
המחשבות הבאות על המבנה הפרוורטי הן תוצר של עבודת קריאה ודיון שעשינו אורית יושינסקי ואני במשך שנתיים.
אנחנו חוקרות את ההבדלים שבין פרוורסיה לבין מבנה פרוורטי.
על פי לאקאן, יש ארבעה מבנים והם אוניברסאליים. מבנה לא מאפיין את הסובייקט בסינגולאריות שלו. ישנן ארבע אפשרויות-עמדות, שהן, כמובן, ללא בחירה של הסובייקט, עמדות שמתייחסות ליחס של הסובייקט לסירוס, לחסר שבאחר ולהתמודדות של הסובייקט עם החסר ועם האין יחס מיני. עמדות אלה כוללות את האופן שבו הסובייקט המשוסע, תוצר של השפה, של המילה של האחר, מתייחס לאחר ולסירוס.
מה רוצה הסובייקט? מהי תשוקתו הלא מודעת? איפה ממוקם האובייקט א שלו, אילו חוטים מאפשרים להגדיר את המבנה שבו הוא חי?
המבנה ההיסטרי, המבנה האובססיבי, המבנה הפסיכוטי והמבנה הפרוורטי ממקמים את הסובייקט ביחס שונה מול העובדה שכל מפגש עם האחר כולל בתוכו פרידה, פרידה מן האשליה של האיחוד המושלם והחמצה מראש של איחוד זה. כל אחד נשאר עם עצמו, בתוך גופו, עם ההתענגות הפרטיקולארית שלו, אבל כל מבנה מתמקם אחרת.
להבדיל מן הפרוורסיה, שאותה לאקאן כותב "פר-וורסיה", גרסת ההתענגות של האב, שכוללת אין סוף ווריאציות, סימפטומים של התענגות, אובייקטים של סיבת האיווי, התקות והחלפות, הסובייקט הפרוורטי חופשי פחות בבחירה. האקט הפרוורטי בוחר את הסובייקט כך שהסובייקט חייב לתפוס את אובייקט ההתענגות בגוף של האחר בדרך מסוימת.
בתקופתנו כבר אין מיניות מודחקת או חזרה של המודחק. השיח של התרבות העכשווית כבר לא אוסר את המיניות; נהפוך הוא, יש חופש מוחלט ואף ציווי להתענג יותר. לא זו בלבד שהפרוורסיה מותרת, אלא היא מוצר שווה ערך בשוק. אפשר להשיג, לקנות ולהזמין הכל. החברה הקפיטליסטית מעודדת צריכה ורכישה של אובייקטים. אפשר לסחור בכל. בימינו חוגג עודף פרוורסיה כללי. הכל מותר, הכל חופשי, הכל נמצא על פני השטח. כל אחד מאשר לעצמו את התענגותו, את ההנאה מן הסימפטום שלו, וכל זאת ביחס מיני עם זולת שגם הוא מאשר לעצמו את התענגותו. כל אחד מאשר לעצמו את התענגותו, שאותה הוא לא בוחר.
מטרת הפסיכואנליזה היא חיפוש שמצוי מעבר לאוניברסאלי, חיפוש אחר התשוקה הסינגולארית של סובייקט אחד, אחר האמת שלו. בתרבות שהשיח שלה הופך את הזכות "להתענג בגדול" לאידיאל, הסובייקט צריך להתמודד עם הסירוס שלו, עם הבלתי אפשרי שלו. הציווי לצרוך התענגויות לא חוסך מן הסובייקט את המועקה על אף שהוא סותם אותה.
אובדן השלמות מתקיים כבר מרגע הלידה. הסירוס הראשוני הוא אובדן מבני, והליבידו-הארוס הוא הציר שמנסה לטפל באובדן דרך אובייקט א קטנה והמסמן הפאלי שמניע את משחק החליפין בין המינים. האחר נשאר תמיד בלתי ניתן להשגה, אך לעולם מניע תקווה. ההתענגות כדרך להשיג איחוד עם האחר דינה להיכשל, הפרוורסיה כהתענגות אינה מספקת ותמיד רוצה "עוד".
אולם הפרוורסיה ממציאה גרסאות אין סופיות של דרכים חלופיות למלא את החור הנפער בשל היעדר היחס המיני. כך נוצרים הסימפטומים הנוירוטיים המורכבים מעונג ומאיסור, כאשר הפרוורסיה אמיצה יותר מן הנוירוזה.
אנדרה ז'יד כבר ציין שלא ניתן להשוות בין תאבון מיני לצורך הישרדותי, כפי שחשב הגאון-הטיפש הזה, פרויד. ז'יד אומר שאפשר לחיות ללא מין, אפשר לבחור לוותר על התענוג המיני ולהתענג על זה. הארוטיקה איננה קשורה לצורך הישרדותי. הארוטיקה מובילה למפגש בין המינים שבסופו בדידות כי הפנטזיה הפרוורטית לא יוצרת יחסים.
אי-נחת בתרבות? אי-נחת מהיחסים. אף על פי שאנשים מוסיפים לקיים יחסי מין, כיום הבדידות רבה יותר ויש חוסר סיפוק כללי. יש פחות ופחות יחסים ויותר ויותר מין.
רודינסקו טוענת שהחברה שלנו היא פרוורטית כי היא מכפיפה אותנו לשקיפות. מראים לנו הכל. גונבים לנו את המבט במסכים ומראים לנו את מה שלא ביקשנו לראות. בפייסבוק כולם רואים וכולם יודעים, כולנו קורבנות של ההתענגות האקסהיביציוניסטית של כולם. בחברה הפרוורטית כולנו קורבנות. יש עשירים ועניים, אבל הכל רודפים אחרי אובייקטים.
הסובייקט במבנה הפרוורטי מחפש, או ליתר דיוק, חייב לפתור את החור הפעור הזה. הוא לא פסיכוטי ולא דוחה את הסירוס; הוא יודע על הסירוס, אך מתכחש לידע זה. אצל הפרוורטי המועקה של הסירוס קיימת. הפרוורטי והנוירוטי כאחד גילו את החסר אצל האם, את האיבר החסר, את העונג שחסר לאישה. שניהם מתמודדים עם הסירוס: הנוירוטי נעזר בסימפטום שלו, והפרוורטי מתמודד עם הסירוס דרך ההכחשה. הפרוורטי יודע ולא רוצה לדעת על זה. הוא מתעקש למצוא את הדבר או להיות הדבר שחסר לאחר. הנוירוטי סובל מהאין יחס מיני, מהתשוקה למפגש שיהיה תמיד החמצה, כי בסופו של דבר, הדבר, שהוא האובייקט האבוד, הוא בגוף של הסובייקט האחר.
הסובייקט הפרוורטי משתמש לשם התענגותו בגוף המפורק לאיברים של הפרטנר שלו. הוא עושה זאת ללא הסכמה וללא שיתוף פעולה. אין לו שותף, אלא הוא אונס את הסובייקטיביות של האחר, גונב את ההתענגות אצל האחר. הוא גונב לאחר את האובייקט שהוא "עודף התענגות", תנאי להתענגות, ומתעלם מהאין, מהלא אפשרי. בסמינר על המועקה (1962-3) לאקאן מציין שהסובייקט הפרוורטי מצליח לעורר אצל הפרטנר שלו את האפקט שלא משקר: המועקה.
"הלווי לי את חלק הגוף שלך כדי שאוכל להתענג עליו, ואם מתחשק לך, התענגי על חלק גוף שלי" – אמירה זו, על פי מוריס בלנשו, היא הגחכה של שוויון. זהו הגיון של שוויוניות אשר הופך את כל הגופים לברי-החלפה; כל אחד שווה כלום בדיוק כמו השני.
המרקיז דה סאד ניסה להילחם על הזכות להתענג על הגוף של הזולת, וכדי לתת לכך תוקף מוסרי, הוא הצהיר על התענגות בתורנויות. דה סאד הכריז על ציווי קטגורי: לכולם זכות שווה להתענג עד הסוף. הסובייקט הסאדיאני הוא תחת החוק כי כל אחד מתענג בזמנו על גופו של האחר. לכל אחד הזכות לממש את כל הפנטזיות הפרוורטיות, עד הסוף.
הסובייקט הפרוורטי שואף לאחד, ולוקח את האיבר של הזולת, שחסר לו כדי להתענג. השימוש הזה, למרות ה"הומור השחור של סאד", כמו שלאקאן מכנה אותו, הוא ללא אישור, האחר לא באמת יכול להסכים לכל הסבל הזה.
הסובייקט הפרוורטי, אם כן, מוחק את האחרות של הזולת, הוא חוצה את הסובייקטיביות של בן הזוג, חוצה את גופו בסכין העונג שלו, וכך מגיע לנקודת המועקה של האחר. הסובייקט הפרוורטי הופך את האחר לאיבר בידיו וגורם לו אימה. הוא מצליח לגנוב את הסובייקטיביות של הזולת, את הווייתו.
התשוקה של הסובייקט הפרוורטי איננה תשוקה לתשוקתו של האחר. זוהי תשוקה המלווה בזכות להתענג על האחר: האחר כדמות במראה, דמות מפורקת לאיברים.
בשיעור 25 של סמינר 6 לאקאן משווה את הסצנה של הפרוורטי להתרחשות בקדימון של סרט: חלקיקי תמונות קופצים במהירות, ללא קשר סיפורי, בכוונה לגרות את הסקרנות לצפות. מהירות החשיפה היא המלכוד. היא מחייבת לעשות, לעבור לאקט באופן כפייתי, כמו ירייה של תחושות, ופותחת מסלול, סצנה, שהסובייקט כבר לא יכול לעצור, ציווי להתענג על האחר. זוהי הטרגדיה של הסובייקט הפרוורטי. הוא לא בוחר את התענגותו, הוא גם לא יכול לעצור, והוא חווה את הציווי-פקודה להתענג ונזרק לאקט שיכול לסכן את קיומו, מעמדו וחירותו. זו תמיד התענגות על הקצה. הסובייקט הפרוורטי חי לעתים חיי אומללות, השפלה, רדיפה או סיכון. בכל רגע הוא עלול להתגלות, או בכל סמטה מחכים לו מפגשים עם זרים מפוקפקים.
מדובר על ההתענגות שבעינוי, והתענגות זו משתקת את האנליטיקאי, שלא מאמין שהפרוורטי יוכל לעצור את התענגותו. אבל למה? הרי הוא סובל. אם הסובייקט פונה לאנליזה ולא לטיפול קוגניטיבי או הורמונאלי, הרי זה משום שהוא, כסובייקט שסוע, $, רוצה לדעת על הלא מודע. לסובייקט הפרוורטי יש תשוקה אחרת, מעבר לאקט, שאלה על ההוויה, על האישי, על התשוקה, על האמת, על הה(י)סטוריה. אם הוא סובל, הוא זקוק לאנליטיקאי שיאפשר לו לגלות את התשוקה הפרטית שלו.
הסובייקט הפרוורטי הוא סובייקט שמצוי תחת החוק ולא מחוץ לחוק, אך הוא מסתבך עם החוק שהוא מכיר. משום כך דה סאד בחר להישאר בכלא ולכתוב. דה סאד לא היה פסיכוטי, הוא נלחם על הזכות להתענג, אבל קיבל את החוק. הוא כתב, כתב וכתב והשאיר שֵם. דה סאד בחר להישאר בכלא כי בחוץ הוא לא היה חופשי: הציווי להמשיך ולחפש קורבנות שולט בסובייקט.
רגע ההתענגות מסכן הכל: הפרוורטי מתענג כשהקורבן נופל ברשתו ומאבד את אנושיותו ואת חירותו. כך גם אצל המזוכיסט: על אף שהוא הקורבן של התוכנית שהוא עצמו זמם, הוא נופל לדרגה של אובייקט כדי למות בידי הזולת.
הפרוורטי מתענג על לראות את המבט, את מבטו שלו כקורבן או את המבט של זולתו. האובייקט שמתענגים עליו הוא מבט מלא אימה וסבל, מבט של מי שהולך למות תחת חרבו של הפרוורטי.
הסובייקט הפרוורטי מביים סצנה: הוא נמצא בצד של הקורבן והוא גם הצופה, מפוצל בין מי שמבצע את האקט לבין מי שסובל אותו. הוא צופה באחר שהופל על ידו למעמד של אובייקט. כשהחשפן פותח ורוכס את מכנסיו במקום ציבורי, הוא מצליח לגנוב את נקודת העונג-אימה של האחר, וברגע זה ישנו איחוד התענגותי, יש אחד, יש יחס מיני. הגוף של הזולת נמצא ברשותו.
אפשר לומר שהפרוורטי לא מחפש את ההתענגות שלו, אלא שהתענגותו היא באחר. הוא כופה על האחר את ההתענגות, משקיע את כל כוחו בהתענגות של האחר, וגורם לו להתענג בכוח. הוא אונס את רצונו החופשי של האחר.
לאקאן הופך את הנוסחה של הפנטזמה הנוירוטית, $<> a, לנוסחה a<>$. כלומר, אצל הסובייקט הפרוורטי האובייקט הוא השולט באקט ומניע אותו, ולא התשוקה. הסובייקט הפרוורטי הוא האובייקט, ולא הסובייקט של התשוקה. הוא מצוי בשדה של מראות – a………a'. הסובייקט הפרוורטי נמצא בשני הצדדים של המסך. הוא מי שמחפש את הקורבן שלו, והוא גם הקורבן. הוא רואה את עצמו בדמות הקורבן שנפל ברשת, ובה בעת הוא המוציא לפועל. המשלב הדמיוני המנופח משתלט. הדמיוני מסתיר את הסדר הסמלי שקיים אבל מוכחש. האשליה מתממשת, יש אחד, אין שניים, והסירוס מוכחש. ההתרגשות של הסובייקט הפרוורטי נובעת מן האימה ומהסבל שהוא גורם לאחר, בשעה שהאחר הוא בידי הפרוורטי.
ב"לאקאן עם ז'יד" לאקאן מתאר את הפיצול של ז'יד בין אהבה "נקייה", ה"אהבה הלבנה" לאשתו, שהיא העתק של אמו, שהייתה אישה פוריטנית, א-מינית וטהורה, לבין המיניות החושנית שמתעוררת אט אט. לאחר המאמצים הרבים שז'יד עשה כילד, המקלחות הקרות והתפילות שנועדו להרחיק את המיניות המלוכלכת מגופו, החושניות חוזרת מהמודחק, ומתעוררת התשוקה לילדים קטנים שמזכירים לז'יד את עצמו כשהיה ילד.
בספרו של ז'יד, חסר המוסר (L'immoraliste), הגיבור, בן-דמותו של המחבר, מעמיד את האישה האהובה בסכנה כדי לממש את האקט הפרוורטי. הוא סוחב אותה לאפריקה, ומסכן אותה למען המשיכה שלו לילדים. אין דחייה אפשרית של האקט, ואין החלפה של האקט במסמנים, אלא זה חייב להתממש כך! עם הסכנה לאבד את היקר מכל ועם סיכון החיים. אי אפשר לעצור. כך מגדיר לאקאן בסמינר 6 את הפרוורטי: הוא היחיד שמשיג את האובייקט. האחר הוא מי שיש לו האובייקט שחסר לסובייקט ויחד הם יוצרים שלמות. כמו ז'יד שאהב את אשתו, מקריבים הכל בשביל האקט. כשאשתו שורפת את המכתבים שהוא כתב לה, ז'יד לא מצליח להתגבר על האובדן.
הפיצול בין האהבה לבן הזוג לבין האקט הפרוורטי הכפוי מופיע גם בסרט "יפהפיית היום" (Belle de Jour) של לואי בונואל. גיבורת הסרט, סוורין, לא יכולה לעצור את המשיכה למפגש עם גברים אלימים ודוחים. היא שוכבת רק עם גברים אלה, ומסכנת את כל מה שיש לה, עד שבעלה האהוב נרצח בידי מאהבה האלים. זוהי התענגות טרגית וממיתה. לפי מוריס בלנשו, ההפקרות של המבנה הפרוורטי מבטלת את ההנאה או את הסיפוק. זוהי התענגות פרועה המלווה באובדן הרגישות והחושניות, אובדן הנשמה, הליכה לאבדון.
הסובייקט הפרוורטי איננו פסיכוטי ולא חי מחוץ לשיח. משום כך הוא נהנה מחיים טובים בחברה, ולעתים נושא תפקיד בכיר. הציווי להתענג על האחר גורם לו לסכן הכל. הפיצול מאפשר לסובייקט הפרוורטי לחיות בתוך החוק וגם לממש את התענגותו מחוץ לחוק, כי ברגע הנתון הוא חווה את עצמו כמי שיצא מן הכלל. הוא יכול לתפקד כרב, כשופט, כנשיא, כשוטר, כמורה או כסופר ולהתכחש לסדר שהוא מכיר היטב. הוא לא דוחה את הסדר אלא מתכחש לו. אב שמקיים יחסי מין עם בתו בטוח שהוא עושה זאת לטובתה גם אם החוק מורה אחרת. עולה השאלה, האם אב זה היה מסכים למסור את בתו למישהו אחר שיתענג עליה?
אמו של ז'יד, בדומה לאמהות קדושות אחרות שמתמסרות לבניהן, הפכה את בנה לאובייקט הממלא את החסר שבה. הילד מדומה לפאלוס שמאפשר לאם להכחיש את הסירוס שלה. לפי לאקאן, התמקדותן של אמהות בצאצאיהן היא ההסבר לעובדה שיש הרבה יותר גברים פרוורטיים מאשר נשים פרוורטיות, נתון שבולט מאוד בקליניקה עם ילדים.
גורל מורכב נקבע לזי'ד, בנה של אישה קדושה שאין לה אחר, שהבן הוא כל עולמה, שהוא רכושה והאובייקט שמשלים אותה. שמוסר את עצמו לאחר שהוא כולו.
ניתן לטפל בסובייקט פרוורטי שמבקש עזרה ופונה לאנליזה כי הוא סובל ומחפש הומניזציה להתענגות שלו. לאקאן וגם קולט סולר מציעים לנו להימנע מהעיסוק במעשה המיני של הסובייקט. לא מדובר בסימפטום שמחפש משמעות, אלא הסובייקט והלא מודע שלו הם שמעניינים את האנליזה. לאקאן מציין את הסיכון שבהפיכת הקשר האנליטי למרחב שמדבר על הדמיוני, למפגש שבו הדמיוני שולט. לאקאן מתייחס למקרה של האנליטיקאית פיליס גרינאקרה (Greenacre) שפירשה אקטים פרוורטיים, והוא מזהיר מפירושים לדמיוני שבהם האנליטיקאי תופס את מקום הראי ומשקף את הפנטזיות של האנליזנד. לאקאן משווה את הנוכחות הדמיונית של האנליטיקאי כאובייקט א לפרקטיקה של "אריזה" (bundling). בקרב עמים מסוימים מקובל היה, כחלק מטקס האירוח, להציע לאורח נערה שתחלוק איתו את מיטתו כאשר היא עטופה בסדין. כך מגרים את הדחף בלי לממש אותו. באופן פרדוקסאלי, תיאוריות פסיכואנליטיות רבות הזמינו לדבר על הפנטזיה, ואף דיברו על האנליטיקאי כזונה. זוהי פרקטיקה מסוכנת משום שהיא משמשת הזמנה למעבר לאקט. תפקידו של האנליטיקאי כמי שמונח לידע של הלא מודע, ולא של ההתענגות, הוא לשמוע, ולא לשקף את הפנטזיה בתחום הבין אישי.
האנליזה אינה יכולה לשנות את המבנה הקליני ואינה יכולה לחנך או לאיים. יחד עם זאת, אנליזה של סובייקט במבנה פרוורטי תאפשר, הודות לה(י)סטוריזציה של הסובייקט, חתך וחיבור טוב יותר, תשוקה אנושית יותר ואתיקה בתוך המבנה. דה סאד וגם ז'יד בחרו לעשות קישור מיטיב יותר במבנה, לכתוב ולהשאיר את היצירה שממשיכה לחיות אחרי מותם.